להבין מ"ש באוצ"ח[1] בתחלתו: כאשר עלה ברצונו להאציל הנאצלים כו' צמצם עצמו באמצע האור שלו כו', ונשאר החלל בנתיים כו', עד שנמצא עולם האצילות. וכל העולמות נתונים בתוך החלל הזה, והאור א"ס מקיפו בשוה מכל צדדיו עכ"ל.
ובהג"ה שם איתא: ונשאר חלל לאו דוקא חלל, כי נשאר שם רשימו מהאור, אבל גבי הא"ס נקרא חלל עכ"ל.
(הג"ה ועיין עוד מענין הצמצום ומקום פנוי במבו"ש[2] בתחלתו פ"א ופ"ב.
ועיין עוד מענין הרשימו בספר עמה"מ[3] בתחלת פ"ג, שהיא בחי' אותיות. וזהו ג"כ הנקרא: טהירו עילאה. ע' במק"מ ח"א בדף ט"ו. וע' בלק"ת מהאריז"ל פ' תשא ע"פ הנה מקום אתי - שזהו ענין הוא מקומו של עולם, דהיינו חלל ומקום פנוי הנ"ל נקרא מקומו של עולם, וכנ"ל שעולם האצילות וכל העולמות נתונים בתוך החלל הזה.
וזה דלא כמ"ש בעמה"מ שאור א"ס המקיף את החלל נקרא מקומו של עולם - כ"א החלל ומקום פנוי הוא הנקרא מקומו ש"ע.
והרמ"ז בהג"ה באוצ"ח פי' בזה בע"א, ונוטה לפי' העמה"מ. וכענין זה פי' בפרדס ערך מקום בשם ר' משה. וע' במא"א אות מ"ם סעיף ק"ח.
ועיין מענין הוא מקומו של עולם ברבות ויצא פס"ח, ובפ' כי תשא ס"פ מ"ה. וע' זח"ב ויקהל דר"ז ע"א. ובספר עה"ק[4] ח"ג פרק מ'. ועמ"ש בביאור ע"פ כי על כל כבוד חופה בפי' ברוך כבוד ה' ממקומו. עכ"ה).
וכתב שם עוד באוצ"ח ובמב"ש: שהצמצום אינו מיעוט בהאור ח"ו, כ"א שנסתלק האור מהמק"פ לצדדים כו'.
ולכאורה כ"ז תמוה ובלתי מובן, איך שייך צמצום וסילוק מקום לצדדים באור א"ס שאינו בגדר מקום כלל.
ועוד דהכתיב: אני ה' לא שניתי - שאין בו שום שינוי ית' בין קודם שנברא העולם לאחר שנברא. שהרי הצמצום זהו לכאורה ענין שינוי בהאור.
והנה מתחלה יש להקדים לבאר, מה שאיתא בספרים: שהשמות הם בעשר ספירות - כמו שם אל בחסד, ושם אלקים בגבורה - אין הכוונה ח"ו על הספירה ממש לומר שמדת חסד נק' ח"ו אל, וגבורה אלקים - שהרי הספירות הן מדות עליונות, והרי ארז"ל ע"פ: בכל קראנו אליו - אליו ולא למדותיו, כהובא בפרדס בסופו.
וגם הספירות הם עשרה, כמבואר בס"י: עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. והשמות הכוונה בהן על הבורא יתברך ממש, שהוא אחד יחיד. ולכן אמר בס"י על הע"ס: ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן. ואמר עוד: ולפני כסאו הם משתחוים.
ומזה הטעם אמר קדוש ה' הרישב"ש נ"ע אשר בלמוד ספרי הקבלה יש להזהר שלא ידמה הדברים כפשוטתן, שהע"ס נקרא אל או אלוה כו', וגם שלא יומשך אחר שאר כינוים גשמיים הנז' שם, עד"מ.
ואף שמ"מ אמת דברי המקובלי' שבחסד הוא בחי' שם אל. וכמ"ש: חסד אל כל היום. וכן אלקים בגבורה. וכמ"ש בזהר ובכהאריז"ל - הענין שהוא בחי' אור א"ס ב"ה המלובש בכלי החסד, שהאור מעין המאור, כמ"ש באג"ה בד"ה איהו וחיוהי, אלא שנתלבש במדת החסד, שיהי' אור וחיות בתוך מדת החסד.
כמו הנשמה המתלבשת בגוף גשמי עד"מ. שאע"פ שהגוף גשמי, ואינו מערך הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל - עכ"ז היא מתלבשת בו ומחיה אותו, עד שהוא חי ממנה ממש, ובו ועל ידו היא משפעת השפעות גשמיות צדקה לעניים ושא"ד. וכן השכל שבעשייה - שכל זה לא הי' נשפע מהנשמה אם היתה בלי גוף. כ"א ע"י התלבשותה בגוף. ועכ"ז הנשמה משפעת לא הגוף מצד עצמו.
כך עד"מ, נמשך אור א"ס ב"ה ונתלבש במדת החסד ושארי מדות עליונות, ומשפיע בהן ועל ידן עולמות וחיות בבחי' גבול ומדה. שאלו לא נתלבש במדות הנ"ל, לא היה כלל ההשפעה והחיות בבחי' גבול ותכלית, כ"א בלי גבול. וגם לא הי' החיות כלל ע"ד שהוא עתה, עוה"ז הגשמי ושמים וארץ גשמיים. וכמו שלע"ל, שיהי' גילוי עליון יותר - לא יהיו השמים וארץ מסתירים כלל, כמ"ש: כי כאשר השמים החדשים כו'.
וע' באדרא קל"ג ב' בענין חסד עולם וחסד דלגאו לאו בחיי גופא אתמר כו'. ולכן נק' הע"ס: וכמה גופין תקינת לון כו' חסד דרועא ימינא כו'. וע' מזה באג"ה בד"ה וילבש צדקה כשריון.
והנה, אור א"ס שהוא נשמה לבחי' חסד דרועא ימינא - לו אנו קוראין השם: אל או אלוה. ולא להחסד עצמו ח"ו, שאינו רק כלי לאור ונשמה זו.
ועד"ז ענין שם אלקים בגבורה. אין ר"ל השם על המדה עצמה, אלא על אור א"ס המלובש בה כנ"ל. ועיין ברע"מ ס"פ בא (דמ"ב ע"ב).
נמצא, כל השמות, אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, עכ"ז כיון שהכוונה והענין של השם הוא לאור א"ס, שהוא נשמה לחו"ג, א"כ כולם ר"ל על בורא העולם ממש, אף ששם זה בחסד וזה בגבורה.
וכמו עד"מ, כשנותן המלך מתנה לזולתו, ונותן מתנה מרובה בידו הימנית, ולפעמים נותן ע"י שמאלו. אף שידו השמאלית אינה הימנית - מ"מ הכל הנותן הוא המלך, כי אין הידים עצמן הנותנים כ"א חיותו המלובש בהן ובכל גוף המלך. והרי הכל אור וחיות אחד.
ועד"ז נק' שכינה למדת מלכותו דאצילות, דג"כ אין הענין המדה עצמה, אלא בחי' הארת א"ס ב"ה הנמשך ומתלבש במדת מל' זהו הנק' שכינה, ע"ש: ושכנתי בתוכם - שהארה זו נמשכת ומתלבשת בהיכל קדה"ק דבי"ע.
וכמו שמבואר בפרדס (שער ל"ב פ"ב) וז"ל: ולכן צריך שיכון כשיאמר האל הגדול, שהוא רומז בגדולה והתיבה עצמה היא בגדולה, אמנם כוונתו על העצמו' המתפשט בגדולה. עכ"ל. והיינו הא"ס המתלבש בהם.
ואע"פ שהשם מורה ממש על מהות המדה, כי אלקי' מורה על ענין דין שהוא בחי' גבורה, ושם אל לשון גדולה וחוזק ותוקף, כמו: ואת אילי הארץ לקח כו' כמ"ש בפרדס (שער י"ט פ"א). והרי האור והעצמות מצד עצמו הוא פשוט בתכלית הפשיטות ולאו מכל אלין מדות איהו כלל.
אך זהו האור מצד עצמו קודם שנתלבש בהכלים, אבל כשנתלבש בהכלים, אזי האור המלובש בכלי החסד נק' אור החסד ממש עד שיצדק בו שם אל כו'.
ועיין בפרדס (שע"ד פ"ד) גבי והנה באמיתית נאמר שאין שינוי בנפש היד מנפש העין, ועכ"ז אין פעולתם שוות - שזו פעולתה ראייה כו' עד ושנוי הפעולות תלוי במציאות הספירות שהם הכלים.
וזשארז"ל ברבות (סדר שמות פ' ג'): שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא כו' - היינו לפי המדה שמתלבש בה. ומדה הוא ג"כ לשון לבוש כמו מדו בד.
וז"ש ברבות (סדר משפטים פ"ל): משל למלך כו' בפורפירא שהוא לבוש כו' אני מחליפה. שנאמר: מדוע אדום ללבושיך כו'. כי ענין מ"ש: ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיוור - מורה על התלבשותו במד' ורב חסד, ולכן מיכאל שהוא חסד, ארז"ל: שהוא מלאך של שלג, בשה"ש רבה ע"פ צאינה וראינה. ולפי שמחמת מדה זו, הוא מאריך אף, מזה נמשך שאמרו הרשעים לית דין ולית דיין. וזהו ענין הנזכ' שגינו אותו בפורפיר' שהו' לבוש, היינו בחי' ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיוור. ע"כ מדה כנגד מדה אמר: חייכם שאני מחליפה. שנא': מדוע אדום ללבושיך, מורה על התלבשותו במדת הדין, ליפרע מהם.
וע' ברבות ר"פ תולדות, ובבראשי' ס"פ י"ב ע"פ ביו' עשות ה' אלקים: משל למלך כו' ע"ש. ובמ"א נת' שיש שמות שהם בכלים, אבל היינו ג"כ החיות אלקות המחי' את הכלי. ויש שמות באורות היינו הנשמ' המתלבשת בהכלי ההוא. כמו עד"מ באדם העין יש בו חיות ואח"כ כח הראיה נמשך ומתלבש בו. ועיין בפלח הרמון שער ד' פ"ג פ"ד:
קיצור ענין צמצום ונשאר חלל ומקום פנוי ורשימו מהאור שנסתלק. ענין הוא מקומו של עולם. ויקדים ענין אליו ולא למדותיו, ואעפ"כ השמות לאור א"ס כשמלובש במדותיו. כמארז"ל: לפי מעשי אני נקרא. וענין חייכם שאני מחליפה:
ב ואחר הצעה זו נבוא לבאר ג"כ ענין הצמצום. דהנה כתיב: כי עמך מקור חיים (תהלים סי' ל"ו). פי': עמך, אינו מהותו ועצמותו ממש, כ"א בחי' שמו ית', הנק' אור א"ס, שהוא בחי' עמך, כלול ובטל בך, כאור השמש הכלול תוך עצם השמש. כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג.
ובחי' זו נק': מקור חיים, היינו מקור התענוגי'.
(הג"ה. והיינו כי נודע בפי': גן בעדן מקדם - בחי' עדן עילאה, היא חכמה שבכתר ועתיק יומין, שנמשך ממלכות דא"ק. וזהו: בעדן מקדם - מקדמונו של עולם.
ומבואר בע"ח שער שבה"כ פ"ה: שגם לעילא מגלגלתא דא"ק, יש בו דוגמת בחי' עתיק דאצי'. עכ"ל. והוא הנמשך ממל' דא"ס ממש, אשר היינו בחי' שמו. שהיה ג"כ: עד שלא נברא העולם, דהיינו קודם שנאצל ונברא א"ק, שנק' אדם דבריאה. ומשם נמשך להיות עתיק וכתר לא"ק. ע"ד שמל' דאצי' נעשה עתיק דבריאה. והיינו מקור התענוג המתגלה בג"ע העליון שבבריאה, והמל' היא בחי' עדן לגבי ג"ע דבריאה כו'. ועמ"ש מזה בלק"ת בד"ה שוש אשיש פ"ג.
וזהו ענין: נהנין מזיו השכינה. שהיא מל' דאצי' כשנעשית עתיק לבריאה. משא"כ קודם ירידתה לבריאה אין נקרא שכינה. כמ"ש מזה בביאור ע"פ שחורה אני ונאוה. ע"ש.
ועד"ז ג"כ מל' דא"ס נעשה עתיק בחי' מקור התענוג לגבי א"ק, אדם דבריאה. והארה נמשך משם בחכמה דא"ק ע"ד שבאצילות אבא יונק ממזלא כו'.
ובחי' מל' דא"ס כמו שהיה כלול בא"ס קודם שנמשכה להיות עתיק לאדם דבריאה, זהו ענין: עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. וזהו: כי נשגב שמו לבדו כו'. ולכן שייך לומר ע"ז: כי עמך מקור חיים, מקור התענוגים.
ופי' מקור התענוגים - היינו שאינו כמו התענוג למטה שהוא נמשך מדבר שחוץ ממנו, שמתענג מאיזה מאכל ערב או מלמוד איזה חכמה. אבל למעלה בו ית' אינו כן, שאין לך דבר שחוץ ממנו, אלא שהוא עצמו כביכול מקור התענוגים. וזהו ענין: שעשוע המלך בעצמותו.
וכמ"ש בזה בלק"ת בפ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ דרוש הראשון שע"ז הפסוק פ"ב. ובשה"ש בביאור ע"פ צאינה וראינה דרוש השני בד"ה ביאור הדברים ספ"א.
וכיון שהתענוג הוא עצמי, שאינו מדבר שחוץ ממנו כלל, כ"א ע"ד שמציאותו מעצמותו. הרי אין דוגמתו כלל בתענוגים שבעולם. ואינן מערך וסוג שלו כלל. לכן בחי' זו גבוה למעלה מעלה אפי' מחכמה עילאה. כי גם בחכמה יש הרכבת ב' הבחי' החכמה והתענוג שיש בהחכמה, א"כ אין תענוג זה שבחכמה ערוך כלל לעצם התענוג שהוא פשוט בתכלית הפשיטות.
ומזה יובן ענין: כי עמך מקור חיים מקור התענוגים. ועד"ז הוא ענין: כי עמך הסליחה, שהמשכת הסליחה והמחילה צ"ל מלמעלה מהחכמה כו'.
ועמ"ש מזה בלק"ת ס"פ אחרי בד"ה: ביאור הדברים ע"פ כי ביום הזה יכפר פ"ג. וכמ"ש [=וכמו שנתבאר] שופר של ר"ה, שבו ועל ידו נמשך ג"כ מבחי' תענוג העליון שלמעלה מהחכמה הנק' עדן, כמ"ש בד"ה שוש אשיש הנ"ל, ובד"ה תקעו בחדש שופר, ובד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ועמ"ש בת"א ס"פ יתרו בד"ה וכל העם רואים את הקולות.
ומזה יובן ענין: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול - היינו שיהיה מקור הגילוי וההמשכה מבחי' עתיק דלעילא מא"ק, ולכן נק' שופר גדול. ובכס"מ [=ובכסא מלך (להר' שלום בוזגלו)] על הת"ז תקון י"ב פי': וברחמים גדולים אקבצך - הוא גילוי פנימית עתיק. כי עכשיו א"א להמשיך רק מחיצונית עתיק, כמ"ש בפע"ח. וא"כ עד"ז י"ל ענין שופר גדול. ועמ"ש מזה בלק"ת על פסוק והיה ביום ההוא יתקע כו' ספ"ה.
ועכ"פ מכל הנ"ל יובן קצת פי': כי עמך מקור חיים כו'. ועיין ג"כ מענין זה בזח"ג ס"פ צו (דל"ד סע"א) ובפ' אמור (דק"א ע"א).
ומלשון: מקור - ע' ברע"מ ס"פ בא דמ"ב. ובספר שער אורה שער יו"ד כ': הכתר נק' מקור העליון. וכ"כ בפרדס ערך מקור. יעו"ש באריכות. ובבחיי ר"פ וישלח כ': ומפני זה נק' הקב"ה מקור - לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד והוא מקור מים חיים את ה' (בירמי' סי' י"ז וסי' ב') וכתיב כי עמך מקור חיים כו' עכ"ל. גם שמו בגמטרי' מקור עכ"ה [=עד כאן הגה"ה]).
וביאר הדברים. היינו כי אנו רואים עד"מ למטה, שהתענוג מתפשט באריכות ורוחב יותר מכל הכחות שבנפש. היינו שבכל הדברים התכלי' והמכוון הוא מה שמתענג ושמח מזה. ולהפך נגד זה, הוא ענין צער ויסורים ח"ו, שהם נגד התענוג. א"כ זהו ענין טוב ורע. שהתענוג הוא נק' טוב וחיות. כענין: להחיות בהן נפש כל חי. דהפי' לפיקוח ותענוג, כמבואר בב"י בהל' ברכות סי' ר"ז. והרי שבחי' תענוג זה נק' ג"כ חיות ממש.
ועד"ז ענין: ותחי רוח יעקב. ועד"ז הוא כל עמל האדם, כמו העוסק במו"מ כדי להרויח ולהתעשר, לפי שתענוג שלו הוא מזה. ויש מי שמייגע א"ע בחכמ' לפי שמזה הוא התענוג שלו כו'.
וגם אנו רואים שיש מיני תענוגים רבים לאין קץ. כמו דרך כלל יש תענוג בחוש הטעם באכילת מאכל ערב המתוק לחיך. וגם בזה יש כמה וכמה מטעמים ומשקאות מינים ממינים שונים.
ויש תענוג בחוש הריח, והוא מין תענוג אחר מהתענוג שבחוש הטעם.
וכן יש תענוג בדבור, שמתענג מצחות הלשון, הגיון ומליצה ודקדוק או אפילו ממלתא דבדיחותא. או משארי דיבורים שחפץ לדבר.
ואפי': דאג' בלב איש ישיחנה לאחרי'. עי"ז יוצא הדאגה והצער - הרי על כרחך שמתענג מדבור זה, ועי"ז נדחה הצער שהוא הפך התענוג.
וכן יש תענוג בשמיע' קול נאה: זמרא דפומא או כלי זמר ערב, וכה"ג.
וכן בראיי' יש תענוגים רבים.
וכ"ש בתענוג שבשכל ובמדות כו'.
והנה כל תענוגי עוה"ז הם רק ממה שנפל בשבה"כ. והוא פסולת ממש לגבי תענוג העליון. וכנודע מענין: יהי רקיע כו' מבדיל בין מים למים. ולכן אין ערוך כלל וכלל כל תענוגי עוה"ז אלף שנה לגבי התענוג שעה א' בג"ע התחתון מה שהנשמות נהנין מזיו השכינה.
וכמארז"ל: יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז - דהיינו אפי' חי בעוה"ז אלף שנים בתענוג גדול וכל טוב - אין זה נחשב אפי' נגד שעה א' של הקורת רוח שבעוה"ב. לפי שהוא תענוג באופן אחר, ומעלה עליונה לאין קץ של מהות התענוג היותר חשוב שבעוה"ז.
וכמו שאנו רואים למטה בתענוגי עוה"ז, שהתענוג שבשכל עד"מ הוא מהות תענוג אחר לגמרי מהתענוג שבחוש הטעם. וכן עד"ז התענוג שבראיה כו' - הרי יש בבחי' התענוג כמה אופנים שונים זמ"ז לגמרי. עד"ז יובן שהתענוג אפי' בג"ע התחתון הוא מהות תענוג באופן אחר מה שאין ערוך אליו כלל כל ענייני התענוגים שבעוה"ז.
ולכן ארז"ל גבי אלישע, אחר: מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי. אשר כדאי כל יסורי גיהנם י"ב חדש, מה שאש שלנו אחד מששים באש של גיהנם, בשביל שיקבל העונג גם בג"ע התחתון.
אבל ג"ע העליון הוא תענוג עליון למעלה מעלה מג"ע התחתון, עד שיש נהר דינור המפסיק ביניהם, שצריך לטבול בו כדי לשכוח התענוג שבג"ע התחתון, בבואו לג"ע העליון כדי שלא יבלבלנו שם. כמ"ש מזה בת"א בד"ה מראיהם ומעשיהם.
ועד"ז יש עליות לאין קץ כו': יהללוך סלה כו'. והכל הוא רק בהתפשטות הארה משמו ית'. וזהו ענין: סלה - שהוא מורה על התגלות הארה מעתיק המלובש בבינה. ע' בפרדס בעה"כ ערך סלה, ובזוהר פ' ויקרא דף כ' ע"א. ובמק"מ שם. והיינו כי מקור כל התענוגים הוא בחי' אורו וזיוו ית'.
וזהו ענין: נהנים מזיו. והיינו, כי כל התענוגים הנ"ל הם התלבשות הארת התענוג בחו"ב, שמזה נמשך בג"ע איזה הארה וגילוי. והארת התענוג הנמשך בחו"ב נמשך מבחי' אור א"ס ב"ה הוא בחי' שמו ית', שהוא מקור התענוגים, היינו עצם התענוג. שלא כענין התענוג מדבר שחוץ ממנו וכנ"ל, כ"א שבחי' אור א"ס ב"ה הוא עצמו תענוג א"ס ממש.
וזהו: כי עמך מקור חיים - פי': מקור חיים ממש של כל העולמות. וגם ע"ד פי': להחיות בהן נפש כל חי. דהיינו בחי' תענוג כנ"ל שהמקור לכ"ז הוא בחי' הנק': כי עמך, היינו שמו ית'.
אבל מהותו ועצמותו ית', אין שייך בו לומר כלל, שהוא מקור להשפעת החיים והתענוג שבע"ס ובעולמות. כ"א מקור זה הוא מבחי': כי עמך כו' - מה שטפל ובטל לך, היינו שמו ית', ונק' אור א"ס.
וגם מבואר בספר מגלה עמוקות: אשר מקור חיים בגימטריא אור אין סוף, והיינו שבחי' האור הוא המקור חיים של כל העולמות, והוא בחי' עמך, טפל לך. וגם אינו דבר שחוץ ממנו ח"ו, רק עמך ממש כמו זיו השמש כשהוא כלול תוך מאור השמש.
ועמ"ש עוד מענין כי עמך מק"ח בת"א פ' מקץ, ובלק"ת פ' אמור בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י, ובפרשה ראה בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו. ועמ"ש בד"ה את שבתותי תשמרו.
וזהו: אתה קדוש ושמך קדוש. כי הנה כתיב: כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים. שבחי' שמו הוא ג"כ נשגב בבחי' לבדו. וזהו: ושמך קדוש, אלא רק הודו וזיוו של שמו ית' נמשך על ארץ ושמים ג"ע עליון ותחתון כו'.
אבל: אתה קדוש - היינו שאפי' בבחי' זיו והוד לא היו יכולים העולמות כלל לקבל ממנו כו'.
והיינו כמ"ש הרמ"ז בהג"ה באוצ"ח בתחלתו, שהקו וחוט זהו רק הארה מהאור לבד. משא"כ מעצמותו ית' אפי' הארה לא היו יכולים לקבל כו'. ועמשנ"ז מזה בת"א ד"ה לכן אמור לבנ"י:
קיצור שכדי לבאר ענין הצמצום יש להקדים פי' כי עמך מקור חיים. עמך הוא בחי' שמו. ושמו גי' מקור. מקור חיים היינו מקור התענוגים, ונק' עתיק יומין שלמעלה מהחכמה. והחכמה נק' עדן שמקבל הארה ממקור התענוגים ע"ד בעדן מקדם. ופי': מקור התענוגים - שאין התענוג מדבר שחוץ ממנו. התענוג מתפשט באריכות. וזהו אריך אנפין. וזהו ענין מוטב דלידייניה. יהללוך סלה. אך כ"ז מבחי' עתיק המתגלה בבינה הנק' עוה"ב כמו התגלות התענוג בשכל והשגה. אבל אפי' בחי' עדן היא עין לא ראתה. למעלה מהשגה. ובחי' מקור חיים מקור התענוגים, הוא למעלה מעלה מבחי' עדן. מקור חיים בגימט' אור אין סוף. ומ"מ היינו רק בבחי' אור הנק' ג"כ שמו ונקרא עמך. כביטול זיו השמש בשמש עד"מ. וזהו אתה קדוש ושמך קדוש:
ג ולהבין ביאור ל': אור א"ס - שהוא כמשל זיו השמש, שאינו פועל שום שינוי בשמש עצמה. אך שזהו משל גשמי.
אמנם יובן כמ"כ ענין אור וזיו עד"מ מנפש אדם המחיה את הגוף. כי החיות הנמשך ומתפשט בכל הגוף ברמ"ח אברים, אינו מהות ועצמות הנפש ממש. שלפ"ז יהיה מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח חלקים מתלבשים ברמ"ח אברים כו'. ובאמת זה אינו, כמ"ש בסש"ב פנ"א.
אלא שהחיות הנמשך בגוף הוא רק אור וחיות הנמשך מעצם הנפש, כעין התפשטות החמימות בבית מהתנור החם. וכעין המשכת האור מהנר הדולק. כך עד"ז המשכת ההארה בגוף מבחי' נר ה' נשמת אדם. ולכן הקטן אין לו שכל כ"כ, אף שהנשמה מלובשת בו, רק כי הגילוי נמשך מעט מזעיר מחמת קטנות הכלים כו' וכמ"ש במ"א. הרי מובן עד"מ ענין המשכת החיות רוחני ג"כ ע"ד בחי' אור וזיו המאיר מהנר או מהשמש.
אלא שאעפ"כ התפשטות החיות מהנפש אע"פ שהוא כעין אור וזיו, אעפ"כ אינו דומה לו מכל וכל, כי מ"מ הנפש עצמה מתפעלת ממקרי הגוף ומשתנית ע"י שינויו בקור וחום. ולא כמו אור וזיו השמש שאינו פועל שינוי כלל בעצם השמש.
והיינו מפני שהנפש עצמה מוכרחת להתלבש ג"כ בהגוף, ואזי דוקא נמשך התפשטות החיות ממנה בבחי' אור וזיו להחיות הגוף, וכיון שהיא עצמה מלובשת בגוף לכן מתפעלת ממקרי הגוף.
אבל למעלה, בו ית', הנה הוא ית' קדוש ומובדל ואינו מתלבש כלל בעולמות וע"ס, רק ההארה לבד מתלבשת. וגם שמו קדוש ומובדל רק הארה לבד מבחי' שמו נמשך על ארץ ושמים כנ"ל, ע"כ בזה הוא מכוון יותר למשל אור השמש, שהוא הארה שאינו נוגע כלל לעצם מאור השמש. רק האור מעין המאור. כמ"כ בחי': כי עמך מקור חיים הוא ע"ד בחי' זו, ולכן: אני ה' לא שניתי כתיב.
ובבחי' אור א"ס שייך לומר מקור חיים מקור התענוגים, ובחי' עדן העליון הנק': ראשית חכמה - מאיר בו הארה מבחי' מקור התענוגים. וע"ז אמרו: עין לא ראתה כו'. ונהר יוצא מעדן כו'.
והנה בבחי' אור א"ס שהוא בחי' שמו הגדול, בו היה הצמצום הנז' באוצ"ח ובמבוא שערים, שמתחלה היה האור ממלא מקום החלל, ואח"כ צמצם אורו כו'. ולכן צמצום זה אינו נוגע כלל במהותו ועצמותו ית', כ"א רק בבחי' האור, והוא הנק' שמו ית'.
אך להבין קצת פי' וענין צמצום זה. ומזה יובן איך שגם בבחי' האור והשם הנכבד והנורא הזה אין שום שינוי ח"ו כלל וכלל ע"י הצמצום.
והענין, כי צמצום זה אינו כפשוטו, שנסתלק האור ח"ו. כי באמת לית אתר פנוי מיניה. וכמ"ש במדרש רבה פ' שמות פ"ב: למה מתוך סנה - ללמד שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה.
אלא הפי' שהסתלקות זו היינו מבחי' הגילוי להיות בבחי' העלם. ועד"ז הוא מה שאמרו בת"ז במאמר דפתח אליהו: וכד אנת תסתלק מינייהו. ר"ל: שנתעלם האור מהיות בבחי' גילוי והלבשה והשגה ומסתתר להיות מכוסה ומופלא ונעלם. ועמ"ש מזה בלק"ת בביאור ע"פ שוש אשיש פ"א ופ"ב.
ויובן עד"מ באדם ענין העלם וגילוי. כגון שלמד איזו מסכתא ויודע אותה בעל פה עם כל עניניה וסברות והשכלות שבה לעומקו ולאשורו באר היטב. ע"ד שארז"ל: ודמי לי' כמאן דמנח בקופסא. והנה כשחושב ומדבר בה אזי היא גלויה במחשבתו ובדבורו בבחי' גילוי. אך בעידנא דעסיק במסכתא אחריתי אשר אזי שכלו ומחשבתו ודבורו מלובשים במסכתא אחריתי ההיא. או בעת שיושב בטל לגמרי ואינו חושב אז מענין אותה המסכתא הראשונה הברורה לו. הרי אז נסתלק ענין השכלה שבמס' ההיא משכלו וממחשבתו ודיבורו ואינה מתגלית בהם כלל וכלל. ואעפ"כ א"א לומר שאינה נמצאת כלל בשכלו שהרי תיכף שיחזור וירצה לדבר ממנה יחשוב וידבר ממנה בשלימות בכל הפרטים דהא דמי' לי' כמאן דמנח בקופסא כנ"ל. וכיון שכן בהכרח לומר שגם בעידנא דלא עסיק בה ישנה אצלו בשלימות בשכלו. רק שאינה מאירה ומתלבשת באותיות השכל והמחשבה והדבור כמו בעידנא דעסיק בה. אלא שהיא חקוקה במוח הזכרון שהיא בחי' מוח החכמה. והוא השכל כמו שהוא בעצמו למעלה מבחי' התגלות באותיות דהיינו גם למעלה מאותיות השכל. ולכן מצוה לעמוד בפני ת"ח אף בשעה שאינו עוסק בתורה מפני שעכ"פ במוח החכמה והזכרון שלו חקוקה שם התורה. ועמ"ש מזה ע"פ והדרת פני זקן.
ונמצא זהו בחי' צמצום והסתלקות השכל שמסתלק מלהאיר בבחי' אותיות השכל והמחשבה כ"א נכלל בעצמות החכמה. ואין זה הסתלקות ממקום למקום. כי הרי החכמה ואותיות השכל ואותיות המחשבה כולם במקום אחד. משכנם במוח שבראש. א"כ השכל הזה של מסכתא זו בעידנא דעסיק במסכתא אחריתי ג"כ ישנו במקום שהיה היינו במוח שבראש. כמו שהוא בעת שעוסק בה.
ואעפ"כ זהו ענין צמצום, והיינו שנסתלק מהגלוי באותיות להיות נכלל בעצם החכמה שלמעלה מבחי' אותיות ואזי נעשה בבחי' העלם מאותיות המחשבה והשכל כו'.
ועד"ז יובן ענין הצמצום באור א"ס ב"ה היינו בחי' ההעלם שמתחלה היה מאיר ומתגלה בהאותיות עד"מ כמו גילוי השכל כשמתגלה באותיות המחשבה. ואח"כ נסתלק מלהאיר בבחי' אותיות אבל הוא כמו שהיה רק שנכלל במקורו ואינו מאיר ומתגלה באותיות.
(הג"ה ועיין בת"א פ' וירא בד"ה פתח אליהו פי' שהצמצום הוא שנכלל האור במאור. א"כ לפ"ז ענין המשל דכאן כי עצמיות כח החכמה לגבי השכליים הנגלים כמו מה שלמד מסכת אחת הוא כעין מאור ואור. כי עצמות כח השכל נק' משכיל כמ"ש משכיל לאיתן פי' משכיל היינו מקור השכל והשכל הנמשך ממנו הוא ע"ד ויצא כברק חצו שהוא אור הנמשך מכח ומקור השכל וכשהשכל שהוא האור מתגלה מתלבש באותיות. וכשנכלל במקורו בבחי' העלם זהו כענין התכללות האור במאור. וגם האותיות בטלים שם אלא שלגבי האדם שהוא עצמו אינו משיג מהות נפש המשכלת שבו וכח המשכיל שבו רק גילוי השכל א"כ מה שנכלל גילוי השכל במקור נפש המשכלת זהו העלם ממנו ממש. משא"כ למעלה מה שהגלוי הוא נכלל במקורו אין זה העלם רק לגבי המקבל אבל לגבי המקור נהפוך הוא שהגלוי הוא ירידה והשפלה וכמארז"ל צמצם שכינתו בין שני בדי ארון הרי זה הגלוי העצום שנק' קדש הקדשים הוא צמצום אצלו ית' וירידה כו'. ומזה יובן תוכן עומק המשל הנז' בסש"ב פל"ג לענין יחודו ית' האמיתי. כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן הוא מהות הנפש ועצמותה כו' ע"ש ונת' שם פ"ך כ"א. שתפש משל זה שזהו ענין הצמצום שנכלל האור במאור ושם בטלים האותיות כו'. ודע שלפ"ז צריך להבין מאחר שהצמצום הי' בהאור שהוא הגלוי שחזר להיות בבחי' העלם. מהו ענין גילוי הזיו קודם שנברא העולם. אשר הי' רק הוא לבדו ית'.
וי"ל בדרך אפשר כמו ששייך גלוי גם באדם כשהוא בפני עצמו היינו בחי' הדבור שבו שמדבר השכל שלו. והרי גם כשאינו מדבר די לו בפ"ע בשכל ומחשבה. והדבור אינו רק בשביל זולתו אעפ"כ יוכל לדבר גם בפני עצמו והוא באמת גלוי יותר וגם השפלה וירידה כי אור השכל שבמחשבה דק ורוחני יותר מכמו שהוא כשמתלבש בדבור עד שפנימי' השכל א"א להתגלות בדבור כלל כמ"ש במ"א כך עד"ז יובן ענין גלוי האור שהיה מתחלה קודם הצמצום. היינו עד"מ כאילו תאמר שנתלבש באותיות אשר בחי' אותיות ההם הם נק' בחי' דבור. לגבי אותיות עליונים יותר הנקרא מחשבה. והצמצום הוא שנסתלק האור מלהאיר באותיות הדבור ונכלל באותיות המחשבה. ואע"פ שבאמת לא שייך שם כלל דבור ומחשבה. כי גם א"ק שנק' מחשבה הקדומה נתהווה אחר הצמצום כו' אך לשכך האזן צ"ל כן כדי לצייר ענין גלוי והעלם בהאור והזיו גם קודם שנברא א"ק.
בשגם לפמ"ש בספרים שהצמצום היה במל' דא"ס והרי בחי' מל' בכ"מ הוא דבור כמ"ש באשר דבר מלך שלטון. ועיין ברבות פ' תשא ר"פ מ"ם אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו כו' הרי שייך אמירה בינו לבין עצמו ועמ"ש במ"א בפירוש עוטה אור כשלמה בד"ה ועשו להם ציצית. ומ"ש מזה ברבות פ' בראשית פ"ג ובפ' ויקהל פ"נ ומ"ש ברבות בראשית פ כ"א ע"פ לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה. ועמ"ש לקמן בענין האותיות:
קיצור. ענין פירוש אור וכן מה שהנפש מחיה הגוף רק הארה. אך הנפש מתלבשת ממש בגוף אבל למעלה אפילו ושמך קדוש וכ"ש אתה קדוש והצמצום היה רק בבחי' האור. ואינו הסתלקות כ"א בהעלם ועד"מ באדם יש העלם וגילוי כמו כשלמד איזה מסכת ושגורה אצלו בע"פ. ובעידנא דלא עסיק בה הוא בהעלם אצלו ונכלל במוח החכמה מוח הזכרון. ועד"ז יובן למעלה פי' הצמצום שנכלל גילוי האור בהעצמיות שלמעלה מהגילוי. ענין הגילוי עכ"ה):
ד ולהבין זה יותר קצת יש לבאר יותר ענין האותיות. כי הנה התהוות הכ"ב אותיות הוא מבחי' החכמה, היינו שהם נתהוו מבחי' האחרונה שבחכמה, כמו מבחי': תמצית שבחכמה. וכנודע ומבואר באגה"ק ד"ה: ויעש דוד שֵׁם[5] - שאין התהוות האותיות מן הה' מוצאות, אלא שמקורן הוא משכל הנעלם שבנפש, ומשם יוצאין ומתלבשין בה' מוצאות, ולכן האותיות הם בבחי' צורה וחומר, ע"ש באריכות. וכן נתבאר עוד מזה בלק"ת בביאור ע"פ אם בחקותי תלכו, ובשה"ש בד"ה: שחורה אני ונאוה, דרוש הראשון פ"א ופ"ג. וע"כ לא יש רק כ"ב אותיות לבד שהם הקבועים בנפש. והגם שיש ע' לשון - מ"מ הברת המבטא בכל לשון אינן רק כ"ב אותיות.
והנה התהוות האותיות, היינו כ"ב צורות האותיות שבשכל הנעלם - הם בחי' תמצית וסוף בחי' החכמה. שעצם החכמה - הוא כח השופע שכליים, ואחרית וסוף שלה - הם האותיות שבהם ועל ידם מתגלה החכמה. והם בחי' פסולת של החכמה שנעשים כלי להתגלות החכמה.
(הג"ה י"ל עד"מ כמו המים מעורב בהן בהעלם עפרורית, וכשמבשלין אותן נבדל העפרורית מהן ויורד למטה. והנה העפר שבמים בחי' דומם - זהו ענין האותיות כו'. וכמ"ש במ"א בלק"ת פ' הברכה בביאור ע"פ תורה צוה פ"ב ע"ש. אך המשל הזה אינו צודק רק עד בחי' ע"ס דאצילות ולא למעלה מהאצילות - כי שורש ד' יסודות ארמ"ע הם רק בע"ס חו"ב תו"מ וכמ"ש בע"ח שער מ"א וכנודע עכ"ה)
ויש ב' בחי' כ"ב אותיות, היינו אותיות המחשבה ואותיות הדבור. שאותיות המחשבה הם עדיין בבחי' העלם וגם הם רוחניים, שאין בהם חומר גשמי ע"ד החומר שבאותיות הדבור שהוא קול גשמי היוצא מהגרון כו'. משא"כ חומר זה באותיות המחשבה שהם רוחניים. ואח"כ מהמחשבה נמשך ובא אל הגילוי באותיות הדבור. כי הן הן האותיות שבמחשבה הן הן שבדבור, רק שהמחשבה היא רוחניות של הכ"ב אותיות שבדבור.
ומכאן תוכחת מגולה להמכחישים ברוחניות הנפש, שהרי גם באדם התחתון אנו רואים אותיות רוחניים והן שבמחשבה, וגם שכל ענין המשכת האותיות בהדבור אינו מהשכל המושג, כמ"ש באריכות באגה"ק בד"ה: ויעש דוד שם, הנזכר לעיל.
ובמ"א נת' שכמו שכ"ב אותיות הדבור קבועים בנפש שהם צורות כ"ב אותיות, כמ"כ כ"ב אותיות המחשבה יש להן ג"כ שורש בפ"ע בנפש, כמ"ש מזה בביאור ע"פ: כה אמר כו' ונתתי לך מהלכים כו'.
והנה שני בחי' אלו דמחשבה ודבור, הם ישנם עד רום המעלות. ושרשן ב' ההין דשם הוי', ב' מילדות העבריות היינו המולידות האותיות. וכמ"ש: וקרא זה אל זה ואמר כו' - הרי יש בחי' דבור במלאכים העליונים, אף שאין להם מוצאות הפה גשמיים, והדבור שלהם ודאי רוחני, כמו ערך אותיות המחשבה שבאדם, או יותר. כי נשמת האדם היא מלובשת בגוף גשמי משא"כ המלאכים שכליים נבדלים - אעפ"כ שייך אצלם דבור. וכנז' ג"כ בגמרא פ"ג דברכות שתי רוחות מספרות זו לזו. וא"כ לפי ערך זה המחשבה שלהם שלמעלה מבחי' הדבור והסיפור שלהם - הם אותיות רוחניים מאד, יותר ויותר הרבה מאותיות המחשבה שבאדם.
ועד"ז יש השתלשלות רבות, כי מדבור שבעליון נעשה מחשבה לתחתון. וכ"ה בהשתלשלות בע"ס בחי' מל' דאצי' שהיא דבור העליון, נעשה עתיק ומקור חב"ד דבריאה. ועמ"ש מזה ע"פ: ועתה יגדל נא בפי': כאשר דברת לאמר.
והנה כ"ה עד רום המעלות, דהיינו שיש אותיות גם למעלה מהחכמה דאצי'.
(הג"ה ועמ"ש מזה בד"ה: שובה ישראל, ובביאור ע"פ: חקת התורה בענין גליף גליפו בטהירו עילאה, ומ"ש בד"ה: שיר השירים בענין הטעמים זרקא מקף שופר כו' - שהם אותיות הנמשכים מבחי' תענוג העליון, בחי': כי עמך מקור חיים כו', ע"ש. וכמ"ש לקמן ובפ' אמור בד"ה: והניף הכהן פ"ב. וכמ"ש בספר עמה"מ שער א', שמבחי' הרשימו שנשאר אחר הצמצום ומק"פ, נתהוו בחי' אותיות רל"א שערים פנים ואחור שנתגלה בטהירו עילאה. ע' במק"מ (דט"ו ע"א) שם, סד"ה: וטהירו עילאה. ובמא"א אות טי"ת סעיף י"ז טהירו נק' כלי הראשון. והוא אויר הקדמון עכ"ל. ואויר הוא בחי' אותיות כמבואר בת"א פ' מקץ בד"ה: מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. ועיי' בהרמ"ז ר"פ ויקרא בפי': מגו אוירא עילאה כו'.
ועמ"ש בד"ה: אני ישנה בענין פי' האותיות שאלוני כו'. ועמ"ש בת"א פ' משפטים בפי': כעצם השמים לטהר - שהם אותיות דתשב"כ ששרשם מטהירו עילאה כו'. ועמ"ש ע"פ: ואתה מרבבות קדש כו', ומ"ש בד"ה: יביאו לבוש מל' בענין: וסוס אשר רכב - שבחי' ההמשכה מסוכ"ע המקיף לד' עולמות בשוה שהוא ענין העיגול הגדול שלמעלה מהחלל והקו הוא ע"י בחי' אותיות הנק' סוסים וזהו כי תרכב על סוסיך כו'. ועמ"ש בפ' בשלח ע"פ: לסוסתי - שיש בחי' אותיות עליונים שלמעלה מאתעדל"ת ואתעדל"ע כו'.
והנה אותיות דטה"ע הם נמשכים מסוף ובחי' תחתונה שבהאור והזיו שנתגלה ממנו ית'. ועז"נ: עוטה אור כשלמה - שבחי' השלמה והלבוש זהו נק' עד"מ אותיות. כמו שהאותיות הן הארה מהשכל והן נעשים לבוש להשכל. עמ"ש: בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו בסופו ספ"ה. וזהו ענין כהדין קמצא דלבושי' מיניה וביה כנ"ל. וכמ"ש בעמה"מ שער עולם הבריאה רפ"ג, וז"ל: כי בעולם המלבוש הוא אור לבושו שנאמר עליו: עוטה אור כשלמה - רמז לנו עולם האצילות כו' עכ"ל. ובמא"א אות מ' סעיף ק"א מלבוש גימטריא חשמל כו'. ובלק"ת פ' אחרי בד"ה: ביאור הדברים בענין לטהר תטהרו - נתבאר שע"ז נאמר: לבושיה כתלג חיוור כו' ע"ש. וכמו עד"מ שאותיות שבאדם הנמשכים מהחכמה נמשכים מתמצית ובחי' התחתונה שבחכמה. כך עד"ז יובן עד"מ הנמשל למעלה.
ואמנם איך שייך לומר בחי' התחתונה באור א"ס - הנה כה"ג ממש מבואר בע"ח (שמ"א פ"ג) בענין: עתיק - שהוא הבחינה היותר אחרונה מכל האפשר בא"ס ב"ה כו'. וכאלו נאמר ד"מ שהוא בחי' מל' שבמלכות ואע"פ שאינו כן כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל רק לשכך האזן נדבר כן עכ"ל. ועמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה: ביאור הדברים ע"פ שחורה אני ונאוה ספ"א - שי"ל שזהו ע"ד הארה דהארה כו'. ועד"ז נאמר בענין האותיות דטה"ע שהם נמשכים מבחי' היותר תחתונה שבהאור א"ס. ובאמת היינו הך עם מ"ש בע"ח.
וע' בביאור האד"ר מהאריז"ל עמש"ש דקכ"ח סע"ב: תי"ו רשים רשימו לע"י. וז"ל: מ"כ מהאריז"ל הנה כבר ידעת כי תוך בחי' אחרונה שבמאציל נעשו כל העולמות, וכאלו נאמר דרך משל מל' שבמל' שבא"ס. עם היות שאין צודק ח"ו שום תואר וספי' בא"ס. נמצא שהתי"ו אחרונה שבכל האותיות היא האצילה הכל. ומכאן השרש שגם בעולם האצילות מל' דא"ק יורדת ונעשה עתיק בראש א"א. והוא ת' שבסוף אותיות א"ק. וזהו תי"ו רשים רשימו לע"י. ולכן האותיות מתחילים בתשר"ק שהם בסוד חותם המתהפך והבן זה מאד. ע"כ מצאתי כתוב בשם הרב זלה"ה. הובא לשון זה ג"כ בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו. הרי ביאר ופי' בהדיא בחי' אותיות באוא"ס ושהתי"ו היא בחי' אחרונה שבה נעשו כל העולמות ומשמע שבה היה הצמצום והרשימו שזהו פי' תי"ו לשון רושם. ואמנם לפמ"ש כאן הנה כללות האותיות הם בחי' האחרונה שבאור א"ס. וע' לקמן בענין הצמצום שהוא ענין העלם האור מהאותיות:
קיצור. שיש להקדים ענין האותיות, שגם מקורן הוא מסוף בחי' החכמה. פסולת של החכמה ויש אותיות הדבור ואותיות המחשבה. ושני בחי' אלו הם עד רום המעלות. ויש מחשבה ודבור שלמעלה מהחכמה. ואותיות רל"א שערים נמשכים מסוף בחינה שבהאור עכ"ה):
ה והנה ע"פ משל זה יכולים אנו להשכיל קצת ענין הצמצום, היינו העלם האור והחיות כשאינו מאיר ומתגלה ע"י האותיות שלו. כמשל העלם והסתלקות אור השכל דמסכת שבת[6] עד"מ בעידנא שאינו עוסק בה כו' כנ"ל.
אך ענין הצמצום הראשון שנשאר רשימו כו' (וגם איך שאין שייך שום שינוי גם לגבי האור מענין ההעלם שלו) - יובן בהקדים עוד משל אחד. כמו חכם הבקי באיזו מסכת, כגון מסכת יבמות בכל פרטיו, הויות דאביי ורבא, וכל הקושיות והתירוצים לעומקן, הכל תפוס אצלו באר היטב, והם מוקפים ונתפסים בשכלו והשגתו בתכלית, וברורים לו כאחותו.
והנה שכשמעיין וחושב ומדבר בה - אזי אור השכל והחכמה הלזו מתגלה ומתלבש באותיות, והוא בחי' גילוי האור. אך זהו כשמעיין בה, אמנם כשפוסק מלעיין רק שחוזר על לימודו בגרסא לבד בלי עיון, כגון חזרת לשון המשנה אלו טרפות ואלו כשרות כו'[7]. (וכן חמש עשרה נשים פוטרות כו'[8]. וכמארז"ל ספ"ב דסוכה: הא במגרס הא בעיוני כו'[9]) הרי נסתלק כל העמקות והרחבת השכל ואינו מתגלה כלל באותיות אלו. כמובן מן העמקות שיש בה' טרפות שאינו מובן מלשון המשנה אלו טרפות כו', וכן בה' יבום וחליצה כו'. ואותיות המשנה והגירסא הם רק בחינת רשימו לבד לגבי כל אור השכל שיש בהלכות אלו, שאינו מאיר כלל בגילוי לזולתו השומע ממנו גרסתו, כ"א הרשימו לבד מאיר לזולתו.
אמנם זה ההעלם הוא רק לגבי זולתו או אפילו לגבי הדבור שלו שבאותיות הדבור של הגירסא שלו, אינו נגלה בגילוי ממש רק בחי' רשימו לבד מכל אור השכל. אבל לגבי האדם עצמו המדבר גרסא זו, מאחר שהשכל כולו של מסכת והלכות אלו גלויים וידועים אצלו בלי שום יגיעה וסוקר במחשבה א' מה שצריך לפרש בדבור זמן רב כנודע. וכיון שכן הרי גם בשעה שחוזר על לשון הגרסא לבד - גלויים וידועים ונסקרים במוחו ומחשבתו כל עומק השכל שיש במסכת זו, ואינן כלל בבחי' העלם והסתלקות מהשכל והמחשבה שלו, על דרך שהם נעלמים לגמרי מזולתו השומע גרסתו או גם מהדבור שלו. לא מיניה ולא מקצתיה.
כי באמת במשנה נכלל בקצרה כל העומק, כמ"ש אילפא: אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא דלא פשטינא ליה ממתניתין. (בפ"ג דתענית דכ"א ע"א). וכעד"ז אמרו שם פ"ק ד"ט ע"א: מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזי באורייתא.
ועמ"ש ע"פ מאמר הזוהר פ' אחרי דע"ט ב': הביאו עלי כפרה - בענין היו"ד דשם, שהצמצום הוא רק ע"ד לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה כו'. ועד"ז י"ל כאן.
ולזאת, אצל מי שגלוי וידוע לו כל עמקות ה' טריפות עד"מ, ופרק אלו טריפות - הנה גם כשחוזר על גרסתו לבד נשקפים וידועים לו כל העמקות, ואין זה העלם גמור לגבי אור השכל ומחשבה שלו.
ומעתה יובן גם כן הנמשל כי אם כך הוא במשל האדם ששכלו בעל גבול, ואעפ"כ כשבקי ויודע איזה מסכת הנה גם בעת גרסתו אין זה העלם אצלו, כש"כ וק"ו באלף אלפים הבדלות לגבי אור א"ס ב"ה שגם בהיות בחי' הצמצום שנסתלק האור ונשאר רק רשימו, אין זה שום העלם כלל לגבי האור ממש.
ולכן: אני ה' לא שניתי - דהיינו ששוה אצלו ית' קודם שנבה"ע וכשנברא העולם. א"צ לומר מצד עצמותו ומהותו ית', שאפילו הי' שינוי בהאור אין זה שום שינוי כלל במהותו ועצמותו כנ"ל. אלא שבאמת גם בהאור אין שום שינוי אצל מהותו ועצמותו ית', כי גם בעת בריאת העולם שצמצם אורו ונשאר בגילוי רק רשימו. הנה באמת אצלו ית' הרי גם האור מאיר בהרשימו כמו קודם הצמצום כו'.
והענין, כי נת"ל שיש בחי' אותיות עד רום המעלות, דכמו שיש אותיות בחכמה כך יש ג"כ בחי' אותיות בלמעלה מהחכמה. וכמ"ש במ"א בענין טנת"א[10] כי בחי' אותיות זהו בחי' אחרונה דד' בחי' טנת"א, והם אותיות הדבור ששרשם מהחכמה. אכן טעמים הם בחי' היותר גבוה שבד' בחי' טנת"א, והם בחי' אותיות התענוג. כי הטעמים הם זרקא מקף שופר כו', אשר הם בחי' הנגינות, שבהניגון מלובש ומתגלה תענוג. וזהו ענין שיר הלוים.
ולכן נקרא: טעמים - שהוא לשון טוב טעם ומתיקות ועונג. ומבואר לעיל שבחי' התענוג עליון, הוא למעלה מעלה מהחכמה. כי: החכמה מאין תמצא - הוא בחי' התענוג. וכמ"ש בס"י: אין למעלה מענג. ואור א"ס ב"ה נק' מקור התענוגים ונמשך משם בחי' אותיות שבהם מתגלה התענוג עליון.
וזהו ענין: שה"ש כו' - שיר הוא בחי' אותיות התענוג: ובלילה שירה עמי. וזהו ענין: גליף גליפו בטהירו עלאה. אותיות החקיקה שהם מיניה וביה. כי התהוות אותיות אלו הם מסוף ובחי' תחתונה שבאור א"ס, כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה.
והנה כשאור בחי' מקור מים חיים מקור התענוגים מאיר ומתגלה בהאותיות, זהו ענין גילוי אוא"ס. וענין הצמצום בהאור, היינו שלא יאיר ויתגלה האור באותיות. וכמו עד"מ אדם שמדבר דברי חכמה כשפוסק מלדבר. אמנם אין זה העלם לגמרי כי נשאר רשימו. והיינו עד"מ באדם שמדבר כשאינו פוסק לגמרי כ"א שעוסק בגירסא כו', כנ"ל שהאור המתגלה בהאותיות הגירסא אינו בערך עצמיות האור, וכטפה לגבי אוקיינוס ממש. ויותר מזה לאין קץ הוא בהנמשל.
ולכן צמצום זה הוא עצום יותר לאין שיעור מענין ההעלם שע"י פרסא ופרגוד, שהפרסא והמסך זהו כענין התלבשות השכל בתוך המשל. וזהו ענין ההפסק בין העולמות בין עולם לעולם.
אבל להיות ראשית התהוות העולמות מא"ס ב"ה א"א להיות אפילו ע"י רבוא רבבות פרסאות ומסכים כו', עכ"ז הי' הכל בחי' א"ס. כ"א ע"י צמצום ומקו"פ, שהוא הסתלקות האור מכמו שהוא בחי' א"ס ממש, שלא יאיר ויתגלה כלל בחי' זו בע"ס בבחי' פנימית, כ"א שנשאר רק רשימו כו'.
והמשל לזה, עד"מ למטה מאותיות הגרסא כו'. ולכן עכ"ז באמת צמצום והעלם זה רק לגבי העולמות אבל אצלו ית' הרי באמת גם באותיות אלו - מאיר ומתגלה האור ממש כמו שהי' קודם הצמצום כו'.
(הג"ה. וע' בעמה"מ, משמע בחי' המלבוש זהו כשמאיר האור בהאותיות, היינו אחר הצמצום כשנמשך הקו כו', והוא בחי' תורה, והיינו ענין: עוטה אור כשלמה[11].
ומזה יובן מעלת העיון בתורה: כי גמרא גמור זמורתא תהא[12] - זהו ע"ד בחי' גירסא שהוא רק רשימו כו', אבל התורה היא בחי': ואהי' שעשועים[13] - גילוי מקור התענוגים בהאותיות. והמשכה זו הוא ע"י עסק העיון בתורה, שמדקדק להוציא ההעלם שבאותיות התורה, מעומק החכמה הנעלם בהם, מההעלם אל הגילוי. (וע' בביאור ע"פ: באתי לגני ספ"א) ועי"ז ממשיך ג"כ מלמעלה גילוי אור א"ס בהרשימו כו'.
ועז"נ: עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו.[14] ופי' בזהר בפ' חיי שרה דק"ל ע"ב: מאי: למחכה לו - כד"א חכה את איוב בדברים[15] ואלין אינון דדחקין למלה בחוכמתא ודייקין לה ומחכאן לה למנדע ברירו דמלה כו', ע"ש[16]. וע' בפ' בראשית בהקדמה דף ד' ע"ב ע"פ: ואשים דברי בפיך[17] שמזה נמשך בחי' שמים חדשים. וזהו ענין: ובצל ידי כסיתיך כו'.
וע' בפי' הרמ"ז שם בפי': דברי - שהוא מל' דאצי', ומל' דא"ק שנעשה עתיק לאצי', שזה נמשך ע"י עסק התורה. ומזה נמשך בחי': שמים חדשים - המשכת אור חדש מפנימי' עתיק. אלא שהגילוי מפנימי' עתיק יתגלה לעתיד כו'.
ובמ"א נת', דהרשימו הוא שורש הכלים, והקו שנמשך מהרשימו הוא שורש האור. והיינו, שהכלים הם המגבילים האור שיהי' ההשפעה בגבול ומדה, על דרך: שאמר לעולמו די[18]. שהרי אע"פ שהוא ית' אין לו תחלה ואין לו תכלה, ובלתי בע"ג - הרי אנו רואים שהעולם שברא מרצונו הטוב הוא בגבול ומדה ותכלית, ומשפיע בו חיות בגבול ומדה דוקא. והיינו לפי שהוא ית' כל יכול להשפיע ג"כ בבחי' גבול ומדה ודקדוק וצמצום. ע"ד: המגביהי לשבת המשפילי לראות כו'[19] - אע"פ שכח ההתהוות נברא בעל גבול יש מאין הוא דוקא ע"י כח הכל יכול בלתי בע"ג שהוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין.
וכמ"ש ברבות (פ' לך ס"פ ל"ט) ע"פ: ואת הנפש אשר עשו בחרן[20] - אם מתכנסין כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד אין יכולין לזרוק בו נשמה ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו עכ"ל. כ"א הכל נברא בכח הכל יכול בלתי בע"ג הוא לבדו. וכמ"ש ברבות בראשית ספ"ג ע"פ: אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי[21] מי אתי כתיב. מי הי' שותף עמי בברייתו ש"ע כו' ע"ש. מ"מ כח זה הבבע"ג הוא בבחי' מקיף והעלם מהנברא, וכמ"ש בסש"ב פרק מ"ח, אבל החיות המלובש בהעולם בבחי' הלבשה ופנימית - הוא בגבול ומדה.
נמצא שב' המשכות מאור א"ס המאיר בעולמות להוותן ולהחיות - האחד. מה שמאיר בבחי' אין סוף והוא רק בבחי' אור מקיף והעלם, ע"ד: כי הוא צוה ונבראו.[22] והב'. מה שמאיר להתלבש בהם, והוא רק בגבול ומדה כו'. וע' כה"ג ברבות ס"פ פנחס ע"פ: צו את בנ"י את קרבני לחמי[23] זש"ה כו' כיצד יתקיימו שני מקראות הללו כו' ע"ש[24]. ועמ"ש מזה בלק"ת פ' עקב בד"ה: ואכלת ושבעת וברכת ס"ו, ע"ש.
וזו ההשפעה שבגבול ומדה, נמשכה ע"י הכלים דע"ס דאצי', הנק': מדותיו - ג"כ מלשון מדה וגבול. ושרשן מן הרשימו שנשאר אחר הצמצום. שהוא מה שאור א"ס ב"ה הוא כל יכול להאיר ולהשפיע ג"כ בבחי' גבול. וע"כ נקראת רשימו לבד לגבי האור המאיר בבחי' אין סוף ובלי גבול ותכלית כלל. כי ההארה שבבחי' גבול לגבי אור שבלי גבול, אינו אפילו כערך טפה אחת לגבי ים אוקיינוס. וע"כ נק' רק רשימו כו'. מ"מ נק' רשימו מהאור א"ס - כי גם כח ההשפעה להיות גבול נמשך ע"י כח הכל יכול הבלתי גבול, כנ"ל מענין המדרש ע"פ ואת הנפש אשר עשו כו'.
וע' עוד המשל הנמרץ ברבות (בראשית פ"ד) גבי אפשר מי שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון כו' עד מי שאמר והיה העולם עאכו"כ יעו"ש[25].
עוי"ל בענין רשימו, עפמ"ש בפרדס בשער האותיות בסופו פכ"ז: שבהתהוות האותיות יש ד' בחי': רשימה, חקיקה, חציבה, עשייה. והרשימה יותר דקה מן החקיקה, והחקיקה מן החציבה כו'. ויש ראיה לזה שהרשימה יותר דקה ממ"ש במדרש רבה (וישלח פ' פ"א) ע"פ: אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת כו'[26] ע"ש.
ובשער אבי"ע פ"ט ביאר: כי ד' בחי' הנ"ל הן ד' בחי' אבי"ע. והיינו, כי שרש האותיות כמו שהן בחכמה - נק' רשימה. וכשנמשכו בבינה - נק' חקיקה. וכשבאין בקול ודבור - נקרא חציבה ועשייה. ובאג"ה ע"פ ויעש דוד שם ביאר: שבאותיות יש צורה וחומר, ושצורת האותיות נמשך מקדמות השכל כו' - י"ל זהו בחי' רשימה שכתב הפרדס. ועמ"ש בד"ה: ועשית ציץ, גבי: ופתחת עליו פתוחי חותם. ומ"ש בד"ה: אם בחקתי.
ומכ"ז י"ל לשון רשימו הנזכר באוצ"ח, שהוא שרש ומקור התהוות האותיות, שרש בחי' אצי' - ע"כ נקרא רשימו. וכן והתוית תיו (ביחזקאל סי' ט'[27]) תרגום: ותרשים כו', והוא שרש ומקור הכלים:
קיצור. (ומזה יובן ענין הצמצום הנ"ל, עד"מ הסתלקות אור השכל מהאותיות. אך ענין שנשאר רשימו. זהו עד"מ כמו גרסת לשון המשנה. שלגבי מי שכבר למד כל עומק העיון שבגמרא שעל משנה זו, אין זה העלם. משא"כ לגבי זולתו השומע הוא העלם לגמרי. ועד"מ זה יש להבין קצת פי' הרשימו שהיא שרש בחי' אותיות שלמעלה מהאצילות. גם ע"ד שיש רשימה חקיקה חציבה עשייה. עכ"ה):
ו ואח"כ המשיך הקו, והיא הארה מאור א"ס, ונמשך רק בבחי' קו דק. והוא ענין שורש האור המאיר ומתלבש בהכלים דאצי'. ומבואר במב"ש[28] פ"ב: וימשוך קו אחד כו' מלמעלה למטה תוך העולמות, ועי"כ נמצאו מעלות חלוקות ומובדלות בעולמות שברא כו'.
ולהבין ענין מלמעלה למטה - הרי אינו בגדר מקום ח"ו. ויובן ע"ד מ"ש במ"א ע"פ: גדול אדונינו ורב כח[29] דאיתא בפרקי היכלות: שיעור קומה של יוצר בראשית: רל"ו אלפי' רבבות פרסאו', כמנין: ורב כח[30].
- ובחי' זו, היינו בהתלבשות השכינה מל' דאצי' בעולם היצירה, במט"ט הנקרא: שרו של עולם, ונק' ג"כ: נער. עמ"ש בת"א פ' וישב בד"ה: בכ"ה בכסלו בענין: חנוך לנער ע"פ דרכו. והיינו שהשגת התנאים בעלי רוה"ק שנכנסו לפרדס הי' בעולם היצירה. וע' מזה בלק"ת מהאריז"ל פ' בראשית, והנביאים השגתם בבריאה. וזהו שאמרו: יוצר בראשית. -
ופרסה הוא ח' אלפים אמה. ושמים בזרת תכן[31]. שהוא חלק כ"ד מהאמה. וע' מזה בשל"ה פ' תרומה דף שכ"ו ע"א.
ועם היות כי התפשטות זו גדולה היא מאד - מ"מ הוא בחי' גבול ותכלית. וזה שייך רק בבחי' כלים דאצילות כשנמשכו להיות נשמה לע"ס דיצי' כנ"ל. שהוא הבחינה מה שהוא ית' מאיר בגבול ותכלית. וע' מזה באג"ה בד"ה: איהו וחיוהי.
והנה קומה הוא ענין אורך והמשכה מלמעלה למטה, ואינו ח"ו בבחי' מקום גשמי - כי פרסה ר"ל כח התפשטות החיות מבחי' מדת מלכותו ית' לכו"כ בחי' והמשכות.
(כי פרסה י"ל לשון גבול. עיין בערוך ערך: פרס הששי. וע' בפרדס ערך גבול, ובמא"א אות ג' סעיף ה'. ועמ"ש בלק"ת פ' מסעי ע"פ: וירד הגבול. או מלשון: ויפרוש את האהל - תרגום: ופרס ית פרסא. ועיין מענין פרסה בפע"ח תחלת שער השבת, ובסוף מאמר הפסיעות להרח"ו שבסוף ספר חסד לאברהם בביאור מארז"ל ברבות פ' לך פמ"ג: פסיעותיו של אברהם אבינו היו שלש מילין כו'. וע' בפע"ח שער חג המצות פ"ו גבי מה דרכו של עני בפרוסה. ומ"ש בחס"ל[32] שם בפי' פריסת מלכותך)
וא"כ מהו הקומה והאורך?
אלא הענין, שכמו בגשמיות יש אורך ורוחב כך עד"מ ברוחניות ענין האורך הוא ע"ד סדר השתלשלות עילה ועלול שהעלול למטה מהעילה והעילה הוא למעלה, ור"ל למעלה במדרגה.
וכמ"ש הרמב"ם בה' יסוה"ת פ"ב בפי' מ"ש: כי גבוה מעל גבוה שומר[33], וז"ל: זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו, אינו מעלת מקום כו'. אלא כמו שאמרו בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה, וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול. עכ"ל. וכמ"ש מזה בת"א בד"ה: וארא אל אברהם. גבי וששה קצוות רוחניים, דהיינו בחי' מעלה ומטה שיש בכל העולמות כו' יעו"ש.
וכמו עד"מ כשחכם א' גדול צריך להשפיע שכל לתלמידו וצריך להלביש השכל במשל כדי שיוכל להבינו - נק' זה מלמעלה למטה, שמלביש עומק השכל בדבר ומשל גשמי.
והנה בשלמה כתיב: וידבר שלשת אלפים משל[34] על כל דבר מד"ת, דהיינו שאמר על כל דבר מד"ת רוחניות הענין, והשיג שלמה בחכמתו שלשת אלפים משל, דהיינו שלשת אלפים מדרגות זו למעלה מזו, וכולם אינם רק בחי' משל לגבי בחי' אלקות ממש השורה ומתלבש בתורה. וזהו ענין בחי': אורך. ושלמה לא השיג אלא שלשת אלפים משל, אבל באמת כך הוא עד רום המעלות לאין קץ כו', כמ"ש מכ"ז בת"א ס"פ מקץ בד"ה: מזוזה מימין.
והנה ידוע בענין המשלים, שהוא לבוש להנמשל, והם גשמיים נגד הנמשל ולבוש לבד להנמשל, והוא ירידה מלמעלה למטה כנ"ל. אך מ"מ שורש המשל הוא גבוה מאד נעלה, שאין כל אדם יוכל לומר משלים, אלא: משלי שלמה. וכן אמרו: משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים[35]. והיינו כי דוקא מי ששכלו גבוה יוכל להוריד שכלו במשל גשמי, ושעכ"ז יהי' מכוון נגד המשל הרוחני ממש. משא"כ מי שאין שכלו גדול כ"כ - די לו במה שיבין השכל כאשר הוא אבל לא יוכל להסביר פנים במשלים, ואם יאמר משל לא יהי' מכוון כו'.
ועיין בפרש"י בחומש ס"פ חקת ע"פ: ע"כ יאמרו המושלים[36] בלעם שנאמר בו: וישא משלו כו'[37]. וידוע משארז"ל ברבות ס"פ נשא ע"פ: ולא קם נביא עוד בישראל כו'[38] אבל באו"ה קם ואיזה זה בלעם. ע"כ נאמר בו: וישא משלו כו'. ועד"ז כל מי שהוא חכם גדול יותר יוכל להוריד שכלו למטה יותר. וזהו ענין ריבוי האורך, ולכן שלמה אמר ג' אלפים משל כו'.
ועד"ז יובן ענין מ"ש בע"ח: שהקו הוא דק ונמשך מלמעלה למטה. היינו, כי ממנו נמשך הירידה בריבוא רבבות מדרגות, זו למטה מזו אין קץ. היינו כי חכמה דאצי' היא שרש ומקור להתהוות שכל אנושי, אך היינו ע"י ריבוא רבבות השתלשלות, ע"ד: אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו.[39] והמזל מקבל מלמעלה ממנו: וגבוה מעל גבוה שומר. כן ערך התהוות שכל שבנפש לגבי שרשה ומקורה בחכמה שבע"ס דעשי'.
ויש בע"ס דעשייה ג"כ ריבוי מדרגות מאד זו למעלה מזו, והם מתהוים ממל' דיצי' כו' עד שנמשך מע"ס דאצי'. וז"ש: וייצר ה' אלקים את האדם[40].
וכן יש כמה מדרגות למעלה גם מחכמה דאצי'. ועמ"ש בפי': בורא קדושים ישתבח שמך, בד"ה: את שבתותי תשמרו, ומ"ש בפי': וקדושים בכל יום יהללוך סלה כו'.
ומקור כל התהוות זו הוא מהקו וחוט. וע"כ אמר: שהקו הוא נמשך מלמעלה למטה, להיות נמשך בירידות ההשתלשלות לאין קץ ותכלית, שכ"ז נק' אורך. ועד"ז איתא בע"ח בענין יס"א ארוך, היינו כמו כח הראיה מתפשט למטה יותר מכח השמיעה. שכח השמיעה תופס רק קול ודבור שהוא רוחני, וכח הראייה מתפשט בעשייה גשמיות. והוא לפי שהראיה נמשך מהחכמה' שלכן נק' החכמים: עיני העדה, וכח השמיעה נמשך מהבינה. והחכמה לפי שהיא גבוה יותר נמשכת למטה יותר. וזהו ג"כ בחי' אריך אנפין.
ועמ"ש מזה בת"א בד"ה: לך לך, גבי והענין כנודע שלהיות התפשטות וירידת המדרגות הוא ע"י בחי' ומדרגה יותר עליונה כו' עד וזהו הוא עשנו כו'. וע' בפרדס בעה"כ ערך ארוך וערך ארך אפיים ושם מענין: והארכת ימים כו', ובמא"א אות א' סעיף קכ"ד: אריך אנפין נק' כתר כו' פרצוף היותר ארוך מכל האצילות, וממנו אורך ימים וממנו ארוכה דארך אפים כו'. וע' זח"א פ' בראשית דל"ז סע"ב. וע"ד כל הנ"ל י"ל ענין מ"ש: שהקו נמשך מלמעלה למטה:
ואחר כל הנ"ל יש להבין קצת ענין יוה"כ וסוכות. דהנה מבואר למעלה בפי': כי עמך הסליחה, שהוא בחי': כי עמך מק"ח - מקור התענוגים, כמ"ש בזהר פ' אמור. ולכן ביוהכ"פ ה' עינויים לפי שהתענוג מאכילה ושתייה כו' הם תענוג מדבר שחוץ ממנו. אבל יוהכ"פ ע"י התשובה, מעורר עצמיות אור א"ס. ועמ"ש בלק"ת בד"ה: מי אל כמוך, ובד"ה: האזינו השמים בפי' תשובה קדמה לעולם, ובד"ה: כי כארץ תוציא צמחה. וזהו: כי עמך הסליחה. וע"כ אסור איסור כרת באכילה ושתייה כו'. ה' עינויים מדברים גשמיים רק להיות: אז תתענג על ה'. וכן בגדי לבן דכה"ג ביוהכ"פ כי גוון לבן הוא גוון עצמי שאינו מורכב.
ועפ"ז י"ל מ"ש: שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם - דלכאורה אינו מובן דהרי בשבת מצוה להתענג במאכל ומשתה, וא"כ יוהכ"פ שהוא שבת שבתון שהוא למעלה מבחי' שבת, מדוע אה"כ: ועניתם את נפשותיכם?
אלא הענין כי שבת היא המשכת מוחין דאבא, היינו בחי' חכמה הנק' עדן, והתענוג המתלבש בחכמה הרי הוא עד"מ התלבשות והרכבת התענוג, שנתלבש להיות התענוג מן החכמה. ואין זה כמו מקור התענוגים, שאין התענוג מדבר שחוץ ממנו. וע"כ גם למטה המצוה להתענג במאכל ומשתה, כי כן חו"ב נק': אכלו רעים.
אבל בחי' שבת שבתון דיוהכ"פ, בחי': כי עמך הסליחה. כי עמך מקור חיים - לכן אסור התענוג מאכילה ושתיה, כי הוא גלוי ממקור התענוגים שלמעלה מהחכמה כנודע.
ועמ"ש בלק"ת בד"ה: ששת ימים תאכל מצות דרוש השני פ"ב. ובפ' שלח סד"ה: אני דפ' ציצית הנז"ל.
והנה אח"כ, היינו לאחר עשי"ת ויוהכ"פ עי"ז בסוכות נמשך להאיר במקיפים ופנימים שמהקו כו'. ולכן חלל סוכה עד עשרים אמה בחי' כתר. והיינו ע"י הסוכה נמשך בחי' השראת המקיפים, וע"י ד' מינים שבלולב, שהם שרשם מד' אותיות השם - נמשך להאיר בבחי' פנימי', להיות בחי': דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה כו'[41]: