ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו'.

להבין ענין מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן?

וברבות פרשה זו: א"ר לוי למה חלק קרח על משה? אמר: אני בנו של שמן בן יצהר. שנאמר: "ותירושך ויצהרך וגו' אשר נשבע לאבותיך לתת לך", ר"פ עקב. תירוש - זה יין. ויצהרך - זה השמן. ובכל משקים שתתן את השמן הוא נמצא עליון כו'. ומה אלו שנמשחו בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות, אני שאני בנו של שמן אינו נמשח ונעשה כהן ומלך? מיד נחלק על משה עכ"ל. וע"ש באריכות.

ולהבין זה?

וגם השייכות אל המחלוקת שחלק על כהונת אהרן חלק ג"כ על מצות ציצית. כמו שפרש"י: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להן: חייבת, התחילו לשחק עליו כו'. והוא מבואר ברבות פ' זו ובתנחומא.

וגם איתא ברבות שנתקנא, לפי שבלוים נאמר: "והעבירו תער כו'", ואהרן אחיו קשטו כו'. דהיינו מ"ש: "כשמן הטוב כו' יורד על הזקן זקן אהרן כו'".

ולהבין כל זה, צ"ל תחלה מעט מזעיר ענין מצות עשיית ציצית. דכתיב: "ועשו להם ציצית כו' פתיל תכלת כו' וזכרתם כו' ולא תתורו כו'".

והענין. דהנה כתיב: "מלא כל הארץ כבודו" - כבודו היינו זיו יקריה, וכתיב: "את השמים ואת הארץ אני מלא" - אני ממש?

וידוע שזהו ענין ב' הבחינות: ממכ"ע וסוכ"ע. כמ"ש בד"ה אני לדודי. ובד"ה וזאת המצוה. ובשאר דוכתי.

וזהו ג"כ ענין תורה ומצות.

דהנה כתיב: לבושיה כתלג חיור, ושער רישי' כעמר נקא. והיינו, כי בחי' סוכ"ע נק' לבושיה, כמ"ש: ה' מלך גאות לבש. (וכמשנ"ת בד"ה יביאו לבוש מלכות) וזהו שרש ענין המצות שנקראו לבושים. ובחינת שער רישי', היינו מה שמאיר בבחי' פנימי להיות ממכ"ע, והוא שרש התורה.

והנה במצות ציצית יש כללות ב' הבחינות האלו, כמש"ל בד"ה אני כו' אשר הוצאתי כו'.

כי הטלית הוא בחי' לבושיה. ולכן עיקר מצותו, טלית לבן מצמר הכבשים, שהוא כענין לבושיה כתלג חיור. בחי' סוכ"ע.

ועמ"ש בפ' אמור בענין והכשבים הפריד יעקב.

והציצית הם ג"כ ממין כנף, והיינו בחי' ושער רישיה כעמר נקא. ול"ב חוטין, בחינת ל"ב נתיבות החכמה מה שנמשך להאיר בבחי' א"פ, כי החכמה נק' ראשית הגילוי: והחכמה מאין תמצא.

וזהו ענין אין כבוד אלא תורה, והיינו כבוד עילאה, ל"ב נתיבות החכמה [כבוד בגימטריא לב]. ברוך כבוד ה' ממקומו. כמ"ש בד"ה כי על כל כבוד חופה, ובד"ה לסוסתי. ועמ"ש בד"ה וידבר אלקים כו' אנכי הוי' אלקיך גבי אם אין חכמה אין יראה.

ולבאר הדברים. הנה צ"ל תחלה ענין א"פ וא"מ ובחי' עגולים ויושר.

והענין הוא, כי א"פ היינו מה שנכנס ומתיישב בהכלי בבחי' יושר והדרגה מעלה ומטה חב"ד חג"ת נה"י.

ובחי' א"מ הוא מה שלא היה יכול ליכנס בהכלי כלל מפני גודל אורו, ונשאר למעלה מן הכלי בבחי' מקיף. וגם הוא בבחי' עיגול, שהרי מקיף הראש והרגל כאחד.

(והיינו בחי' מקיף הישר שמעולם לא נכנס בהכלי).

והנה ידוע בע"ח ענין הקו וחוט שנמשך מן אור א"ס ב"ה, שהוא כדי להיות נמשך ומאיר בבחי' א"פ, וראשית הגילוי בחכמה כו', ונק' ממכ"ע שמאיר בכל עולם לפי ערכו כו'.

אמנם בחי' סוכ"ע הוא אור א"ס המקיף לכל העולמות בשוה, מראש דא"ק עד רגלי העשי', וגם מקיף את הקו כו'.

(ועמ"ש מזה בביאור שע"פ יביאו לבוש מלכות בד"ה להבין ההפרש)

והנה שרש המקיפים נמשך מבחינת עגולים. ואף שהן נמשכים מבחי' הקו וחוט שממנו נמשכים גם המקיפים שבכל העולמות - אעפ"כ שרש המקיפים נמשך מבחי' העיגול הגדול המקיף את הקו וחוט.

(וע"ד כמו המל' אף שנמשכה מז"א שמתפארת דז"א נעשה כתר לנוק' - זה אינו כ"א שההשפעה עובר דרך הימנו, אבל בשרשה היא נלקחת משרש עליון בפ"ע. וכנודע מענין בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ולכן יש עת שעלייתה למעלה יותר ממנו כמו בתפלת נעילה, ונק' אז: עטרת בעלה.

ועד"ז גם כן המדות לגבי השכל, דאף שהמדות נולדים מהשכל - אין זה אלא שהשכל גורם להולדת והתהוות המדות, אבל עיקר המדות בשרשן נלקחו ממקום עליון יותר מהשכל, ויפה כח הבן מכח האב. כמ"ש במ"א גבי ענין האבות הן הן המרכבה, וגבי רצועות דתש"ר, בביאור ע"פ שימני כחותם ע"ש.

ועד"ז יובן כאן בענין המקיפים, דאע"פ שנמשכים מהקו - מ"מ שרשן מבחי' שלמעלה מהקו.

ועמ"ש כה"ג בד"ה וירא ישראל את היד בענין עלמא דאתכסיא בחי' ים שהוא בחינת סוכ"ע כו', והיינו שלהיותו בחי' עלמא דאתכסיא שהוא בחי' מקיף לכן שרשו מבחי' סוכ"ע. וע"ש בד"ה אז ישיר)

וכמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ את שבתתי תשמרו.

אבל הא"פ נמשך מבחי' היושר כו'.

ובהקדמה זו יובן ענין: עליות העולמות נ' אלפים יובלות - הוא הכל בהאור פנימי, שיתגלו אורות עליונים יותר בהכלים ע"י עליות והזדככות הכלים. כמו ג"ע התחתון הוא בחי' כלי לגילוי אור וזיו מא"ס ב"ה, וג"ע העליון הוא כלי לגילוי אור ותענוג גדול ונעלה יותר לאין שיעור על האור שבג"ע התחתון.

והנה כתיב באדה"ר: וינחהו בג"ע לעבדה ולשמרה - פי' שהג"ע שהוא עתה אצלינו קבלת שכר על המצות, היה אז אצל אדה"ר בחינת מקום העבודה כמו שאצלנו עתה העוה"ז. וקבלת השכר היה למעלה מן הג"ע. ולא היה הג"ע אצלו נחשב לבחינת קבלת שכר, כ"א היה אצלו בחי' מדור כמו עתה אצלנו העוה"ז.

ועמ"ש מזה בד"ה הן האדם היה כאחד ממנו. וסד"ה אסרי לגפן עירה.

וז"ש: ויטע ה' אלקים גן כו'". ויטע, היינו בחי' עשי' כו'. כי אז קודם החטא, גם כללות עולם העשייה היה בבחי' עליונה הרבה יותר ויותר ממה שהוא עתה.

ומזה יובן ענין עליות העולמות, שיתגלו אורות עליונים יותר בהכלים, עד שמה שעתה הוא בחינת אצילות יהיה לע"ל בחי' עשיה. דהיינו שעולם העשי' דלע"ל יהי' בו הגילוי שעכשיו באצילות. (ועמ"ש במ"א ע"פ והיה אור הלבנה כו') ובחי' האצילות דלע"ל, יהי' יותר גבוה לאין קץ - מפני שיתגלו אורות גדולים יותר בהכלים.

