בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.
הנה ענין המנורה, נאמר בזכריה: "ראיתי והנה מנרת זהב כו' ואומר, מה אלה אדוני - ויאמר אלי זה דבר ה' אל זרובבל" (זכריה ב, ד - ו).
פי', כי ענין המנורה הוא בחי': דבר ה', שהוא מקור נש"י. וכמאמר, "ואתה נפחתה בי". וכמ"ש, "ויפח באפיו נשמת" וגו'. (עמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י)
וישראל נקראו בשם "זרובבל", על שם "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה). והם היו אז בגלות בבל.
גם הנשיא נק' "זרובבל" על שם זה. וזהו: "דבר ה' אל זרובבל" - והוא ענין המנורה.
כי הנשמה קרויה נר, כמ"ש "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). וכללות נש"י, נקרא מנורה. ויש בה בחי' ז' נרות. שהם ז' מדרגות בעבודת ה'. יש עובד מאהבה, משוך כמים. ויש מאהבה, כרשפי אש. (ע' בד"ה כי תבאו כו' ושבתה הארץ. ומענין אהבה משוך כמים, בד"ה אז ישיר כו' עלי באר) ויש ע"י התורה, קו הממוצע.
(ע' בד"ה לסוסתי ברכבי. ובד"ה נאוו לחייך. ובד"ה למען תהיה תורת).
ויש ע"י נצחון, לנצח ולהתגבר בעבודת ה' בסור מרע ועשה טוב.
(עמ"ש בד"ה והנצח זו ירושלים. ובד"ה למנצח על השמינית. ובד"ה אלה מסעי)
ויש ע"י הודיה.
(עמ"ש בד"ה אתה הצבת כל גבולות ארץ. ובד"ה יהודה אתה).
וכן יש עבודה ע"י התנשאות. כמארז"ל במשנה ס"פ י"ד דשבת, "כל ישראל בני מלכים הם".
וכמ"ש, "ויגבה לבו בדרכי ה'".
ויש ע"י שפלות כו':
ב והנה אהרן הוא המדליק את הנרות הללו. לפי שהוא משבעה רועים, הממשיכים חיות ואלהות לכללות נש"י. והוא ממשיך, להעלות אהבה עזה לה', ולהגדיל מדורת אש האהבה, כרשפי אש שלהבת מתלהטת בקרב איש ולב עמוק.
ויובן בהקדים, ההפרש ויתרון מעלת בחינת אהרן על מעלת ומדרגת אברהם אבינו ע"ה שנקרא "אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).
כי באברהם אבינו ע"ה הוא אומר, "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב, ט). פי' שהלך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה, עד שנתדבק בבחי' "הנגבה". שהוא בחי' אהבת ה', לדבקה בו בדביקה וחשיקה וצמאון כו'.
ועד"ז תקנו לומר: "ברוך שאמר" תחלה ואח"כ פסוקי דזמרה, עד שאח"כ מגיע למדרגת, "ואהבת" שבק"ש וגו'. כי "ואהבת" אינו ציווי על מדת האהבה טבעית שבלב. כי הרי מדת אהבה זו הטבעית, ודאי מוסתרת בלב כל אחד ואחד מישראל. אלא, "ואהבת", מלשון אבה. שהוא פי' הרצון. לפי שהרצון הוא פנימית המדות.
כמו שאנו רואים בחוש, שהרצון מנהיג המדות של אדם. שאפי' אם יש לפניו דבר שיש בו תענוג לפי טבע המדות, אם מסלק רצונו ממנו מפני איזה טעם ודעת אינו מקבל נחת ותענוג ממנו. וכן להיפך, אם יש לפניו ח"ו דבר של צער ויסורים והוא עושה רצונו לכך, אינו מרגיש היסורים כ"כ. והרי המדות תלוים ברצון. והיינו שהוא פנימיותם* וחיותם.
(כי הרצון הוא בחי' כתר. "ואית רצון ואית רצון". עמ"ש מזה בד"ה ויקהל משה. עכ"פ גם רצון התחתון הנמשך מהשכל הוא למעלה מהמדות הנמשכים מהשכל. והוא ענין "פני המנורה". והוא כלי לבחי' רצון העליון שלמעלה מהשכל. שזהו ענין העלאת הנרות שע"י אהרן).
ועל זה מצוה הכתוב, להפך רצונו ותשוקתו וחפצו לאהבה את ה'. שלא יהיה לו חפץ ורצון אחר זולתו. וכמ"ש, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי"* וגו'.
והאיך יהיה הדרך לאהבה זו ורצון זה - הקדים הכתוב פסוק "שמע ישראל ה' אלקינו וגו'". להתבונן היטב, ולשום על לבו, איך שהוא ית' אחד בשמים ובארץ. דהיינו אפי' בהשתלשלות שמים וארץ, רוחניים וגשמיים, בחי' ו"ק עולמות נפרדים, הם מתאחדים ביחודו ית'. מפני שהם בטלים אליו ית'. דכולא קמיה כלא חשיב.
כי למעלה מבחי' השתלשלות, בחי' שמים וארץ, לא שייך לומר עליו ית' לשון "אחד". כמ"ש במ"א ע"פ וארא אל אברהם כו'. ואפי' במקור ההשתלשלות, בחי' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", נקרא "הוי' אלקינו", בחי' תרין ריעין דלא מתפרשין. כי תמיד מחדש כו'. ואין נופל לשון אחד, כ"א בהשתלשלות בחי' שמים וארץ, וכו'. שהן בחי' ששה קצוות רוחניים וגשמיים. שהם מעלמא דפרודא כו'. והוא ית' אחד בהם. לפי שהם מתייחדים ביחודו, ובטלים אליו. דקמיה כולא כלא חשיב. ששה קצוות רוחניים. דכתיב, "לך ה' הגדולה והגבורה" כו'.
וגם ששה קצוות גשמיים, שהם הכולל דבחי' מקום.
וכדכתיב, "הנה מקום אתי" (שמות לג, כא).
שהמקום בטל אליו. לפי שהוא ית' סובב כל עלמין. ואינו נקרא לפניו ית' בשם מקום כלל. שהרי לפניו ית' לא שייך שום מקום וזמן. שהם הם נבראים מאין ליש.
ולכן אומרים אח"כ, "בשכמל"ו".
פי', כי מבחי' מלכותו נמשך בחי' מקום וזמן.
כמ"ש, "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור".
רק שאינו אלא מבחי' שם לבד. שאינה אלא התפשטות זיו והארה כדי להאיר ממנו לזולתו, שיהי' נקרא שמו עליו בלבד.
וע' מזה בסש"ב ח"ב פ"ז,
וכאשר יתבונן היטב בדברים האלה. ויהיו נקבעים בלבו באמת. אזי לא יחפוץ חפץ אחר ורצון זולתו ית'.
וכמ"ש "מי לי בשמים" (תהילים עג, כה), שהם תענוגים רוחניים.
"ועמך לא חפצתי בארץ", שהם תענוגים גשמיים.
לפי שהכל הוא בחי' מקום וזמן.
אפי' כל השגות שמשיגים בעוה"ז הם נופלים תחת מקום וזמן.
ואי לזאת, "כלה שארי ולבבי" (תהילים עג, כה), להיות "צור לבבי" וכו'. להיות בטל אליו ית' לדבקה בו לבדו ית'.
(ולכן היה הלוך ונסוע הנגבה.
כי החסד הוא תחלת הו"ק.
וע"ז נאמר אתה כהן לעולם.
והוא ג"כ בחי' יומם דאזיל עם כולהו יומין.
ע"כ ביטול הו"ק רוחניים וגשמיים במקורם, הוא ע"י בחי' החסד. בחי' כהן, דמשמש תחותוי.
בפ' יתרו דס"ז ע"ב.
וכמו שהעלאת הקרבנות בהמות ששרשם מפני שור הוא ג"כ דוקא ע"י אריה דאכיל קרבנין,
גם הנגבה נק' ימין ועיקר הכח בימין וצ"ל לאכללא שמאלא בימינא.
ועמ"ש בד"ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש כו'):
ג והנה כ"ז מעלת ומדרגת בחי' אברהם אבינו ע"ה, שאהבה זו נקרא "אהבת עולם", כי נלקחה מבחי' עולם מקום וזמן, איך שהם בטלים אליו ית'.
ונקרא, "ממטה למעלה", לפי שהוא עבודת האדם, פולחנא דרחימותא, ממדרגה למדרגה כנ"ל.
אבל בחי' אהרן, הוא בחי' אחרת, שהוא שושבינא דמטרוניתא, בבחי' מלמעלה למטה.
דהיינו שכל חפצו ותשוקתו, להיות נגלה כבוד ה' לעיני בשר, שיהיה גילוי אלהותו ית' למטה כמו למעלה.
(וזהו כענין ההפרש בין רננה לשמחה, המבואר במ"א בד"ה רני ושמחי.
(וע' בפ' קרח דקע"ז ב', ובפ' שמיני דף ל"ח ע"ב, ודף ל"ט ע"א.
ובלק"ת בפ' בהעלותך סד"ה מצות הדלקת נרות).
וזהו: "איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה כו'", ולא כדי לדבקה בו ית' לרוות צמאונו לבד כו'.
כמ"ש בסש"ב פ' עשירי, ופ' מ"א.
וע"ש פ"י, דלכך נקראים "בני עלייה"* מפני שעבודתם הוא לצורך גבוה כו'.
ועפ"ז י"ל פי' לשון בהעלותך).
ואהבה זו באה ע"י אותה ההתבוננות עצמה שבק"ש באחד.
כאשר ישים מרירות בנפשו על החשך המסתיר אלהותו, שלא נראה לעיני בשר כ"א בחי' מקום וזמן, והם רחוקים מאור פניו ית', דלית מחשבה תפיסא בי' כלל.
ולא שייך בחי' מקום וזמן אלא בבחי' מלכותו ית', שאז שייך לומר מֶלֶך מָלָך יִמְלֹוך כו'.
וכדכתיב: "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור".
שהעולמים, שהם בחי' מקום, "דור ודור", שהם בחי' זמן, נמשכו מבחי' מלכותו ית' וממשלתו ית'.
אבל ממהותו ועצמותו כביכול רחוקים הם מאד בתכלית.
ואי לזאת, יתמרמר נפשו מאד, כאשר ישים אל לבו ירידה זו וריחוק זה, אשר ירדה נפשו מאד מאד בשפל המדרגות, רחוק מה' בתכלית.
ויצעק אל ה' בצר לו, להאיר לו אור ה' בתוך החשך ומסך המבדיל.
(וכמ"ש במ"א, בד"ה להבין פי' יג"מ, "מי אל כמוך כו'" בפי' וענין, "תשובה קדמה לעולם")
וכמ"ש: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם".
(עמ"ש מזה בד"ה ביום השמיני עצרת)
דהיינו שיהיה התגלות אלהותו לעולם כנ"ל.
והנה ע"י אתעדל"ת במרירות וצעקה זו גורם אתעדל"ע, עד שיערה רוח ממרום להיות נגלה כבוד ה' וראו כל בשר עין בעין וגו'.
(וכמ"ש במ"א בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע.
וע' באדרא דקל"ז א')
כשם שמלמעלה למטה כולא קמיה כלא חשיב, כך ממטה למעלה יראה לעיני כל בשר כמו למעלה.
וזהו בחי' אהרן, אותיות נראה.
(כמ"ש בזהר פ' אמור דק"ג תחלת ע"א, ובמק"מ ובהרמ"ז שם)
וכמ"ש, "אשר עין בעין נראה אתה ה', ועננך עומד עליהם".
פי' "עין בעין" יראו גילוי אלהותו, דכולא קמיה כלא חשיב.
והענן והחשך שמסתיר יראו שהוא "עננך", שממך הכל, א"כ אין שום הסתר והעלם לפניו ית' ח"ו, שלפניו כחשיכה כאורה.
ואהבה זו שבבחי' ראיה זו, נקרא "אהבה רבה", שהיא למעלה מבחי' "אהבת עולם", בחי' מקום וזמן כו'.
והיא קרבת ה' ממש במהותו ועצמותו כביכול, ונקרא מלמעלה למטה וכו'. והמשכיל יבין.
(ועמ"ש בפ' תצוה ע"פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו'*).
וזאת יהיה חפצו ותשוקתו של אדם. ואחר זה ימשוך להיות, "עזה כמות אהבה", ו"רשפיה רשפי אש שלהבת יה", רק לזאת.
שיהיה גילוי אלהותו ית'.
וכאשר החשך מכסה ומסתיר ומעלים קדושתו, יתמרמר מאד.
(ועמ"ש סד"ה "שימני כחותם", מענין כי עזה כמות אהבה):[הוספה]
ד ובזה יובן מה שתקנו בתפלת ש"ע: "סלח לנו כי חטאנו" אחר ק"ש שמקבל עליו עול מלכות שמים ומצות ואהבת.
כי הנה כתיב: "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו" (תהילים קז, יז). פי' על עונותיהם הם מתענים ועושים תשובה, ופשעם שגדלה מעונותיהם - כי פשעים אלו המרדים (יומא לו, ב).
(ועמ"ש בד"ה "כנשר יעיר", מענין כי פשענו. וזהו: "והם פשעו בי". פי' "בי", היינו ע"ד מ"ש בפ' אחרי דס"ו ע"ב בפי' "בי נשבעתי". ובפ' נשא דק"ל ע"א. ועכ"ז, הם "אוילים מדרך פשעם")
- אעפ"כ הם אוילים מהם, כי לא ידעו דרך פשעם. ולא מפשעם ממש, אלא "מדרך פשעם". כי הדרך הגורם לפשע ומרד, הוא פריקת עול מלכות שמים. והיינו לפי שאינו נראה לעיני בשר כמו מלך בשר ודם. ולפיכך בק"ש שמקבל עול מלכות שמים, ומאריך ב"אחד", ועי"ז מגיע ל"ואהבת", להיות חפץ בגילוי אלהותו ית', ושלא יחשיך החשך ממנו. ואזי יתמרמר הוא מאד,* ויבין שיש חטא ופשע, שע"י זה החשך מחשיך שהוא רחוק מאור פניו ית' בתכלית, ואזי אומר בש"ע: "סלח לנו וכו'".
(ועמ"ש בד"ה: "מה טובו", גבי והתשובה השלישית).
אך לא די במרירות זו מהתבוננות שבשעת ק"ש ותפלה לבד, רק שצריך לקבוע עתים. ולכן תקנו עת קבוע בתיקון חצות, לקבוע מרירות זו בנפשו. וזהו: "בזכרנו את ציון" (תהילים קלז, א). שהיא נקודת מלכות שמים, כמ"ש במ"א.
וע"י המרירות זוכה לבחי' גילוי אלהותו ית' כנ"ל. ועמ"ש הטעם בזה בד"ה: "והנה מנורת זהב" - כי מרירות זו הוא ע"י בחי' בחכמה אתברירו, הפך מבחי' "אוילים מדרך פשעם כו'", ובחכמה הוא גילוי אור א"ס, "הוי' בחכמה".
(ועמ"ש לקמן עוד טעם בזה, שע"י המרירות זוכה לגילוי אלקות. וע' עוד מזה בד"ה והנה מנורת זהב).
והנה הגורם לשכר מצוה, היא המצוה בעצמה. שהתורה והמצות הן הם המשכת גילוי אלהותו ית' למטה. וזהו: "היתה לי דמעתי לחם* יומם ולילה, באמור אלי כל היום איה אלהיך". - פי' שע"י הדמעה והמרירות הנ"ל, זוכה ללחם שהיא התורה, שנאמר בה: "והגית בו יומם ולילה". לפי שהמרירות שאדם קובע בשעה זו בנפשו, גורם להמשכת גילוי אלהותו על כל היום*.
משא"כ אם ישים אליו לבו רק בשעת תפלה לבד, הנה אז הוא שעת הכושר למעלה, שמתעורר למעלה מוחין דגדלות. אבל אחר התפלה, כל היום, אינו אלא ע"י התורה. וזהו: "באמרם אלי כל היום איה אלהיך?" (תהילים מב, יא). כלומר, איה כל היום אלהיך? שלא די בשעת תפלה לבד, אלא צריך להיות "לחם יומם ולילה" ע"י התורה, שהיא גילוי אלקותו ית'. ואין גילוי זה אלא אחר המרירות בנפשו מריחוקה מה', כי בלא"ה הרי נשארת למטה כו'. וע"כ צריך להקדים "דמעתי" שעה קבוע.
(ועמ"ש בד"ה ושבתה הארץ בענין כי נכמרו רחמיו כו' שימו לחם כו' ויבך שמה כו' ע"ש. וזהו ממש ענין היתה לי דמעתי לחם. גם כי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן נמשכים מי"ג מדה"ר. וכמ"ש סד"ה אני לדודי, גבי הרועה בשושנים ששונים בהלכות. ולעורר י"ג מדה"ר זהו ע"י בכיה ומרירות. וענין להקדים המרירות בשעה קבוע - י"ל שיהיה ע"ד מים תחתונים בוכים. עמ"ש סד"ה במדבר סיני, וסד"ה ענין הנסכים):
ה והנה עד"ז בענין: "היתה לי דמעתי לחם כו'" (תהילים מב, ד), ובענין איך שע"י המרירות דוקא נמשך בחי' אהבה רבה דאהרן להיות "עין בעין נראה כו'", הנה כל זה הוא הקדמה לבאר ולהשכיל עד"ז ממש, ענין הדלקת הנרות בשמן.
כי כמו שהשמן כותתין תחלה "כתית למאור", וגם עשוי מזיתים, והזיתים הם מרים. כך הנה הדלקת והמשכת האהבה כרשפי אש שלהבת הבאה מבחי' ראיה הנ"ל, להיות חפץ בגילוי אלהותו יתברך, הוא ע"י בחינת "שמן כתית". דהיינו ע"י השפלות, להיות שפל רוח. וכמאמר: "ונפשי כעפר לכל תהיה". והיינו ע"י התבוננות השפלות של הנפש, איך ירדה ממקום כבודה, ואיך המקום והזמן הם רחוקים מאור פניו ית'. וגם שעי"ז יתמרמר על ההפך כנ"ל.
והענין. דהנה כתיב: "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרן, שיורד ע"פ מדותיו" (תהילים קלג, ב). - פי' "זקן אהרן", הוא דיקנא דכהנא רבא. (והן דרך פרט, י"ג ת"ד בחי' י"ג מדה"ר, י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כנ"ל) - בחי' שערות, שהן הן הלכות התורה,* שנקרא "קווצותיו תלתלים"(שיר השירים ה, יא), שהן הן המשכת גילוי אלהותו מלמעלה למטה בריבוי התחלקות לאין קץ. ויש על זה בחינת "שמן הטוב" שהוא בחי' חכמה עילאה, שנמשך עליהם.
(והענין י"ל, דהשערות הם דז"א: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", והשמן שעליהם זהו חכמה עילאה דאצילות. אך עוד י"ל דהכוונה ג"כ על שערות די"ג ת"ד דא"א. וכמ"ש: "הזקן זקן אהרן" נזכר ב"פ זקן.
והענין דהשערה יש בה חלל מבפנים שבו נמשך ומתלבש איזה חיות מהמוחין. והנה השערות עצמן הם ממותרי מוחין ולכן יכולים לחתוך את השערות ואין זה נוגע להמוח כלל.
והנמשל יובן ברוחניות דבחי' שערות נקרא לבושים, כענין המשל שבו וע"י משיגים הנמשל, אשר המשל זהו בחי' השערה עצמה, ובחי' הנמשל המלובש בו זהו ענין החיות המלובש בתוך חלל השערה. וכמ"ש כ"ז במ"א, בפי' "האל אב הרחמן המהולל בפה עמו".
ועד"ז יובן בענין התורה, שהיא בחי' שערות. כי התורה נקרא: "משל הקדמוני" (שמואל א כד, יג).
פי' שהיא בחי' משל ולבוש לבחי' קדמונו של עולם. שכמו שע"י המשל יושג הנמשל, כך ע"י התורה יהיה השגה באור א"ס ב"ה, שהוא קדמונו של עולם. וכמ"ש במ"א.
וזהו שהלכות התורה הן בחי' השערות עצמן, ר"ל שהם הנק' משל הקדמוני, ויש עליהם בחי' כשמן הטוב שהוא בחי' חכמה דאור א"ס ב"ה ממש, מבחי' קדמונו של עולם, היינו חכמה דא"ק או חכמה דעתיק יומין הנמשך ומלובש בהם. וזהו ענין השערות עצמן. ובחי' "כשמן הטוב היורד" ונמשך עליהם. והנה השערות עצמן הנק' י"ג ת"ד דא"א, הם בחי' חיצוניות לגבי פנימיותן שהוא בחי' "כשמן הטוב". שהפנימיות נמשך מבחי' פנימית הכתר שהוא עתיק יומין. אך אי אפשר להמשיך הפנימית כ"א ע"י החיצוניות.
וזהו ג"כ ענין הנ"ל, שהשמן נמשך מן הזיתים, והזיתים הם מרים. כי הזיתים הוא בחי' צומח, והוא ענין השערות עצמן די"ג ת"ד שהם בחי' צומח. ולכן הזיתים הם ג"כ מרים, כי כן השערות עצמן נק' דינים לגבי הפנימיות המלובש בהן. וכמו שערות הדיקנא שהם תקיפין וקשים. וכן בהלכות התורה יש בחי' דינים וגבורות. וכמ"ש: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", כמ"ש במ"א. ואף דבא"א השערות הם כתלג חיוור, עכ"ז קשישין אינון כו'.
וכדי להמשיך בחי' זו, זהו דוקא ע"י שהאדם טועם מרירות בנפשו מן החשך המסתיר. ושורש דשרש ההעלמים נמשך מן הלבושים המסתירים שהן בחי' שערות כנ"ל. ואזי עי"ז אח"כ זוכה לגילוי בחינת הפנימית בחי' כשמן הטוב, חכמה עילאה והחכמה תחיה שלמעלה מבחי' צומח.
וכמ"ש במ"א.
ומכ"ז יובן ענין מ"ש ע"פ: "כי תשמע בקול" (דברים כח, ב). בבחי' הפנימית המלובש בתוך הקול התורה כו':
קיצור. (ענין שמן כתית, ומרירות הזיתים. "כשמן הטוב יורד"):
ו והנה בחי' שמן זה נק' "שמן משחת קדש" (שמות ל, כה), משיחותא דקדש עילאה. דאית קדש בלא וי"ו ואית קדוש בוי"ו. ועמ"ש מזה בד"ה צאינה וראינה גבי "שאו ידיכם קודש" (תהילים קלד, ב).
והנה בסדר ההשתלשלות א"א כלל שיומשך מבחי' זו דקדש ממש ע"י השתלשלות, שאפי' כל המשכות בעולמות עליונים הוא מבחינת קדוש בוי"ו. וגם קדוש הוא מובדל כו'. אך אמנם ע"י התורה היא בחי' "שמן משחת קדש", משיחותא דקדש עילאה ממש. כי התורה היא ממש המשכת, "חכים ולא בחכמה ידיעא" שהוא בחינת "קדש" ממש. והוא היורד ונמשך על בחי' השערות דוקא, שהן הן הלכות התורה.
ולכן מברכין: "אשר קדשנו במצותיו", קדשנו ממש, למדרגת קדש העליון. "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב, ל). ולכן: "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" (בבא בתרא עה, ב). שהקדוש הוא מה שממשיכים מבחי' קודש כו'. כך ימשיכו המלאכים בחי' קדוש בוי"ו, מהנשמות שנקראים: "אנשי קדש" ממש.
והנה ההמשכה זו דבחינת קדש ממש, נמשך דוקא ע"י הלכות התורה המלובשות בגשמיות ממש, משא"כ בעולמות עליונים. וכמ"ש במ"א משל לזה ממה שהשכל המאיר ע"י הדבור שהוא רוחני אין זה רק הארת השכל. אכן בהטפה הגשמיות, מלובש עצמיות החכמה ממש. ועמ"ש מזה באג"ה סד"ה להבין מ"ש בפע"ח גבי ועוד זאת שהרי הדבור כו' ע"ש. ועד"ז יובן איך שע"י הלכות התורה שבגשמיות נמשך משיחותא דקדש העליון ממש, מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות כנ"ל.
והנה סיפיה דקרא: "שיורד ע"פ מדותיו" (תהילים קלג, ב), ר"ל שיתגלו מדותיו של הקב"ה ואהבתו כו' מלמעלה למטה. ולא כמדת בשר ודם ממטה למעלה בצמאון כו' כנ"ל רק שיהיה גילוי אלקות למטה כמו למעלה ממש ע"י התורה ומצות, שהן הן המשכת מדותיו של הקב"ה, י"ג מדות הרחמים כו'.
וכמ"ש: "וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא " (במשלי סי' כ"ז, י"ו). - פי', שע"י בחי' שמן, נמשך ונקרא, בחי' ימין זו, הוא בחי' אהבה רבה. ו"ימינו" זו, הוא אהבתו של הקב"ה ורצונו.
(והיינו כי אבא, שהוא חכמה עילאה, בחי' שמן, מלביש חסד דא"א, שהוא ימינו של הקב"ה, דהיינו בחי' סוכ"ע. כמ"ש במ"א ע"פ: "וימיני טפחה שמים". ולכן "שמן ימינו יקרא".
והגם כי לפי מה שנתבאר, השמן הוא חכמה דא"ס שלמעלה מחסד דא"א? - מ"מ גם חכמה עילאה דאצי' נק' שמן, לפי ששרש מוחין דאבא נמשכים מלמעלה מעלה כו'. ועמ"ש מזה בד"ה מצה זו.
והנה חסד דז"א נק' חסד עולם, וממנו שרש בחי' אהבת עולם. אבל חסד דא"א נק' "רב חסד", כי חפץ חסד הוא. ומשם נמשך בחי' אהבה רבה כו'. ונק' "חסד דקשוט". פי', חסד של אמת. היינו להיות "אמת הוי' לעולם". והיינו שיהי' הגילוי למטה כמו למעלה ממש. וזהו ענין, "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". עמ"ש מזה בד"ה פ' נסכים).
דהיינו ע"י התורה והמצות, שהן רצונו וחכמתו ית'.
אך גם בבחי' זו לא יחפוץ מדותיו של הקב"ה לבד בבחי' חיצוניותיו. כמארז"ל: "האומר אין לי אלא תורה, אפי' תורה אין לו" (יבמות קט, ב). אלא: "ישים אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב לד, יד) מקרב איש ולב עמוק, לבקש את פניו, פנימיות רצונו ית' מקור וחיות המדות.
(וכמארז"ל*, "אליו, ולא למדותיו", הוא אור א"ס ב"ה המלובש בהמדות ולא המדות עצמן.
ואף גם בי"ג מדה"ר, כבר נתבאר שיש בהן חיצוניות ופנימיות כנ"ל).
וזהו: "אל מול פני המנורה". דהיינו פנימית רצון העליון, שהוא בחינת "מול פני המנורה". היינו, כי "פני המנורה", הוא הרצון דכנסת ישראל כנזכר לעיל אות א'. אך "מול פני המנורה", היינו בחי' הפנים עליונים המאירים בבחי' זו, "באור פני מלך חיים" (משלי טז, טו), כמ"ש במדרש רבה כאן.
והיינו ע"ד, "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט). והוא ענין: "יאר ה' פניו אליך. ישא ה' פניו אליך" (במדבר ד, כה-כו), התגלות פנימית רצון העליון, הנמשך ומאיר מול פני המנורה. וכמ"ש במ"א בד"ה: "כי תצא", בענין "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי"ה אבקש". ואהרן כה"ג היה מעלה הנרות, נש"י, שיהיה לבם מכוון לא"ס ב"ה ממש, שהוא בחינת "מול פני המנורה".
(וע' בחולין די"ט סע"ב, בענין "מול ערפו כו'")
"יאירו" בחי' "שבעת הנרות" -שהן ז' מדרגות שבנשמות עובדי ה' כנ"ל*:
קיצור. (השמן נקרא: "משחת קדש", שלמעלה מבחינת קדוש בוי"ו. ולכן אינו נמשך רק על הזקן שהן הלכות התורה. "יורד ע"פ מדותיו". ומכל מקום צ"ל, "אם ישים אליו לבו", "מול פני המנורה"):