video part 1 video part 2 video part 3 video part 4
וידבר ה' כו' נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם כו' ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד כו'.
הנה הלוים נשאו את המשכן במדבר מ"ב מסעות, שבמקום חנייתם הקימו את המשכן ובנסעם הורידו אותו. (ונסעו כך מ"ב מסעות כו')
וצ"ל זה דהנה התורה היא נצחית. ויש עתה ג"כ בכנ"י בחי' משכן ולוים הנושאים אותו. וכדכתיב בפ' בחקתי: ונתתי משכני בתוככם. וכתיב בפ' תרומה: ושכנתי בתוכם וארז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, והיינו שיש בכנ"י עתה ג"כ בחינת משכן ולוים כו'.
ולהבין כ"ז היטב צ"ל מ"ש: את השמים ואת הארץ אני מלא כו'. וכתיב: מלא כל הארץ כבודו שנראים ב' המקראות אלו כסותרים זה את זה כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה אני לדודי. ובד"ה למען תזכרו בענין הטלית וחוטי הציצית ששרשם משני בחי' הנ"ל. וכמ"ש בד"ה ויקח קרח כו' ובד"ה ההפרש בין יו"ט ונס דפסח ובין חנוכה).
אך הענין הוא: שמבשרי אחזה אלוה. ופי' דהנה יש בחיות הנפש שמחיה את הגוף יש ב' בחי' ומדרגות. הבחי' הא' מה שהנפש ממלא את כל הגוף בבחי' התחלקות שמתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי אברי הגוף. - שבראש הוא משכן השכל, מפני שכלי הראש היא כלי הראויה לקבל אור השכל. ובלב שורים המדות כו' (שהיא כלי הראוי' לקבל המדות) וברגלים מתלבש כח ההילוך שהם כלים הראוי' לקבל רק כח ההילוך בלבד - שמתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי הגוף.
ובחי' ההתחלקות הוא בדרך כלל לג' בחי': שהם כח השכל בראש, והמדות בלב, וכח ההילוך ברגלים כו'. דכמו שבדרך כלל נחלק כלי הגוף לג' בחי' שהם ראש ואמצע הגוף שהוא הכרס כו' ששם הבני מעים כו', והרגלים - כמ"כ מתחלקת חיות הנפש לג' בחי' כנ"ל.
והוא הפרסא המפסיק בין אברים פנימים לחיצונים. בכדי שעי"ז ידחו הפסולת ויצאו לחוץ. (ועמ"ש מזה בת"א פ' לך לך בד"ה והבדילה הפרוכת ולקמן פ' שלח סד"ה ואם האכל יאכל) והוא כמ"כ למעלה (כמשי"ת לקמן) שהוא בחי' שמאל דוחה כו'.
וכמ"כ ממש הוא למעלה בחי' ממכ"ע. פי' שהחיות של אור א"ס ב"ה שממלא בתוך כל עלמין להחיותםהוא מתחלק לחלקים לפי מזג הכלים. ובדרך כלל מתחלק לג' חלקים שהם ג' עולמות בי"ע כדכתיב: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שהם התחלקות ג' מדרגות שהם ג' עולמות בי"ע. שהוא בחי' ג"ע העליון וג"ע התחתון ועוה"ז. והג' עולמות בי"ע הנ"ל הוא בחי': מחשבה ודבור ומעשה כמ"ש בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י. ויש למעלה ג"כ בחי' פרסא המפסקת כו' בכדי שלא יאחזו החיצונים כו'.
(ואפ"ל שזהו ענין: אף עשיתיו - אף הפסיק הענין כמו בחי' פרסא המבדלת בין יצירה שהוא כמו הגוף כי חג"ת מקננין ביצירה ובין עשי' בחי' רגלים).
והנה כמו שיש למעלה בחי' ממלא בתוך כל עלמין שמתחלק לחלקים כפי מזג הכלים כנ"ל והחיות הוא הולך ומתמעט, כמו למטה באדם שבראש משכן השכל ובגוף מתמעט החיות וברגלים מתמעט יותר כו' שכמ"כ הוא למעלה ממש בבחי' ממכ"ע כו'.
כמ"כ הוא למטה בעבודת ה', שאם עובד רק בבחי' א"פ שהוא בחי' ממלא כו' שהוא בהדרגה וסדר כו' שאינו מהפך טבעו.