(ועמ"ש ע"פ כי כאשר השמים החדשים. ועיין בספר הגלגולים פ' י"ז פי"ט. ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי גבי עתידה א"י שתתפשט כו')

וזהו הכל גילוי אורות פנימים בהכלים, שיתגלה יותר עד אין קץ נ' אלפים יובלות. אבל לגבי הא"מ שלמעלה מהקו, המקיף מראש א"ק עד רגלי העשיה בשוה, שם אין שינוי כלל, שהרי מקיף לאצי' ועשיה בהשואה אחת.

ולכן ארז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב - לשון רבים, היינו גם מכל החמשים אלפים יובלות - שהם רק מגילוי הא"פ שהוא בחי' זיו והארה, ביו"ד נברא העוה"ב - יו"ד צמצום גדול כו'. אבל לית מחשבה תפיסא ביה כלל במהותו ועצמותו. אבל ע"י תשובה ומע"ט בעוה"ז ממשיך בחי' אור מקיף סוכ"ע מהותו ועצמותו.

(ועמ"ש מזה בד"ה ובבואה לפני המלך. ובד"ה לריח שמניך. ובד"ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך. ועמ"ש ע"פ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך).

וזהו ענין ב' הפסוקים. דכתיב: את השמים ואת הארץ אני מלא - אני ממש. וכתיב: מלא כל הארץ כבודו, וכבודו היינו רק בחי' זיו ולא אני ממש.

והענין. כי מ"ש: "אני מלא", זהו בחי' אור א"ס ב"ה הסובב ומקיף להקו ולכל העולמות בשוה. כי סובב ומקיף אין הפי' שמקיף מלמעלה, כי אדרבה לית אתר פנוי מיניה ממש, וזהו: אני מלא. וגם את השמים ואת הארץ בשוה. רק שנק' סובב לפי שהוא אינו מושג בשום עולם ואינו מתלבש בהשגה.

ו"מלא כל הארץ כבודו", כבודו הוא בחינת זיו כנ"ל. והיינו האו"פ שנמשך ומתלבש בתוך העולמות, ומתגלה בהם ע"י עליות העולמות בנ' אלפים יובלות, שמתגלים יותר האורות בהכלים כנ"ל.

ובענין נ' אלפים יובלות י"ל שזהו מ"ש: ושם אחיו יובל. ולכן היה: אבי כל תופש כנור כו'. כי כל העליות הוא ע"י שיר כו'. וכבר נת' שכל עליות נ' אלפים יובלות זהו עדיין בהא"פ. וזהו ענין יובל. וזהו ענין מארז"ל: יובל שמו (בבכורות דנ"ה ע"ב).

אכן על גילוי בחי' המקיף נאמר: יבל הוא היה אבי יושב אהל כו'. ונק' הא"פ אחיו להא"מ, שהרי מהמקיף הגדול נמשך הא"פ והם דבוקים זב"ז, והוא לשון אחוה וחיבור. (וזהו ג"כ ענין: הכנף מין כנף).

והנה המשל לענין א"מ וא"פ יובן עד"מ באדם. דהנה המחשבה פועלת תומ"י בכל האברים. כנראה בחוש שכשעולה במחשבתו ורצונו לעשות איזה תנועה בידו או לילך ברגליו אזי תומ"י ממש תתנענע הרגל או היד לפעול מה שעלה במחשבתו בלתי שיהוי כלל.

א"כ עכצ"ל שזהו מפני שהמחשבה א"צ לימשך מהמוח לרגל כסדר המדרגות, דא"כ היתה התנועה מתעכבת איזה רגע מעליות המחשבה עד כדי הובאה מהמוח לרגל כסדר מדרגא לדרגא. 

אלא ודאי שהמחשבה מקפת כל האברים, ולכן פועלת גם ברגל ברגע זה ממש שעולה במחשבה לנענע רגלו.

אך מ"מ, בודאי עיקר משכן המחשבה וגילויו הוא במוח אשר שם מתלבשת בבחי' א"פ, אלא שמקפת ג"כ כל האברים בבחי' מקיף.

(וע' בע"ח שער סדר אבי"ע ספי"ג: כי הלא המחשבה עם הפעולה כו'. והנה מזה יובן מ"ש בע"ח גבי שבת שהמקיפים נכנסים בבחי' פנימים ונמשכים מקיפים עליונים יותר - היינו כמו המחשבה אשר על הרגל הוא בחי' מקיף, ובמוח נכנסת בבחי' פנימי כנ"ל).

וממשל זה יובן קצת ענין א"פ וא"מ, איך שבאמת המקיף פועל ומהווה ומחיה אף שאינו מושג כלל בהעולמות. וכמו עד"מ שהמחשבה פועלת ברגל תומ"י להיותה מקפת כל האברים ואע"פ שאין הרגל משיג כלל את המחשבה כנ"ל, ועמ"ש בביאור ע"פ יונתי גבי כי לא מחשבותי מחשבותיכם:

קיצור. ענין ממכ"ע וסכ"ע, בחי' מכה"כ ובחי' אני מלא. והא"פ שרשו מהקו והמקיפים אף שנמשכו ג"כ מהקו מ"מ שרשם מבחי' סוכ"ע. ועליות העולמות בשמיטין ויובלות הכל בבחי' ממכ"ע א"פ. אבל בחי' סוכ"ע השוה ומשוה כו'. ולכן יפה שעה אחת בתשובה כו':

ב והנה מ"ש: מלא כל הארץ כבודו - הארץ דוקא - היינו כי: אין כבוד אלא תורה, כבוד בגימט' ל"ב שהם ל"ב נתיבות החכמה ול"ב חוטים דציצית.

וזהו: הודו על ארץ ושמים - קדמה ארץ לשמים בגילוי הודו וזיוו ית' ע"י התורה. וכמ"ש בשה"ש רבה ס"פ כרם היה לשלמה.

והענין הוא כנ"ל, שעיקר גילוי אלקות בהכלים יהי' ע"י עליות העולמות נ' אלפים יובלות, עילוי אחר עילוי עד שיתגלה אור א"ס ב"ה.

הנה ישראל המשיכו בעת מ"ת, שיתגלה עתה לעוה"ז אור א"ס ב"ה מה שצריך לגילוי זה הדרגת ועליות עילוי אחר עילוי נ' אלפים יובלות עד שיגיעו לגילוי זה, ועל ידי התורה נתגלה בחי' גילוי זה בעולם הזה. כי: אורייתא מחכמה נפקת, ואור א"ס ב"ה מלובש בחכמה דוקא.

(ועמש"ל גבי חג השבועות ע"פ וידבר אלקים)

ולכן אצילות נקרא חכמה בכללות העולמות, לפי שבו מאיר בחי' חכמה דא"ק שמתלבש' ע"י המל' דא"ק באצילות, ועל כן באצילות הוא גילוי אור א"ס ב"ה שמאיר בבחינת חכמה כו'. מה שאין כן בבריאה אינו מאיר בחי' חכמה אלא על ידי התלבשות גמור בבינה. וזהו ענין המסך כו'. וביצירה אין מאיר אלא על ידי התלבשות עוד בז"א דבריאה כו'. כמ"ש כ"ז בע"ח שער סדר אבי"ע פ"ג.

והנה בשעת מתן תורה היה למטה בעולם הזה גילוי ח"ע המאיר באצילות אשר הוא: חכים ולא בחכמה ידיעה, שבחכמה מלובש ומאיר ממש אור א"ס ב"ה - היה גילוי זה ממש בהר סיני.

וזהו: קול דודי כו' מדלג כו', שע"פ סדר ההשתלשלות הי' צריך לגילוי זה נ' אלפים יובלות, אלא שבא הגילוי ע"י דילוג שלא כפי סדר השתלשלות.

(וגם מובן כי ערך העשיה לגבי אצילות כמו דומם לגבי מדבר. ולכן מל' מקננא בעשי' וחכמה באצי'. ועמש"ל פ' בראשית על פ' וייצר כו'. וכשיהי' ח"ע המאיר באצילות נמשך ומתגלה בעשיה, ה"ז דילוג גדול ועצום כו')

וזהו: מלא כל הארץ כבודו - הארץ דוקא, שבמתן תורה נתגלה בעולם הזה בחי' ח"ע ממש, למעלה מעלה מבעולמות עליונים כו' כנ"ל. ולכן כדי להיות גילוי זה שבבחי' דילוג זהו ענין ל"ב נתיבות החכמה.

וזהו ענין ל"ב חוטי הציצית. כי הנה ציצית הוא מלשון: ויקחני בציצית ראשי, שהוא המשכת בחי' שערות להאיר לכנס"י. ועמש"ל בד"ה והיה לכם לציצית.

וצ"ל כי הרי עיקר ההשתלשלות הוא שנה"י דאימא נעשים מוחין לז"א ונה"י דז"א נעשו מוחין לנוק', ואם כן המל' מקבלת מבחי' נה"י דז"א שהן מהותו ממש, ומהו ענין הארה זו דציצית שהוא בחי' שערות לבד, אשר השערות אינן עצמיות ומהות האדם כלל כנראה למטה באדם?

אך הענין כי אדרבה המשכה זו שעל ידי השערות שהן הציצית, הוא מה שנמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות עילה ועלול, ולכן א"א לימשך רק על ידי בחי' שערות.

והיינו שההמשכה שנמשך על ידי הציצית במל' הוא ממוחין דאו"א עצמן, מה שאין כן סדר ההשתלשלות הוא שנה"י דתבונה מתלבשין בז"א ואז מנה"י דז"א נמשך ומתלבש בנוק'.

והוא מפני שההארה היא קטנה שהוא בחי' נה"י דז"א לבד, לכן יכולים להתלבש בעצמן ומהותן, להיות מוחין לנוק', אבל כשצריכין להמשיך במל' ממוחין דאו"א עצמן, שלא על ידי התלבשות ממש בז"א בדרך וסדר ההשתלשלות - לכן מפני שהאור שלהן גדול א"א להיות נמשך למוחין דנוק' כ"א דרך בחי' שערות לבד.

ולכן גבי נזיר נאמר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וכמו י"ג מדה"ר שנמשכין מבחי' שערות כו'. וכמ"ש במ"א.

והוא כמשל השערות שאינן מתאחדים עם האדם כמו האברים, שהרי יכול לחתוך השערה ולא יכאב לו מה שאין כן באבר כו'. אך אעפ"כ הם מחוברים בשרשם אל המוח, ומשם יונקים, ונתצמצמו כ"כ עד שנעשו כמו דבר נפרד כו'. כך להיות המשכה וגילוי מלמעלה מסדר השתלשלות א"א ע"י התלבשות בחי' נה"י שהוא בחינת אברים שיהיו נעשים מוחין כ"א על ידי שערות כו'.

והוא כענין שנתבאר בד"ה ועתה יגדל נא בפי': כאשר דברת לאמר - שמבחי' הדבור שבעולם האצילות נעשים כחב"ד שהוא מקור השכל לעולם הבריאה כו'. ואותיות הדבור נק' ג"כ שערות. וכמ"ש בד"ה ועשית בגדי קדש.

והוא ג"כ המשכה מלמעלה מהשתלשלות עילה ועלול. ולכן אף שנמשך רק בבחי' שערות הוא גבוה לאין קץ מן ההמשכה שבדרך ההשתלשלות, אף שהוא מבחי' עצמיות - שנה"י שבעליון נעשו ממש מוחין לתחתון.

וז"ש במתן תורה: ה' בצאתך משעיר כו' - שהיה הגילוי ע"י בחי' שערות. כי לפי שהיה ההמשכה שלא כדרך השתלשלות כנ"ל, שמה שצריך נ' אלפים יובלות עד שיתגלה אור א"ס ב"ה נתגלה בשעת מתן תורה בעולם הזה. 

והוא ע"י ל"ב נתיבות שהם ל"ב חוטי הציצית שהם בחי' שערות. דהיינו, כמו בהשערה יש יניקה מהמוח ממש, רק שנתגשם ונתלבש בבחי' שערה - כמו כן הוא ענין: נובלות חכמה שלמעלה, תורה שהיא חכמתו ית': חכים ולא בחכמה ידיעה, רק שנתלבשה בענינים גשמיים. שזהו כמו ההמשכה ע"י בחי' שערות, שאין ערוך כלל מהות חכמה זו אל מהות ח"ע כמו שהיא למעלה. ומכל מקום הרי בתוכה ממש ממהות ח"ע שלמעלה מההשתלשלות, כמו שבתוך השערה יש יניקה מן המוחין ממש.

וזהו ענין ל"ב נתיבות החכמה. הנתיב הוא קצר ונמשך הרבה להלאה בריחוק מקום שהולכים בו מעיר לעיר. כך הוא ענין: מלא כל הארץ כבודו, ואין כבוד אלא תורה, ל"ב נתיבות חכמה. (ועמ"ש מענין נתיבות ע"פ: וכל גבולך לאבני חפץ)

וזהו ענין הציצית. וכמו שכתוב: ושער רישיה כעמר נקא. והוא המשכת החסדים, שערות לבנים, הנמשכים מלמעלה למטה בל"ב נתיבות החכמה. כי יש ג"כ שערות דז"א שהם דינים, וכמו שכתוב בזהר פרשה תזריע (דף מ"ח עמוד ב') בענין: ואיש כי ימרט ראשו כו'. אבל שערות אלו דציצית הם חסדים, והיינו לפי שמקור ההמשכה משערות דא"א.

ועיין בפע"ח שער הציצית פרק ה' בדרוש החברים. ועיין שם ובפ"ג: וגם כי שם כו' ומלבינים השערות כו'. וע' בעמה"מ שער י"ד פ"מ, ושער עשירי פ"ט בענין הציצית. והוא קרוב למ"ש בע"ח שער או"א פ"ג בהג"ה ממה"ק [ממהדורא קמא?] המתחלת כבר ביארנו כו'. וע' בזח"ג (נשא דף ק"מ ע"א) ובשעתא דאתמשכן שערי חיוורי כו' כתיב חכמות בחוץ כו'.

וזהו ענין: הכנף מין כנף. דהנה הטלית הוא בחי' המקיף שלמעלה מהשתלשלות, בחי' סוכ"ע. והציצית שהן ל"ב נתיבות החכמה אע"פ שהוא מה שנמשך להאיר בבחי' אור פנימי בחי' ממכ"ע, שאין זה אלא זיו והארה - אעפ"כ הוא מין כנף ממש.

שהרי המשכה זו הוא ג"כ בבחי' דילוג שלא כסדר השתלשלות העולמות הנמשכים מבחי' ממכ"ע כנ"ל, אלא גילוי ח"ע ממש: והחכמה מאין תמצא. וגם החכמה עצמה נק' אין לגבי הבינה שנק' יש, כי בה שורה אור א"ס ב"ה ממש. וכמש"ל באריכות בד"ה וידבר כו' אנכי כו'. הרי גילוי חכמה עילאה נמשך להיות: מכה"כ הודו על ארץ כו'. וזהו: הכנף מין כנף בחי': ושער רישיה כעמר נקא, הנמשך מבחי' חיוורא דגלגלתא.

ובמ"א נתבאר באופן אחר: כי הנה א"ס ב"ה הוא הסוכ"ע כו' ואינו יכול להתלבש בשום כלי בבחי' אור פנימי כו' כ"א בבחי' החכמה לבדה כו' עכ"ל. מזה משמע שבחכמה מאיר בבחי' אור פנימי מה שהוא בחי' סוכ"ע ואור מקיף.

וכן משמע מדרוש דנשא את ראש בני גרשון גבי בני קהת: שהיו נושאים את הארון, ואורייתא מחכמה נפקת הוא גבוה מבחי' היריעות שנשאו בני גרשון, אף שהיריעות רומזים לבחי' מקיף וסוכ"ע. כמ"ש: נוטה שמים כיריעה - אלא משום כי בחכמה מאיר אור א"ס בבחי' אור פנימי. והיא הנקודה התיכונית שהעיגול סובב עליה כו' ע"ש.

וכן משמע בד"ה כי אברהם לא ידענו במ"ש: וחכמה עילאה דאצילות היא בחינה ממוצעת, והיא כלולה מבחי' המאציל א"ס ב"ה כו' בחינת סוכ"ע כו'. וכ"מ בבה"ז ר"פ ויצא.

ועפ"ז אתי שפיר מ"ש ברבות בראשית פרשה ד': כותי אחד שאל את ר' מאיר: אפשר אותו שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון? אמר לו: הבא לי מראות גדולות. אמר לו: ראה בבואה שלך בהן - ראה אותה גדולה. אמר לו הבא מראות קטנות. הביא לו מראות קטנות. אמר לו: ראה בבואה שלך בהן - ראה אותה קטנה.

אמר לו: מה אם אתה שאתה בשר ודם אתה משנה עצמך בכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם ברוך הוא עאכו"כ. הוי כשהוא רוצה: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון. עכ"ל.

אשר מזה מובן איך כי ממש אותה הבחינה שנאמר: את השמים ואת הארץ אני מלא, שהוא בחי' סוכ"ע כנ"ל, בחינה זו ממש מאיר ומתגלה מבין שני בדי הארון.

וכמובן ג"כ מהמשל מהמראות, אשר גם במראה הקטנה שנראה בבואה של האדם קטנה, עכ"ז הכל ממש מהות אדם אחד. וכן למעלה יש זעיר אנפין ואריך אנפין. ומבואר במ"א כי בפנימיות זעיר אנפין מלובש ממש בחי' אריך אנפין. (ועיין זח"ג אחרי ס"ו ב' נשא דק"ל ע"א). והיינו ע"ד הנ"ל, כי בחכמה מלובש אור א"ס ממש בבחי' אור פנימי, ובחינה זו מאיר בהיכל קדה"ק בין שני בדי הארון.

ועפ"ז אתי שפיר מאד ענין: הכנף מין כנף ממש. היינו כי בבחי': ושער רישי' כעמר נקא שהיא השפעה מבחי' חכמה מאיר ממש מבחי' סוכ"ע. רק שנתצמצם להאיר בבחי' אור פנימי דוגמת המשל ממראות קטנות.

וכמ"ש ג"כ בבה"ז פ' אחרי ע"פ המאמר שם (דע"ט ע"ב) הביאו עלי כפרה, בענין היו"ד דשם הוי"ה, שעם היותו בחי' צמצום אינו העלם גמור. אלא ע"ד: לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. וכנזכר מזה לעיל בביאור ע"פ כה תברכו גבי ושיעור כזית. ומכוון ג"כ עם משל הנזכר במדרש ממראות קטנות, דהיינו ג"כ כענין ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. ועד"ז הוא ענין שהיה מתפלל הכה"ג תפלה קצרה ביוהכ"פ, שהוא מועט המחזיק הרבה.

ושרש בחי' זו מבחי' עקודים הנזכר בע"ח: עקודים בכלי אחד, שהוא ג"כ ראשית הגילוי בבחי' אור פנימי מתוך ההעלם דא"ק.

וזהו: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן כו', בחי' שמן הטוב הוא חכמה סתימאה דע"ק או חכמה דעקודים שנמשך על גלגלתא, ואח"כ יורד ונמשך על הזקן, דהיינו להאיר בבחי' אור פנימי ע"י הלכות התורה כנ"ל.

וזהו ענין: זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו, היינו שעי"ז נשפע ונמשך אהבה רבה בכנס"י כו'.

(ועמש"ל ע"פ בהעלותך וע"פ ועשית בגדי קדש)

וזהו ענין הלבן שבציצית, שגוון הלבן הוא מבחי': ורב חסד להיות השפעת החכמה והשפעת אה"ר:

קיצור מהנ"ל. והנה ענין מכה"כ - אין כבוד אלא תורה. שמה שע"י נ' אלפים יובלות יהיה גילוי חכמה דא"ק, שאינו מאיר רק באצילות משא"כ בבריאה כו' - היה מתגלה בשעת מתן תורה בעוה"ז. והוא דילוג עצום. כמו גילוי מדבר בדומם. וזהו ענין הציצית שהן בחי' שערות. והוא כשנמשך לנוקבא מחו"ב עצמה כו'. וכך גילוי ח"ע בעוה"ז בהלכות התורה זהו כמו המשכת המוח בהשערה כו'. וזהו ענין הלבן שבציצית ששרשו מבחי': ושער רישיה כעמר נקא. וזהו ג"כ ענין זקן אהרן להיות השפעת אה"ר. ועכ"פ החוטין והשערות הם המשכת הא"פ. אכן הוא ג"כ למעלה מסדר ההשתלשלות, דהיינו שנמשך הגילוי למטה מבחי' ח"ע ממש שבה שורה אור א"ס הסוכ"ע, התאחדות והתקשרות הא"פ בהא"מ. וזהו: הכנף מין כנף כו':

ג ועתה י"ל ענין חוטי התכלת שבציצית. כי הנה תכלת הוא מלשון: תכלה - פי'' שיכלה ויבער הרע מקרבו. כמ"ש: ובערת הרע מקרבך. וכמ"ש: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

והנה לשון זונה הוא כמו הזונה שמקבלת מן משפיע אחר ומזנה, כך הוא: כי כנס"י נק' מקבלים מן הקב"ה, והוא המשפיע שלהם.

וכמ"ש ברבות במדבר ר"פ ג' ע"פ: צדיק כתמר יפרח - מה תמרה זו יש לה תאוה אף הצדיקים יש להם תאוה. מהו תאותם - הקב"ה. שנאמר: נפשי אויתיך בלילה.

וזהו: ולא תתורו כו' אשר אתם זונים - כי כשתתורו אחרי לבבכם ותקבלו מן משפיע אחר אזי יהיה בחי' זנות, דומה לזונה.

וזהו שבתחלה כתיב: וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם אותם ולא תתורו - שהוא כמו זונה שבתחלה היה לה משפיע אחד ואח"כ מקבלת ממשפיע אחר. משא"כ אם לא היה לה משפיע בתחלה, דהיינו שהיא פנויה ומקבלת ממשפיע אחר, אין זה זונה האמורה בתורה לענין איסור לכהונה. (כדאיתא בגמרא פ"ו דיבמות).

כך עד"מ למעלה, מי שלא ראה אור מימיו אף חושך נדמה לו לאור. אבל כשמקבל מתחלה מהקב"ה והכיר אותו, כמ"ש: וידעת היום והשבות כו', והרחיק הרע, וכמ"ש: ועשיתם אותם ואזי ולא תתורו אחרי כו' אשר אתם זונים כו', - שדומה לזונה שאסורה לבעלה. וכך לא יוכל לקבל בתוכו גילוי אלקות אם לא ע"י תשובה, כדאיתא ביומא: (דף פ"ו ע"ב) א"ר יוחנן גדולה תשובה כו' ואת זנית כו' ושוב אלי כו' ע"ש. אבל אנשים שלא הלכו אחר יראת ה', אינו בחי' זונה מי שלא ראה אור כו'.

אך באמת הרי נאמר: ועמך ישראל כולם צדיקים, ועל כולם נאמר: נפשי אויתיך כו'. ועכ"ז הנפקותא הוא, כי יש פנימיות וחיצוניות. וכל מי שנקלט בפנימיותו יותר קרבת אלקים יותר צריך שלא יהיה כמו זונה אפילו בדקות הענינים כמו בתאוות היתר.

וזהו ענין תכלת: דאכיל ושצי הרע דנפש הבהמית שמק"נ. והיינו, כי כדי להיות: ובערת הרע, ולא תתורו - זהו ע"י חוטי התכלת. כי תכלת נק': כורסייא דדינא דדיינין בה ד"נ. (בזח"ב תרומה דף קל"ט א', וס"פ שלח דקע"ה א'). ומזה יומשך היראה להיות יראת חטא. וכמש"ש בפ' קרח (קע"ח ב') אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא כו' ע"ש. ונתבאר במ"א.

ובאמת עיקר פי': יראת חטא - להתיירא מן החטא, שהרע הוא מר ממות. כמ"ש: את המות ואת הרע. והיינו דכמו שע"י קיום המצות תתעלה נפשו מאד, כך לעומת זה ע"י הרעה נאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. דהיינו קליעה למקום רחוק מאד מאד מאור פני ה', עד שהדין והמשפט הנמשך על החוטא מכורסייא דדינא, זהו כמו רפואה לו. כמאמר: מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי - שכדאי כל יסורי גיהנם כו'. ולכן הדין הנ"ל תכליתו חסד ולא נקמה ח"ו. וכמ"ש מזה בד"ה החלצו מאתכם.

ומזה ימשיך האדם יראה גדולה בנפשו, להתיירא מאד מן החטא. כיון שאפילו כורסייא דדינא שלמעלה דדיינין בה דיני נפשות זהו טובה עצומה ומוטב דלידייניה, והחטא גרוע יותר. לכך מבחי' תכלת יומשך להיות ולא תתורו כו'.

והנה ארז"ל: תכלת דומה לים - הוא בחי' מל' דאצילות שנק' ים, וים דומה לרקיע שהוא בחי' מקיף. וכמ"ש בזהר ר"פ חיי שרה, כי גבי ים כתיב ג"כ: והים עומד עליהם מלמעלה. וכמ"ש במ"א בד"ה מי מנה.

והנה כתיב: בנסוע המחנה כו' ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה - דהיינו בנסוע המשכן במדבר, ששם מדור החיצונים - היו מכסים כלי המשכן בבגדי תכלת שהוא בחינת מקיף דמלכות, והוא מקיף הקשה ומסמא עיני החיצונים.

והענין כמבואר למעלה ענין המקיף, שהוא מה שאינו נמשך ומתלבש בהכלי מפני שאורו גדול עד שאין הכלי יכולה להכילו כלל ולכן הוא מקיף ראש ורגל כאחד. וגם נת' לעיל דשרש כל המקיפים הוא מהמקיף הגדול שמקיף כל העולמות בשוה כו'.

ולכן המקיף דוחה ומסמא עיני החיצונים, שיניקת החיצונים הוא דוקא מחמת ההשתלשלות בכלים מכלים שונים, שעי"ז גם היש יכול לקבל יניקה, משא"כ ע"י אור המקיף הם נדחים מפניו.

אך המקיף האחרון דמל' הוא בחי' תכלת שהוא קשה מכולן, שמפני שהמל' היא יורדת בבי"ע ששם יניקת החיצונים, היו יכולים לשלוט בהשפע - ע"כ צ"ל במל' דוקא מקיף דתכלת, שהוא קשה ומסמא עיני החיצונים ביותר.

וזהו: תכלת דאכיל ושצי - מלך במשפט יעמיד ארץ. וז"ש בזהר פ' קרח (דקע"ז ב'): ורוב כסויא דמאני מקדשא תכלת איהו בגין דתכלת הא אוקמוה כו'. וע"ש בפרשה שלח (דקס"ג ב').

אמנם ענין חוטי הציצית דתכלת הם המשכות בבחי' פנימיות מבחי' תכלת הנ"ל, והוא המשכת בחי' יראה. כי הטלית הוא פרישו דמלכא, קבלת עול מלכות שמים: שום תשים עליך מלך. וחוטי התכלת דציצית הם המשכת בחי' יראה הנמשך בנפש, שזהו על ידי בחי' שערות.

(ובמ"א נת' דתכלת הוא מגבורות דאבא ולבן הוא מבחינת אימא. גם נת' דתכלת ולבן הם גילוי ממקיפים דאו"א. והענין, כנודע שיש ד' בחי': דחילו ורחימו ואחר כך רחימו ודחילו. נמצא בחי' אה"ר זהו בבחי' בינה, וזהו ענין חוטי הלבן. אמנם יראה עילאה זהו תכלת, בחי' גבורה דאבא שלמעלה גם מאה"ר. ונק' גם כן גילוי מקיפים דאבא. כי יראה עילאה זו הוא כענין: אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, משום דמזלייהו חזי כו'. ומכל מקום התכלת הוא במלכות, שהוא יראה תתאה - כי כן יראה תתאה שרשה מחכמה ויראה עילאה, נעוץ סופן בתחלתן.

ועמ"ש בד"ה וזאת המצוה בענין: ועתה ישראל מה כו' כ"א ליראה את ה' אלקיך. ועיין עוד מענין תכלת בזהר חלק א' בראשית דף נ"א א', תרומה קל"ה א').

וזהו ענין מצות ארבע ציצית, להיות מסובב במצות, שני ציצית לפניו ושני ציצית לאחוריו. השנים שלאחריו: א' כנגד בחי' שמאלו תחת לראשי והב' וימינו תחבקני. והיינו כנגד בחי' ב' מדרגות דתכלת ולבן. שהתכלת הוא מבחי' גבורה, ונק' שמאלו, ונק' שמאל דוחה. ע"ד: ותתצב אחותו מרחוק. ואינה דחייה אמיתית. וכמו שכתוב ע"פ: ואימתך לא תבעתני כו', וכדכתיב: מרחוק ה' נראה לי, שבחי' חכמה הוא בחי' רחוק. אך נמשך ממנו גם כן דחייה ממש לסט"א, שהמקיף דתכלת דוחה ומסמא עיני החיצונים. וזהו מה שכתוב: ולא תתורו כו' אשר אתם זונים - שלא להיות בבחי' זונה ח"ו. והיינו ע"י המשכת היראה ופחד ה'. 

ובחי': ימינו תחבקני, הוא בחי' אהבה.

והשני ציצית שלפניו - הוא נגד הלב, להמשיך אורות עליונים אל הלב כו'.

(פי' כמ"ש במ"א, שיש ב' מיני אהבה: האהבה הבאה מהשגה מהתבוננות בגדולת ה'. ויש אהבה התלהבות למעלה מהשגתו. והנה האהבה על פי השגה נקרא פב"פ, כי בפנים יש הכל: שכל, ראיה, ושמיעה. מה שאין כן אהבה שלא על פי השגה נקרא: אחור כו'. כמו באחור רק עצמות לבד ועורף. וכמו שאחד דוחפו בעורף ואינו יודע מאין היתה לו זאת כו'. והנה לבוא להשגה יותר גדולה שהיא פב"פ צריך מקודם להיות אב"א. היינו להתלהב לבו למעלה מכפי ערך השגתו כו'.

ועל דרך זה יש לומר ענין הב' ציצית שלאחוריו. וזהו בחי' קוצי דשערי שמכה מאחוריו כו'. שהאוי"ר למעלה מהשגתו, ומזה יבא להשגה יותר גדולה. ואהוי"ר הן הב' ציצית שלפניו כו',

ועוד יש לומר בחי' אחור ופנים נקרא אתכפיא ואתהפכא, כמו שכתוב בד"ה זכור דעמלק. וכך מבחי' ב' ציצית שלאחריו יומשך הכח לבוא לבחי' אתכפיא בחי' לעשותה לאהבה. ועל ידי זה אחר כך יבא לבחי' אהבה בתענוגים. וזהו ענין השני ציצית שלפניו.

ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון בענין אחור וקדם צרתני, ובד"ה ביום השמיני שלח).

והנה, מעלת אהוי"ר הנמשך על ידי הציצית הוא, שיש אהוי"ר ע"פ השתלשלות, שהמדות נמשכים מהשכל. אמנם יש אהוי"ר שלמעלה מסדר ההשתלשלות, מבחי' ורב חסד כו' ויראה עילאה, וזה נמשך ע"י הציצית. ולכן הם בחי' חוטין שנק' שערות, וכמש"ל שלהיות גילוי בפנימית מלמעלה מסדר ההשתלשלות הוא על ידי בחי' שערות דוקא. וזהו ענין חוטי הציצית כנ"ל. ועיין מה שכתוב על פ' ועשית ציץ כו':

(קיצור. ענין תכלת לשון תכלה, שמכלה ומבער הרע דהנה"ב, לקיים מה שכתוב: ולא תתורו. ושלא להיות בחי' אתם זונים אפילו בדקות ותאוות היתר. כי מההתבוננות בענין: כורסייא דדינא יומשך יראת חטא. ותכלת דומה לים מל' דאצילות, וים דומה לרקיע, מקיף. ותכלת מקיף דמל' דוחה ומסמא עיני החיצונים. ולכן במסע כלי המשכן כתיב: ופרשו בגד כו' תכלת כו'. וחוטי תכלת דציצית המשכת יראה. וענין ב' ציצית לאחוריו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. וב' ציצית לפניו כו'. ודרך כלל אהוי"ר הנמשך ע"י הציצית מבחי' אהוי"ר עילאין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ולכן נמשך על ידי חוטי הציצית דוקא, ושער רישיה כעמר נקא. וברבות נשא פי"ד איתא מפני שתכלת דומה לעשבים והעשבים דומים לים כו'. וע"ש עוד הרבה בחינות עד כבוד. ויש לומר פי' דומה לעשבים, ע"ד מה שכתוב בד"ה ואלה המשפטים בפי' וענין ונתתי עשב כו' ע"ש):

ד ועתה יובן ענין מחלוקת קרח וטעותו. אמר קרח: טלית שכולה תכלת כו', ובכהאריז"ל מבואר: דנתקנא קרח על זקן אהרן כו'. והכל ענין אחד. כי הנה ענין כה"ג נקרא: שושבינא דמטרוניתא, שהוא המעלה נש"י במקורם באור א"ס ב"ה. והיינו על ידי שממשיך להם אהבה רבה, וזהו ענין דיקנא דכהנא רבא.

וכמ"ש: כשמן הטוב כו' זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, דהיינו שנמשך ויורד על ידו, מבחי' מדותיו של הקב"ה, שהוא אהבה רבה, מבחי': ורב חסד, ולפיכך נמשך דוקא על ידי זקן אהרן, בחי' שערות. שלהיותו מלמעלה מסדר ההשתלשלות על כן אי אפשר להיות נמשך כ"א על ידי בחי' שערות דוקא על דרך משל. מה שאין כן האהבה הנולדת ונמשכת רק מהשכל, שהוא בבחי' השתלשלות. והוא ע"ד שנתבאר למעלה.

וזהו ענין: זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כו', ר"ל המדות שלמעלה מההשגה כו'. וזהו ג"כ ענין חוטי הציצית תכלת ולבן, דו"ר עילאין כו'.

(ובב' ציצית שלפניו, שהאהוי"ר נמשך דרך בחי' פנים שהוא בחי' השגה, היינו שנמשך מלמעלה מהחכמה בחו"ב כו').

אך בלוים נאמר: "והעבירו תער". כי מפני שהלוים הם מסטרא דשמאלא מבחי' גבורות, ע"כ אדרבה צריך שלא יצא מהם ההמשכה עוד בבחי' שערות וצמצוצים.

(שא"כ, היה זה רבוי כחות הדין. ולכן ע"ז נאמר: ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. וכמ"ש בזח"ג תזריע (דמ"ח ע"ב ודמ"ט ע"א) שעל שם זה נק' כן קרח, לפי שהלוים צ"ל כן. ודוקא בכהנים ששרשם מבחי': ורב חסד - אז השערות הם המשכת עליונות. ואדרבה דוקא בבחי' שערות לבד יכול להיות הגילוי וההמשכה מבחי' זו שאל"כ לא יוכלו להכיל. משא"כ בלוים א"צ להיות שערות כו'.

וכעין זה נת' למעלה פ' אמור ע"פ ונקדשתי בתוך כו' בענין מ"ש בנזיר קדוש יהיה גדל פרע כו' ע"ש.

ואע"ג דתכלת הוא ג"כ גבורה, ואעפ"כ אדרבה חוטי תכלת דציצית הוא המשכת קדושה עליונה - לא דמי. דהא תכלת, עמרא הוא, צמר לבן, שהוא מבחי' שער רישיה כעמר נקא, שהוא אדרבה אמיתת החסד, רק שנצבע בגוון תכלת. והיינו ג"כ גבורות דאבא, שהם גבורות ממותקות. "יראת ה' - לחיים". וגם אור אבא דוחה החיצונים. כמ"ש בע"ח בדרוש הנגעים.

משא"כ הלוים הם בעצם בחינת גבורה, והיינו ג"כ גבורות דאימא, אשר מבינה דינין מתערין.

ואע"פ שהם ג"כ גבורות עליונות דקדושה, לעורר הרנה והתשוקה כו' - מ"מ, כיון דמשם דינין מתערין צ"ל והעבירו תער כו'.

ועמש"ל בד"ה בהעלותך את הנרות בענין קרבנות הנשיאים והעלאת הנרות דאהרן, שארז"ל שלך גדול משלהם כו' ע"ש).

וזה היה קנאתו על אהרן שהוא בחי' שודמ"ט [=שושבינא דמטרוניתא] שמבחינת זקן אהרן ושערות דכהנים נמשך קדושה עליונה, המשכת אהוי"ר לנש"י. ובלוים אדרבה: והעבירו תער כו', שאין מהם המשכת בחי' זו. ומפני שלא היה אצלו בחי' המשכה זו ע"כ חלק עליו ע"ז ואמר: שאין נצרך כלל לבחי' שערות וחוטי דציצית. שהשערות וחוטין הוא ההמשכה בבחינת צמצום.

ולכן שאל: טלית שכולה תכלת כו', פי', שהוא אמר שהעיקר הוא התכלת, כי תכלת הוא ג"כ בחי' גבורות כנ"ל: אכיל ושצי כו'. ואמר: שהעיקר הוא הטלית שכולה תכלת, דהיינו המקיף שהוא המסמא עיני החיצונים, כנ"ל, ושהוא פטור מן הציצית שהם החוטין והשערות הממשיכים האורות בבחי' פנימיים. ואמר: שא"צ כלל להמשכה זו, כי הרי המקיף עצמו גבוה יותר מהחוטין ואו"פ הנמשכים ממנו. (וגם כמש"ל, דשרש כל המקיפים הוא מבחי' המקיף הגדול שלמעלה מהקו וחוט כו') ואיך יתכן שבהטלית והמקיף עצמו לא יהיה המצוה כ"א רק כאשר נמשך ממנו חוטין שהם רק המשכה מצומצמת לגבי המקיף עצמו כו'.

והיתה כוונתו, שבזה יחלוק ג"כ על כהונת אהרן. דכשא"צ לחוטי הציצית כמ"כ א"צ לבחי' ההמשכה הנמשך דוקא ע"י השערות. ולכן יוכל הוא ג"כ להיות כה"ג. אע"פ שבלוים א"א להיות המשכת קדושה עליונה מבחי' שערות מטעם הנ"ל - הרי אמר טלית שכולה תכלת א"צ כלל לחוטין.

(ובמגיד מישרים פ' קרח איתא ג"כ ע"ז: ושרש הענין במחלוקת קרח י"ל, כי הנה לעתיד יהיו הלוים כהנים, כמש בלק"ת מהאריז"ל ביחזקאל, כי אז יתעלה בחי' הגבורות. ולכן ארז"ל פ"ט דשבת: שלעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו. ופי' בלקוטי הש"ס מהאריז"ל שם: דהיינו שהגבורות יהיו עיקרים ע"י בירור עולם התהו, והחסדים יהיו טפלים להם. וכמ"ש הרמ"ז פ' עקב (בדף רע"א סע"א).

ועד"ז פי' האריז"ל המשנה פ"ה דאבות: כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' זו מחלוקת שמאי והלל. והקשו ע"ז איך ראוי לומר על מחלוקת שיתקיים, והרי אי אפשר להתקיים אלא אחד מן הדעות, ומלת מחלוקת כוללת השני צדדים?

ותירצו: משום שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ויש לדברי בית שמאי ג"כ שרש למעלה באצילות, רק שאין הלכה כן, כמ"ש במדרש שמואל באבות שם.

ואין זה תירוץ מספיק על לשון: סופה להתקיים. אכן האריז"ל פי', שלעתיד בזמן המשיח תהיה הלכה כבית שמאי, כמ"ש המק"מ (פ' בראשית די"ז ע"ב) וזהו סופה להתקיים ממש.

ולכן רצה קרח לעשות גם עכשיו מהגבורות עיקר. וזהו ענין טלית שכולה תכלת וא"צ לחוטין שהם המשכות שהוא מבחי' חסד.

ואף חוטי התכלת הוא כענין אור החסד בכלי הגבורה. כי החוט זהו ההמשכה כו'. ועמ"ש במ"א בענין פ' שניה דק"ש שהיא בחי' גבורה, ואעפ"כ יש בה שם ע"ב שהוא בחינת חסד.

אך באמת שגה ברואה, כי הנהגה זו א"א להיות כ"א אחר שלימות הבירורים שמעולם התהו, שהוא בחי' גבורה כשיתבררו הסיגים לגמרי, והרי אז גם היצר הרע שמבחי' גבורה יתהפך להיות טוב מאד.

משא"כ עכשיו: היום לעשותם, מהגבורות יש יניקה לחיצונים. וזהו ענין היצה"ר כו'. ולכן החסדים הם עיקר והגבורות אפילו דקדושה צ"ל טפלים לגבי החסדים. ולכן הלכה כבית הלל דוקא, אף שמחלוקת שמאי היה לשם שמים, אעפ"כ ב"ש במקום ב"ה אינו משנה.

וזשארז"ל פ"ק דשבת די"ז: ואותו היום היה הלל כפוף כו', והיה קשה לישראל כיום כו' - דלכאורה הדמיון תמוה? אלא שהוא מטעם הנ"ל.

רק לעתיד דוקא הוא שיתעלו הגבורות והיינו דוקא אחר שנכנעו להחסדים. וזהו ענין בית שמאי. וע' ביבמות (דף י"ד ע"א). משא"כ קרח שלא נכנע לכן היה לו מפלה כו'. ועיין בזח"א בראשית די"ז ובפ' ויחי דר"נ ע"א):

קיצור. (ענין כה"ג זקן אהרן להמשיך אה"ר הוא קרוב לענין ההמשכה שע"י חוטי הציצית. ולפי שבלוים נאמר: והעבירו תער, ע"כ חלק ע"ז ואמר: טלית שכולה תכלת א"צ כלל לחוטי הציצית שהם בחי' שערות כו', כדי שעי"ז יהיה הוא יש ודבר אף שאין בו בחינה הנ"ל):

ה והשיב לו מרבע"ה כי אפילו טלית שכולה תכלת צריך וחייב דוקא לעשות חוטין. יען כי עיקר יסוד התומ"צ הוא להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה למטה. וכמאמר: אם רץ לבך שוב לאחד. ולא די בבחי' רצוא לבד שזהו בחי' לוים כו'. וכדי שיהיה ההמשכה והגילוי למטה בבחי' א"פ מלמעלה מהשתלשלות, הוא דוקא ע"י החוטין שהם המשכת אורות אל הלב בבחי' פנימיים.

ואע"פ שהחוטין הם בחי' צמצומים - הרי כך היא המדה, שלהיות המשכה עליונה מלמעלה מסדר ההשתלשלות בבחי' פנימיות א"א כ"א ע"י שערות וחוטין כו', ואם לאו לא יומשך כלל בבחי' המשכה וגילוי למטה. (והרי תכלית הבריאה הוא: לשבת יצרה, להיות דירה בתחתונים, שיהיה הגילוי מלמעלה למטה. ועמ"ש מזה בד"ה בפ' נסכים כתיב) וישאר בבחי' העלם ובבחי' מקיף לבד. והעיקר הוא שיומשך בבחי' גילוי. והיינו ע"י חוטי הציצית דוקא.

ולכן אין בהטלית שום קדושה כלל, ומותר להשתמש בו דברי חול, משא"כ בציצית. אף שהטלית רומז להמקיף שגדלה מעלתו במאד מאד על קדושת הציצית שהן נימין וא"פ הנמשכים ממנו כמ"ש לעיל - מ"מ היא הנותנת, שמפני גודל מעלתו שהוא אור גדול לאין קץ ממש ע"כ אין יכולה המשכה זו להתגלות למטה כלל להתלבש בטלית הגשמית.

אבל הציצית, לפי שהם מבחי' נימין וא"פ הנמשכים ממנו ע"י צמצום בבחי' שערות - לכך יוכלו להתלבש ממש בציצית הגשמיים.

ולכן אפילו טלית שכולה תכלת, ותכלת דומה לים הוא ים החכמה, וים דומה לרקיע שהוא בחי' מקיף - אעפ"כ חייב בחוטי ציצית דתכלת, שהם נימין וא"פ הנמשך משם שיאירו ללב בבחי' פנימית.

כי: האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. וצריך להמשיך יראה ואהבה מלמעלה ע"י הציצית שהם השערות כו'.

(וזהו: ויקח קרח בן יצהר, שלקח לו לטענה - היותו בן יצהר שהוא שמן.

והענין, כי הנה מבואר לעיל פי' מ"ש: כשמן הטוב על הראש כו' זקן אהרן כו', והוא מוחין דאבא (בפ' ויקרא ד"ז ע"ב) ושרשו מההשפעה הנמשך מיסוד דע"ק על גלגלתא דא"א. ע' בפ' אמור דפ"ח סע"ב ובפי' הרמ"ז לשם.

ולכן הוא עליון על כל המשקים - כי יין מוחין דאימא ההעלם השייך לגילוי, אבל מוחין דאבא הוא מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ששרשו מע"ק שהוא חד ולא בחושבן הע"ס כו', וכמ"ש במ"א בפי' אל עליון בחי' סוכ"ע.

והנה בחי' שמן זה הוא הנמשך ע"י מעשה המצות שנק' כי נר מצוה. כמבואר בת"א פ' מקץ בד"ה ענין חנוכה ובד"ה ראיתי והנה מנורת זהב.

אך ע"י המצות הוא עדיין בבחי' מקיף, ושיבא לידי גילוי - זהו ע"י החכמה בחי' ותורה אור שהוא גילוי טעמי מצות שהאור אינו מאיר אלא ע"י השמן שבנר. והשמן עצמו אינו מאיר כי הוא בחי': ישת חשך סתרו, שהוא בחי' כתר ורצון העליון שלמעלה מההשגה. אלא שמאיר לגילוי ע"י אור החכמה.

וזהו; ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. פי': דגנך הנגלות שבתורה, שנק': חטה: לכו לחמו בלחמי.

תירושך בחי' נכנס יין יצא סוד, שהוא רזין דאורייתא. והוא כמו גופא דאורייתא ונשמתא, הנז' בפ' בהעלותך (דקנ"ב ע"א).

ויצהרך: הוא רזא דרזין בחי' נשמתא לנשמתא, וכענין: טמירא דכל טמירין, שגם מבחי' ההעלם, הוא נעלם. כענין: כי גאה גאה. וכמ"ש בביאור ע"פ בהעלותך בפי': שמן משחת קדש, שבחי' קדש העליון הוא חכמה עילאה, והשמן מושח את הקדש כי הוא מו"ס דעתיקא. אשר אבא יונק ממזל השמיני, שבו נמשך הארה מבחי' שמן דמו"ס. וזהו ענין כשמן הטוב כו' זקן אהרן.

ולכן הוא: בן עמרם, דפי' הרח"ו, הובא במק"מ פ' שמות (די"א ע"ב), שהוא מענין: עמר נקא, כי הוא אבא דיניק ממזל הח' [נוצר חסד] ע"ש. 

וקסבר קרח, שאביו שהוא שמן, א"כ הוא מו"ס שלמעלה מבחי' אהרן, שנמשח רק בהארה ממנו הנמשך ע"י שערות כו'.

ועם היותו מגבורה, הרי במו"ס מלובש גבורה דעתיק, ומגבורה זו עיקר שרש היחוד, שהוא השפעת השמן כו'.

וע' בהרמ"ז פ' אמור שם: שמן משחת קדש, איהו מסטרא דשמאלא דאתמר בה: וקדשת את הלוים, היינו גבורה דע"י שבמו"ס.

א"כ הוא למעלה ממשה ואהרן, שהם בחו"ב דאצילות שמקבלים רק ממזלות דמו"ס. וכמו השערה שאינה ערוך לגבי עצמיות המוחין.

וע' ברע"מ ר"פ כי תשא, גבי במי מתקדש ע"פ ב"ד, ובפי' הרמ"ז שם.

וזהו: ויקח קרח בן י"צהר, שלקח לו לטענה היותו בן יצהר. ור"ל, שאף לו יהא שבאצי' החסדים גבוהים מהגבורות, אמנם היותו בן יצהר בחי' שמן, מו"ס, הרי שם הגבורות גבוהים יותר. ע"ד שיאמרו ליצחק: כי אתה אבינו פנימיות אבא. ובמשה נאמר: ופני לא יראו. וזהו: להצהיל פנים משמן. וע"כ סבר שהוא בגבורה שלו יגיע למעלה ממשה ואהרן כו'.

אך באמת טעה בזה, דהשמן עצמו א"א להגיע כלל. כי הוא: ישת חשך סתרו, וא"א להיות ממנו שום גילוי, כ"א אחר שנמשך ע"י השערות דוקא, בחי' עמר נקא, שהוא בחי' עמרם כנ"ל.

וזהו ענין אהרן בחי': נראה אור, אותיות אהרן, שבו ועל ידו דוקא נראה אור. והוא נמשך מבחי' שמן למאור מקור האור. אבל עכ"ז השמן בעצמו אינו מאיר כלום, כ"א ע"י האור הוא בחי' חכמה, שיונק ע"י שערות דעמר נקא הנ"ל.

משא"כ קרח, בחי' קרחה, שאין בו בחי' שערות - לא יוכל להמשיך כלום מבחי' שמן הטוב. ולכן אדרבה נהפוך הוא, דמשה ואהרן דוקא נקראו שני בני הי"צהר, כמ"ש ברבות בא ר"פ ט"ו. לפי שבהם ועל ידם דוקא נמשך בחי' כשמן הטוב כו'. כמ"ש: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב כו', דקאי על משה ואהרן. כמשארז"ל (בהוריות פ"ג דף י"ב ע"א, וברבות פרשה קרח, ובפ' ויקרא ספ"ג)

והיינו, לפי שהם מבחי' ב' מזלות: ונוצר ונקה - שבהם ועל ידם דוקא נמשך בחי': שמן הטוב.

וגם בתחלת אצילות העולמות היה צמצום, ונמשך האור בבחי' קו וחוט דוקא, כדי שעי"ז יוכל להיות המשכת אור א"ס ב"ה בבחי' גילוי בפנימית כו'. משא"כ אם לא היה נמשך בבחי' קו, לא היה יכול להיות שום גילוי למטה.

וגם כל העגולים והמקיפים, אינן נמשכים מאור א"ס אלא ע"י הקו וחוט, שהוא אור פנימי, ונמשך ע"י צמצום ומקום פנוי מקודם כו', ואח"כ נמשך בחי' הקו, ואז ממנו דייקא מתעגלים העגולים והמקיפים כו'. ואם לא כן - לא היה יכול להיות שום המשכה.

ועמ"ש במ"א בענין: הרועה בשושנים א"ת שושנים אלא ששונים כו'.

וכמ"כ בחוטי הציצית עצמן ששרשן מבחי' שער רישיה כעמר נקא, והרי איתא בע"ח שער א"א פ"ה ויש בחי' שערות מעולין מן הלבנונית כו'. וכ"ה במבוא שערים ש"ג ח"ב ספ"ט. לפי שהשערות הם ווין ונמשכים מת"ת דעתיק כו'.

וגם כי הרי מבואר למעלה שחוטי הציצית זהו ענין א' עם זקן אהרן, שלכן קרח שחלק על כהונת אהרן חלק גם כן על מצות ציצית. וזקן אהרן זהו בחי' י"ג ת"ד אשר שם י"ג מדה"ר. ומבואר במ"א שבי"ג ת"ד מאיר ונמשך הארה שלמעלה מעלה מהשתלשלות, שהרי י"ג מדה"ר הוא בחי': נושא עון, לכפר על פגם וחסרון המשכת המקיפים שנמשכים ע"י המצות כו'. ועכצ"ל שמאיר בהן הארה שלמעלה מהמקיף.

וכ"ה במב"ש [=במבוא שערים] ש"ג ח"ב, ספ"ה, בענין רישא תנינא דאריך שמתלבש בי"ג ת"ד ולא באברים לרוב העלמו כו'.

ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שוש אשיש. ומה שכתוב סד"ה כי ההרים ימושו, בענין: מאי פרי מצות. ועמ"ש סד"ה את שבתותי תשמרו, בענין: פי' אני הוי', דפי' אני הוא עצמותו ית', עם שם הוי', שהוא מה שמאיר על ידי צמצום בחי' יו"ד כו' כולא חד ממש.

וכמ"ש לעיל בשם בראשית רבה פרשה ד': הוי כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון וע"ש.

וזהו שאמרו: צמצם שכינתו בין שני בדי ארון, הרי שזה נקרא צמצום לגבי א"ס ב"ה. ועל ידי זה עיקר הגילוי, עד שהכלי לגילוי בחינה זו דייקא נקרא: קדש הקדשים, ומכל מקום בא הגילוי ע"י צמצום דוקא.

ועמ"ש מענין יו"ד דשם בד"ה שרי אשתך. ובמ"א ע"פ מאמר הזהר (חלק ג' פרשה אחרי דע"ט) הביאו עלי כפרה כו'. ועוד זאת כמ"ש בפרשה וישלח בד"ה ויקח מן הבא בידו מנחה: ויעקב יו"ד עקב כו'. הגם שיו"ד היא הארה מצומצמת כו', ע"ש שצ"ל בחי' זו דייקא. ועל דרך זה נתבאר ע"פ: טוב לחסות כו' כי העיקר שיהיה הוי' לי כו' ע"ש.

והנה, על ידי שנמשך עתה הגילוי בבחי' קו, על ידי התורה ומצות - יהיה אח"כ לע"ל גילוי אור הסוכ"ע שלמעלה מהקו כו', שהמקיף יתגלה בבחי' פנימי.

והיינו דוקא על ידי שנמשך תחלה גילוי א"פ מבחי' הקו אזי דוקא יוכל להיות לע"ל גם כן גילוי המקיף. מה שאין כן אם לא היה נמשך תחלה גילוי זה כו'.

וזהו: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו, שעל ידי שהמשכנו אותו בבחי' קוין, על ידי ההמשכות שעל ידי תומ"צ, שהם שלשה קוין תורה ועבודה וגמ"ח, ע"י זה יהיה נגלה אח"כ אור המקיף עצמו שלמעלה מהקו. וכמ"ש במ"א בפ' ויקרא גבי ענין העבודה ומצות תלמוד תורה.

וזהו מארז"ל בשה"ש רבה ע"פ: אני ישנה. פתחי לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו כו'. וע"ש בילקוט ובזהר ח"ג פ' אמור: (דצ"ה א') ואני אפתח לכם תרעין עילאין. ובמ"א אמרו: ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.

פי', שכל האתעדל"ת שבעולם. נקרא רק פתח כחודה של מחט לגבי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, שאין ערוך אליו כו'. כי בפתח זה אי אפשר להיות נמשך רק מבחי' הקו וחוט הנמשך מאור א"ס ב"ה. וזהו פי': כחודה של מחט, עד"מ שבו נמשך החוט.

וזהו ענין: בן פורת יוסף, פורת אותיות תופר. דהיינו, שמחבר בחי' בי"ע לאצילות שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה, כמו שכתוב במ"א על פ': לעשות הישר כו'.

וזהו ענין המשכת הקו וחוט מאור א"ס גם למטה. וזהו על ידי פתח של תשובה ומע"ט.

והנה עם היות שהוא רק בחי' כחודה של מחט והמשכת הקו כו', אך על ידי זה דוקא: אפתח לכם כפתחו של אולם, והוא גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע ממש.

ומכל זה יובן ענין מה שהשיבו מרבע"ה: שהעיקר הוא בהמשכת חוטי הציצית דוקא. אשר זהו התכלית והיכולת שאפשר להמשיך עתה, ועל ידי זה ממילא לעתיד: ואני אפתח לכם כו'.

ועיין ברבות סדר לך לך ס"פ מ"ג גבי אם מחוט ועד כו', מה יפו פעמיך בנעלים.

וע' בזהר חלק א' ויגש (דר"ז ע"ב) בענין חוט של חסד, ובפי' הרמ"ז שם. (ח"ב תרומה קמ"ט א'. חלק ג' ויקרא כ"ג ב'. כ"ה סע"א ע"ב) ובפ' אחרי (דס"ד סע"ב) ובמק"מ שם. וע' בפ' נשא (קל"ד ע"א) האי חוטא יקירא קדישא כו'. ובמשנה ספ"ק דקדושין על זה נאמר: והחוט המשולש כו'. ועמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזח"א פ' וישלח (דקע"ה ב') בענין כי ישרים דרכי ה'.

ועיין בת"א סד"ה ויהי מקץ, מ"ש בפי' מארז"ל: (פ"ב דחגיגה י"ב ב') חוט של חסד משוך עליו ביום. ומזה יש להעיר למש"כ: בקר ויודע ה'. בקר דוקא. ועיין מענין בקר ויודע במדרש, ובזח"ג פ' קרח (קע"ו ב') ובפ' בלק (דף ר"ד ע"ב) ע"פ: בקר אערוך לך ואצפה.

ואפ"ל דלכן לענין חוטי הציצית קיי"ל ג"כ דכסות לילה פטור מן הציצית. כי עיקר המשכת חוט של חסד הוא מבחי' מדת יום כו':

קיצור. שכדי שיומשך הגילוי בבחי' פנימיות צ"ל ע"י צמצום והמשכת קו. ולכן בחוטי הציצית אסור להשתמש בהן מה שאין כן בהטלית. ועד"ז ארז"ל כל האומר אין לי אלא תורה כו'. וזהו פתחי לי פתח של תשובה כחודה של מחט בן פורת יוסף. וענין בן יצהר שמן מקור מוחין דאבא וענין דגנך תירושך ויצהרך, ואהרן נמשך מבחי' הארת מו"ס שבמזלות ונוצר ונקה. וקרח טען שהוא בן שמן עצמו. אך באמת השמן עצמו הוא ישת חשך סתרו וא"א להמשיכו כ"א ע"י שיורד על הראש בחי' ושער רישיה כעמר נקא, וכן על הזקן, וזהו דוקא ע"י משה ואהרן, כמ"ש: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב כו':