(וכמשנ"ת בד"ה ועתה יגדל נא בענין: בכל נפשך ובכל מאדך - שבחי' האהבה דבכל נפשך נקרא בחי': עומדים - שעומד תמיד במדרגה א', ובחי': בכל מאדך - זהו בחי' מהלכים בין העומדים. ועמ"ש מזה בת"א ס"פ וישב, ובד"ה אם בחקתי תלכו. ועכ"פ: בכל נפשך זהו הנמשך מבחי' אורות שבכלים וזהו המכוון ממ"ש בענין האהבה שבהדרגה וסדר כו')
ואזי הוא הולך ומתמעט כו' - פי' שבעת התפלה הוא מקושר ביותר אליו ית' שההתבוננות אצלו בהרחבה כו'. ואחר התפלה שמתקצרת ההתבוננות הוא מתמעט והולך כו'. וכ"ז כאשר אין עוונותיו מבדילין כו'. אבל אם עוונותיו מבדילים אז הוא נדחה לחוץ אף בעת התפלה.
(כנ"ל שיש בחינת פרסא המפסקת כו' בכדי לדחות הפסולת לחוץ. וזהו: עוונותיכם המבדילים - דאין ר"ל עון גשמי אלא ע"ד מ"ש: עקוב הלב מכל ואנוש הוא[1], כמ"ש בד"ה צאינה וראינה וז"ש: רפאות תהי לשרך[2]. וצ"ל מהו לשרך דוקא. וצ"ל דהיינו שאפילו מפלגך ולתתא שהוא למטה מהפרסא אף שם לא יהא שום פגם דהיינו שלא יהי' פגם הברית כו'. ועמ"ש בענין מפלגך ולתתא סד"ה ששים המה מלכות ובביאור ע"פ והיה מספר בני ישראל בסופו. וזהו ע"י עסק התורה, שע"ז נאמר רפאות תהי כו' לפי שהיא בחי' קול מעל לרקיע מלמעלה מהפרסא)
וזוהי הכל בחי' ממכ"ע שממלא בתוך כל עלמין להחיותם שמתחלק לחלקים כנ"ל, שכמ"כ בנפש האדם הוא בחי' החיות המתחלק לפי מזג כלי הגוף כו' שהחיות ההוא הוא מלובש בתוך כלי הגוף ממש בבחי' ממלא:
קיצור. (ענין ממכ"ע במשל בנפש. ובנמשל למעלה. ובעבודת ה' בחי' בכל נפשך):
ב והבחי' הב' שיש בנפש המחיה את הגוף, הוא בחי' הרצון של הנפש שאינו מתחלק לחלקים כ"א הוא ממלא בתוך כל הגוף. אך רק בבחי' אור מקיף שאינו מתחלק כו'. שישנו להרצון בתוך כל הגוף, שהוא מושל על כל אברי הגוף. כמו אם רוצה לשים רגלו כדומה באש אזי תיכף תעשה כך כפי שעלה ברצונו כו'. ואף שהוא נגד הטבע שלו שעפ"י הנהגות טבעיות הגוף לא היה מניח הרגל באש שקשה לה כו'. אעפ"כ כשרוצה לשומה באש כו' תעשה כך תיכף.
והוא מפני שהרצון הוא המושל על כל אברי הגוף והוא שורה בתוכם בבחי' א"מ. לכך יכול לפעול בגוף דבר שהוא היפוך הטבע שלו כמו לשום רגלו באש או במים קרים ביותר כדומה שאף שהוא נגד הטבע אעפ"כ תעשה כך תיכף כשעולה ברצונו כו'.
והוא מפני שהרצון אינו מתחלק לפי חלקי כלי הגוף להתלבש בתוכם בבחי' א"פ ממש כפי מזיגתם כו'. כ"א הוא מקיף על כולן בבחי' א"מ בלי התחלקות כלל, ולכך הוא מושל עליהן ויכול לעשות דבר שהוא היפוך הטבע ובחי' שלמעלה מן הדעת.
(וזהו ענין: בכל מאדך, ועמ"ש מענין רצון זה בת"א בד"ה ויקהל משה - דאית רצון ואית רצון כו'ף וסד"ה וידבר כו' שאו את ראש כל עדת בנ"י כו' לגלגלתם, ומ"ש בד"ה ואלה המשפטים. והנה בד"ה ועתה יגדל נא הנ"ל ובד"ה מי מנה עפר יעקב נתבאר שלהיות המשכת רצון זה בנפש הוא נמשך ע"י המצות, וזהו ענין: אם בחקתי תלכו - שכדי שיבואו לבחי' תלכו זהו ע"י בחקתי כו', ועמ"ש סד"ה שאו לגלגלתם הנ"ל - שכדי שיבואו לבחי' זו זהו ג"כ ע"י הלוים וזה היה ענין: ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים וכמשי"ת)
וכמ"כ ממש הוא למעלה - שרצון העליון הוא נקרא בחי' סוכ"ע, וכמ"ש מזה בת"א בד"ה יביאו לבוש מלכות כו' ע"ש. ופי' סוכ"ע היינו שאינו מתחלק לחלקים כו' כ"א הוא בחי' א"מ על כולם בשוה בלי התחלקות כלל. ולכך נק' בשם סובב שהוא כמשל העיגול הגשמי שאין בו בחי' מעלה ומטה כלל, כמ"כ הוא עד"מ למעלה שהבחי' רצון העליון ב"ה הוא בחי' סוכ"ע שמקיף את כל עלמין בשוה שאין בו בחי' מעלה ומטה כלל. וכדכתיב: כחשכה כאורה גם חשך לא יחשיך ממך כו' - שכולם שוים כלא חשיבי קמיה. ועמ"ש מזה בד"ה והגדת לבנך ביום ההוא כו'.
וזהו כוונת הפסוק: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא - בשוה בלי התחלקות מעלה ומטה כלל, בחי' הכתר שהוא רצון העליון ב"ה שנק' סוכ"ע, שאין בו בחי' מעלה ומטה כלל שסובב ומקיף על כל עלמין בשוה כנ"ל. וכמ"ש בבינונים פרק מ"ח ע"ש.
(וכוונת הפסוק דכתיב: מלא כל הארץ כבודו - הוא בחי' ממכ"ע שממלא בתוך כל עלמין להחיותם. ומתחלק לחלקים כנ"ל)
וזהו ג"פ קדוש כו' - פי', שהוא בחי' הא"מ[3] של ג' עולמות בי"ע. וכמ"ש מזה בביאור ע"פ: ועתה יגדל נא הנ"ל. ועמ"ש מזה בד"ה: הרם את מטך - שדרך כלל ב' בחי' הנ"ל נק' בחי' סדר השתלשלות ומה שלמעלה מסדר ההשתלשלות - כי השתלשלות בי"ע זה מזה היינו השתלשלות מדומ"ע[4] שהמשכת הדבור מהמחשבה הוא נק' השתלשלות כו'. וכן בעבודה מדומ"ע מההתבוננות נמשך הדבור שהוא מדבר בד"ת[5] והעשי' במעשה המצות. אך בחינה שלמעלה מהשתלשלות זהו הרצון רעותא דליבא כו'. (ועמ"ש מזה ע"פ מי מנה כו' ורובע ישראל כו'):
קיצור. (ענין סוכ"ע בנפש בחי' הרצון. בחי' גלגלתא, מאדך. וכן למעלה רצון סוכ"ע):
ג והנה זהו ענין המשכן בחי': ושכנתי בתוכם - כי ענין: אהל מועד - היינו היחוד וההמשכה מבחי' סוכ"ע בממכ"ע. וזהו ענין: ונועדתי לך שמה - לשון התקשרות ודביקות הקב"ה בישראל, מלשון: והאדם ידע כו'. (כמ"ש בד"ה במדבר סיני באהל מועד הנ"ל ובד"ה נשא דלעיל)
וזהו ענין ההילוך דבחי': מהלכים בין העומדים. וכמ"ש במא"א אות ה' סוף סעיף יו"ד: הליכה - כינוי אל הזיווג, הולך על הדרך יסוד דנוקבא ברגל מבורכת שהיא יסוד עכ"ל.
והיינו כמ"ש בד"ה: עיני כל אליך ישברו בפי': נודע בשערים בעלה - פי' נודע לשון יחוד וזיווג, כמו: והאדם ידע כו'. וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כו' ע"ש. והיינו: בשערים - הם נש"ב[6] הנמשכים ממוח בינה אל הלב. וזהו: עיני כ"ל - ע"ד: הלב רואה כו', וכשנקלט בתוכיות נקודת הלב אזי נקראת כלה. ועמ"ש מזה ג"כ סד"ה כי תצא כו' אשת יפ"ת[7] כו' בענין: ואח"כ תבוא אליה ובעלתה - דהיינו בחינת מס"נ. והוא ענין נפילת אפים ובחי' נעילה שהוא גמר העליות עכ"ל.
ועמ"ש בת"א בד"ה וישב יעקב וז"ל: והנה בזמן שבהמ"ק היה קיים היה נמשך בחינה זו רעותא דליבא מגילוי אור א"ס ב"ה בהיכל קדה"ק כו', כמ"ש בסש"ב להיות בטל רצונו לרצונו ית' וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ כו' עכ"ל. והיינו כי חפץ זהו התענוג ופנימיות הרצון שהאדם יהי': כלה שארי ולבבי כו'. וזהו עד"מ היחוד בחי': ואל אישך תשוקתך - והוא מרוה צמאונה כו'. וזהו ענין: ישבעו ויתענגו מטובך כו', אז תתענג על ה' כו'.
וזהו ענין בני קהת - שממשיכי' האו"פ בחי' תענוג וחפץ, ובני גרשון ממשיכי' הרצון והמקיף כו'.
והנה ארז"ל: אשכחן משכן דאקרי מקדש. משמע שהם שני בחינות אלא דמ"מ משכן אקרי מקדש. והענין כמ"ש בת"א ע"פ ויגש אליו יהודה - שהמשכן היה דירת עראי של הקב"ה והמקדש היה דירת קבע. ונתבאר מזה ע"פ: מה טובו אהליך יעקב.
והענין, כי הנה כתיב: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר - שכ"ז שהיו במדבר היו עדיין בבחי' אב"א[8] ובמקדש היו בבחי' פב"פ[9]. וכ"כ במא"א אות מ' סנ"ז, וספ"ט. ובחינת אב"א היינו בחי' אתכפיא לבד אבל בחי' פב"פ זהו כשיבא לבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו ענין: ארץ חפץ כמ"ש בת"א פ' תצוה בד"ה זכור דעמלק.
וע"כ היה צ"ל הלוים מקימין את המשכן, וכמ"ש בד"ה שאו לגלגלתם הנ"ל בפי': ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים - פי': ובחנות המשכן - שכשירד בחינת המשכן ממדרגתו תהיה ההקמה ע"י הלוים - דהיינו בנשמת האדם למטה שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחי' גבורות קדושות, והם מתחלקים לשלש בחינות: גרשון קהת ומררי כמשי"ת. ועי"ז: יקימו אותו - והיינו להעלותו מבחי' ירידתו להיות דבוק באלקים חיים.
והוא ע"ד שנת' ע"פ: אלה פקודי המשכן, משכן העדות כו' עבודת הלוים - שע"י עבודת הלוים שהוא השיר, וה"ע פסוד"ז הם מעלים בחי' המשכן שהוא מל' לבחי' משכן העדות - היינו או"א תרין ריעין כו' בחי' י"ה. וזהו כענין הנז' בזח"א וישב ד' קפ"ג סע"ב ע"פ כעיר שחברה לה יחדו כו'. ועד"ז ארז"ל אשכחן משכן דאקרי מקדש. פי' שהוא בחי': לא זז מחבבה עד שקראה אמי כו':
קיצור. ענין המשכן ה"ע היחוד הנק' הילוך. עיני כל - כלה. נודע בשערים בעלה. ארץ חפץ תענוג ואל אישך תשוקתך. אך המשכן דירת עראי בחי' אתכפיא ואב"א לכתך אחרי. והמקדש אתהפכא פב"פ ולכן ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים. פקודי המשכן משכן העדות ע"י עבודת הלוים. כעיר שחוברה.
ד והנה התעוררות הרצון עליון ב"ה שהוא בחי' קדוש בחי' א"מ כנ"ל שיהיה הקדוש הנ"ל שרוי בתוך מעיו כו'. הוא מעוררו וממשיכו ע"י בחי' גרשון שהם היו נושאים את יריעות המשכן כמ"ש: ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד. וארז"ל במדרש: שכמו שנאמר: נוטה שמים כיריעה כך הוא ענין יריעות המשכן, והיינו בחי' סוכ"ע. וכמ"ש ע"פ: כיריעות שלמה סד"ה שחורה אני ונאוה.
וע"י המשכה זו מבחי' סוכ"ע הוא מגרש הרע, כמ"ש: טוב לחסות בה' כו' בשם ה' כי אמילם - שהמקיף מסמא עיני החיצונים. וזהו פי': גרשון - מלשון ויגרשהו וילך כו'. שמגרש את הרע שבקרבו ע"י ביטול רצונו מפני רצון העליון ב"ה. כמארז"ל: בטל רצונך מפני רצונו כו'. שיבטל רצונו מפני רצון העליון - הן בבחי' סור מרע שלא ירצה בהם כלל. והן בבחי' עשה טוב (שירצה מה שלא רצה. ומה שרצה לא ירצה) שע"י ביטול רצונו כו' הוא מהפך את הטבע שלו שמהפך ממרירו למיתקא כו'.
כנ"ל שהרצון הוא מושל על כל איברי הגוף כו' והוא יכול להפך הטבע כנ"ל, לכך כשמבטל רצונו מפני רצון העליון ב"ה אזי יכול להפך הטבע שלו ממש. שהרצון הוא למעלה מהבחירה ודעת. כנ"ל שאין להרגל שום בחירה כלל נגד הרצון כשרוצה לשומה באש כו' שתיכף הוא עושה כך בלי שום בחירה בפ"ע כלל. והוא מפני שהרצון הוא למעלה מבחירה ודעת.
אך מתחלה: עשה רצונו כרצונך - וזהו רצון התחתון שע"פ השכל, והוא מבחי' ממכ"ע: בכל נפשך כו' ואח"כ: בטל רצונך - הוא בחי' ביטול והעברה לגמרי שיהי' רצון העליון מאיר בו. וזהו ענין יריעות המשכן בחי' נוטה שמים כיריעה.
(ועמ"ש בפי': השמים כסאי בד"ה כי כאשר השמים החדשים כו'. ולכן מתחלה צ"ל בני מררי מקימים הקרשים בחי': עצי שטים עומדים - זהו ענין בכל נפשך שזהו הנק': עומדים: חי ה' אשר עמדתי לפניו. ואח"כ צ"ל: מהלכים בין העומדים - והיינו ענין יריעות המשכן. אך: מהלכים - ב' בחי' הילוך - זהו ענין גרשון וקהת מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כו'. וזהו והתהלכתי בתוככם ב' בחי' הילוך כו')
וכמ"כ הוא למעלה ממש, שהרצון עליון ב"ה הוא נעלה מבחי' בחירה ודעת כו'. ופי' שהבחירה הוא בדעת כו'. שבוחר בדעתו את הטוב כו' ומואס ברע כו', וההבחנה הזו הוא ע"י הדעת כנ"ל. וכדכתיב ובחרת בחיים כו'. (שהבחירה שבוחר החיים כו' הוא ע"י הדעת שמבחין שהחיים טוב לו והמות רע לו) ולמעלה נק' בחי' בחירה שהוא בדעת כו' בחי': עץ הדעת שהוא אילנא דטו"ר. ועמ"ש בביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב.
אבל בחי' רצון העליון ב"ה הוא למעלה מבחי' בחירה ודעת שהוא נעלה מעץ הדעת דטו"ר כו'. (וכנ"ל במשל שהרצון יכול לעשות היפך הטבע שיכול להניח הרגל באש אם ירצה ואין להרגל שום בחירה כנ"ל) וכמ"כ הוא בעבודה שביטול רצון שמבטל רצונו מפני רצון העליון ב"ה הוא למעלה מהבחירה ודעת כלל כו'. שהבחירה הוא בדעת כו' כדכתיב ובחרת בחיים כו'. ובחי' ביטול רצון הוא למעלה מהדעת ובחירה כנ"ל.
וזהו מ"ד:[10] קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת - שהוא בחי' ביטול רצון הנ"ל, שהוא הקריאה שבאמת. וזהו: תתן אמת ליעקב[11].
(ועוי"ל בפי' גרשון שהוא ע"ד מ"ש: וממגד גרש ירחים[12] - ופרש"י שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש. הרי דצמיחת הפירות מהארץ נק' גרש לשון גרושין ע"ש שמגרשת אותם מהכח אל הפועל ומההעלם לצאת אל הגילוי. וכן פי' הרד"ק במכלול:[13] גרש ירחים והוא זמן שהפירות מציצים ופורחים בכח הירח כאלו הירח מגרש אותם לחוץ.
וכמ"כ הנה בכל נפש יש אהבה המסותרת, ושתצא מההעלם אל הגילוי זהו ענין: מי גילה לבני רז זה כו'[14]. "מי" - היינו בחי' סוכ"ע, כענין: מי ברא אלה כו'. וזהו ענין בני גרשון נושאי היריעות בחי' סוכ"ע, ובכח זה מוציאין האהבה המסותרת מההעלם אל הגילוי, והוא כענין: וממגד גרש ירחים - שמגרש ומוציא האהבה מסותרת מההעלם אל הגילוי.
וכמ"ש ע"פ: טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת כו'[15]. ועד"ז פי' הפרדס (שער כ"ט פ"ד) בענין שני גרישין[16] שהם חו"ג כי התפארת מגרש אותם ממקומם ומניעם אל קו האמצעי ומטה אותם אל החסד.
וכמ"כ כאן י"ל בענין גרשון ב' גרושין אלו: שמגרש את הנה"ב ודוחה הרע, ועי"ז הטוב שבנה"ב יתגרש ממקומו ויהי' מטה כלפי חסד ואהבה לבוא לבחי' בכל לבבך בשני יצריך. וכן מגרש ומוציא העלם האהבה שבנה"א לבוא לידי גילוי כו'.
ואפ"ל פי': גרש ירחים שהוא מענין ריח: והריחו ביראת ה'[17] כמ"ש בענין: אריתי מורי[18] ובענין וישלח יהושע כו' ואת יריחו[19]. ומ"ש בד"ה ראה ריח בני כו':
קיצור. ענין יריעות: נוטה שמים כיריעה. לחסות כו' כי אמילם. בטל רצונך, ומתחלה צ"ל עשה רצונך רצון התחתון. עומדים עצי שטים עומדים - מררי, גרשון - ויגרשהו. גרש ירחים. מי גילה רז זה, מי ברא אלה, והריחו ריח בני:
ה והנה זהו הכל בחי' בני גרשון שנשאו את יריעות המשכן כו'. פי' שבחי' גרשון הוא שמגרש הרע ע"י בחי' ביטול רצון שמבטלו מפני רצון העליון ב"ה כו' שעי"ז הוא מגרש את הרע כו'. שממשיך עי"ז מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' קדוש שיהי' שרוי בתוך מעיו כו' כנ"ל. ולכך נשאו בני גרשון את יריעות המשכן שהם בחי' סובב ומקיף וכדכתיב: נוטה שמים כיריעה כו'[20].
אבל עבודת בני קהת הוא לישא את השולחן והמנורה והארון וכפורת כו': כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו כו'[21].
ופי' של קהת הוא מלשון: לו יקהת עמים[22] שהוא מלשון אסיפה וחיבור כו'. שעבודת הקהתי הוא לישא בכתף עבודת הקדש כו'. שהם השולחן והמנורה והארון כו'.
ופי' שהכלים אלו של המשכן הם מבחי' נקודה האמצעי' שבתוך העיגול שהעיגול מקיף וסובב את הנקודה כו'.
(שעצם המכוון הוא הנקודה, וכענין ששמים הם בחי' יריעה ומקיף ואעפ"כ במחשבה ארץ קדמה כו'. ועמ"ש ע"פ: אל יתהלל חכם כו'[23] כי אם בזאת יתהלל כו' וצדקה בארץ[24]. ועמ"ש מזה בד"ה החדש הזה לכם בפי' א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו' ע"ש. ועד"ז ענין עגולים ויושר שרש היושר גבוה מהעגולים - שהעגולים הם בחי' נפש והיושר הוא בחי' רוח כו' והרי העגולים הם בחי' מקיפים על היושר בחי': נוטה שמים כיריעה - אלא שמ"מ בחי' היושר הוא כענין הנקודה שעליה סובב כל העיגול כו'. וע' בר"ח שער הקדושה פ"ב בענין שבת הוא בחינת נקודה. ועמ"ש מענין נקודה בהיכליה בד"ה ראה אנכי כו', שם ג"כ מובן שהנקודה גבוה יותר מההיכל המקיף עליה. שהנקודה היא חכמה עילאה וההיכל המלבישו הוא בינה, כמ"ש בזח"א (דט"ו ע"א וד"ך ע"א) ובמק"מ (שם ושם))
שבחי' העיגול הם היריעות המאהילי' על המשכן כדכתיב: נוטה שמים כיריעה כנ"ל. וזה היה עבודת בני גרשון כנ"ל.
אבל עבודת בני קהת הוא לישא כלי המשכן הנ"ל שהם מבחי' הנקודה האמצעי' שהעיגול סובב אותה כנ"ל.
כי הארון שהי' בק"ק הוא בחי' תורה, שבו היו הלוחות מונחים כו'. וכמארז"ל: משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד כו'[25]. ובחי' תורה היא מבחינת הנקודה התיכונית שהעיגול סובב עליה, כי אורייתא מחכמה הוא דנפקת ובחכמה שורה אור א"ס ממש בבחי' גילוי כמ"ש: הוי' בחכמה[26] - דהיינו בבחי' אור פנימי משא"כ בחי' העיגול הוא אור מקיף והעלם עדיין, ותכלית המכוון הוא האור פנימי והגילוי. ועמ"ש מזה בפ' ואתחנן בד"ה ואהבת את. וכן המצות מעשיות נמשכים ג"כ מהנקודה התיכונית.
והנה הגם שהתורה ומצות הם נמשכים מהנקודה התיכונית כנ"ל. אעפ"כ שרשם הוא נעלה אף מהעיגול הסובב הנקודה, כנז' בס"י[27]: נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כו'. ופי' שתחלתן נעוץ בסופן דייקא כו'. ולכן התורה ומצות שנשפלו למטה שנתלבשו בענינים גשמיים כו' שרשם הוא נעלה מאד אף מהעיגול הסובב הנקודה כו'. כי נעוץ סופן דייקא בתחלתן כו'.
ופי', כי תומ"צ שרשם מהנקודה התיכונית כו' ושורש הנקודה כו' הוא נעלה מהעיגול כו' כי העיקר הוא הנקודה והעיגול הוא רק להיות סובב ומקיף להנקודה. וכדכתיב: כי גאה גאה כו'[28] כנז' במ"א (שקמיה כל המקיפים כלא נחשבים בשוה כמו הפנימית כו' ע"ש).
וזהו שמברכים קודם עשיית כל מצוה כו': אשר קדשנו במצותיו כו' - ופי' שע"י עסק התורה שמחכמה נפקת, וע"י המצות מעשיות שהם נעלים מתורה כמארז"ל[29]: גדול התלמוד שמביא לידי מעשה כו' - יכול להמשיך בחי' קדש שיהיה שרוי בתוך מעיו כו' דהיינו בבחינת אור פנימי שרמ"ח מ"ע הם נמשכים מרצונו ית' ונשפלו למטה שנתלבשו בדברים גשמיים. כמו ציצית ותפילין כו'. אך סוף מעשה דייקא הוא נעוץ בתחלה.
וזהו: אשר קדשנו כו' שע"י עסק התורה וקיום המצות מעשיות יכול להמשיך מבחי' קדש שיהיה שרוי בתוך מעיו כנ"ל.
וזהו מ"ש: לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך[30] - פי' מל"ך הוא בחי' מדת מלכותו ית' שמחיה את כל עולמים. כדכתיב: מלכותך מלכות כל עולמים כו'[31]. ואבי מלך הוא בחי' סוכ"ע (שהוא בחי' רצונו ית' כנ"ל) בשנותו את טעמו כו'. פי' שזהו ההפרש בין ו' ימי המעשה לשבת. שבוי"ו ימי המעשה העבודה הוא רק לאכפיא את רצונו בלבד. ובשבת הוא בחי' ביטול רצון לגמרי שאין לו רצון אחר כלל.
וזהו: בשנותו את טעמו - שהוא בחי' ביטול רצון לגמרי שמהפך את הרצון שהיה לו כו' שיהיה רק לה' לבדו. וזהו בחי' שבת שמגיעים לבחי' התהפכות הרצון לגמרי. (שהוא בחי' ביטול רצון) וזהו: בשנותו את טעמו ששינה טעמו ממש. משא"כ בימות החול שהוא רק בחי' אתכפייא כו' ולא בחי' אתהפכא.
(והנה הכוונה כאן דבחי': בשנותו את טעמו זהו בחי' קהת ע"י כי בחכמה אתברירו.
אכן במדרש רבה (פ' במדבר פ"ג דרט"ו ע"ב) פי' גרשון - שהוא חזק כשן כו', והיינו ענין: בשנותו את טעמו ויגרשהו כו' - שבחי' בשנותו הוא ג"כ מענין שן וכמ"ש ע"פ: ולבן שנים מחלב[32] שהוא בירור המדות כו'. וזהו: ויגרשהו - לגרש הרע כו'.
ובחי' קהת פי' שם מענין: אם קהה הברזל[33] והיינו כמש"ש: "והוא לא פנים קלקל". ובלוים כתיב: ועבד הלוי הוא[34] - שממשיך בחי' הוא דא עתיקא מההעלם אל הגילוי להיות: יאר ה' פניו כו'[35] והיינו ע"י שנשאו הארון פנים בפנים[36]. וכמ"ש מזה בד"ה: ואהיה אצלו אמון. ולכן עי"ז הם מתקנים בחי': "והוא לא פנים" - דפי' ברבות בקהלת: כשהקב"ה אינו מסביר פנים לדור מחמת קלקול מעשים רעים שיש בדור כו' (ע"ש על פסוק זה בדף קי"א ע"ב).
והעצה לזה: "וחיילים יגבר" - בחי' תשובה שהוא ענין בחילא יתיר.
והנה תשובה היא החזרת פנים בפנים. והיינו ענין בני קהת נושאי הארון פא"פ[37] כו'. ועמ"ש בענין מחיצה של ברזל בד"ה ועשית ציץ, וענין שבירת המחיצה ע"י הרהורי תשובה, ומשם יובן הענין הנ"ל).
ובזה יובן מארז"ל: עשה רצונו כרצונך כו' בטל רצונך מפני רצונו כו' - פי' בו' ימי המעשה הוא רק בחי': עשה רצונו כרצונך כו' - שהוא רק בחי' אתכפיא כו', ובשבת הוא בחי' בטל רצונך כו' שהוא בחי' אתהפכא כו' כנ"ל. שזהו שאומרים: לדוד בשנותו את טעמו כו' - בשבת, וכדכתיב: טעמו וראו כי טוב ה' כו'[38] בה' תתהלל נפשי כו'[39].
וזהו מ"ש: ורעה אמונה[40] כמארז"ל: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו'. וכ"ז נמשך הכל לכנס"י מאהרן כהנא רבא שהוא בחי' אהבה רבה כו' שהוא המשפיע בחי' אהבה בכנ"י והוא האהבה המסותרת שבכאו"א מישראל.
וז"ש: נשא את ראש בני גרשון גם הם - שבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ולא בבני מררי, כמ"ש במדרש.
כי הנה כתיב: ונתתי לך מהלכים בין העומדים[41] פי': מהלכים - ב' בחי' הילוך. הא', ע"י רעו"ד מלמטה למעלה, וזהו ענין בני גרשון. הב', ע"י תורה ומצות מלמעלה למטה, וכמ"ש בת"א פ' וישב בד"ה ונתתי לך מהלכים כו'.
והילוך זה הב' זהו ע"י בני קהת ע"כ נאמר בשניהם נשיאת ראש, אשר נשיאת ראש זהו ענין רוממות קרן בחי' מהלכים, ובחי' מהלכים צ"ל: בין העומדים - בחי' עצי שטים עומדים דבני מררי - ע"כ לא נאמר בהם נשיאת ראש כו'.
וזהו בחי' מ"ב מסעות שנסעו הלוים עם המשכן במדבר כו', שהוא הכל בחי' עליות כו' (שכל נסיעה הוא בחי' עליי') שהם מ"ב עליות כו', שהוא שם מ"ב שבאנא בכח כו'.
ופי' שבמקום שחנו הקימו את המשכן, וכשנסעו הורידו אותו והעלו אותו לבחי' נעלה. וזה היה המ"ב עליות של מ"ב מסעות כו'.
וכל המ"ב מסעות היה הכל במדבר כנ"ל, שאף עולמות העליונים נק' בחי': מדבר - שהוא בחי' שממה בחי' דומם ממש נגד הקב"ה כו' כנ"ל.
וזה היה מ"ב מסעות של המשכן שנשאו אותו הלוים במדבר כו'. שהם מ"ב עליות, הכל בבחי' מדבר כנ"ל. שאף העולמות העליונים נק' לגביה בחי' מדבר, וד"ל.
(פי' שבחי' ו' ימי המעשה הוא בחינת הנסיעה של המשכן שהורידו אותו כו', שעולים בעילוי אחר עילוי כו', ושבת הוא בחינת החני', שהקימו כו' - שעלו במדרגה א' נעלה וחנו שם ופרשו שם היריעות דמשכן, ועד"ז היה כל המ"ב מסעות).
והנה כ"ז הוא: ביד איתמר בן אהרן הכהן וגו'. ופי' איתמר הוא בחי' צירופי אותיות התורה. שאיתמר הוא מלשון אִיתְמר שבגמרא, שהוא לשון דבר הנלמד מאליו כו' (בל"א עש איז גילערינט גיווארין. שהוא לשון איתמר שנלמד ממילא) והוא כמ"ש: ואשים דברי בפיך וגו'[42] ודברי אשר שמתי בפיך וגו'[43]. שהוא דבר ה' המלובש בהלכה שמדבר בפיו כו' (וכנז' במ"א ע"ש). וזהו בחי' איתמ"ר שהכל ביד איתמ"ר כנ"ל. ועיין מענין איתמר במא"א אות א' סעיף ק"מ: