וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה (ע' בסנהדרין צ"ט ב'. וברבות ויצא ר"פ ע"ב). חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. יותן את הארץ הזאת לעבדיך. וע"ש הפי' כפשוטו במ"כ ובידי משה בשם פרש"י ונכון הוא ולפ"ז זהו גריעותא להם וכמ"ש ברבות ס"פ מטות שעליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה כו'. וצ"ל דהפסוק חנוך לנער ע"פ דרכו הוא מעלה ושבח שראוי לעשות כן. גם בלא"ה מבואר בסש"ב ח"ב הקושיא בפסוק חנוך לנער דמדכתיב ע"פ דרכו משמע שאינה דרך האמת לאמתו וא"כ מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה. והענין כי הנה בפי' וימצא דודאים יש במדרש שני פירושים. א' שהן מין עשב וע' בהרמב"ן בפי' התורה שם. הב' שהן שעורים. ועמ"ש בד"ה אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב כו' דבחי' עשב זהו מקור ההשפעה לבחי' המלאכים הנק' בהמה. (וע' בזח"א י"ח ב' קנ"ו ב') ולכן נק' דודאים שהוא מלשון אתן את דודי לך בחי' אהבה שמזה נמשך ונולד בהם האהבה להיות בוערת כמראה הלפידים כו'. וגם לפי הפי' שהם שעורים היינו ג"כ מאכל בהמה כו' רק שזהו בחי' גבוה יותר כמש"ש. ולכן נק' בחי' זו חנוך לנער משום דכד איתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא דכיא כו' כנ"ל (בד"ה וספרתם לכם הנ"ל) ע"כ המזון לבחי' זו הוא מבחי' שעורה שעור ה' או מבחי' עשב וכמ"ש ועשב לעבודת האדם ע"כ גם בניו תפסו בעבר הירדן שהוא מקום מקנה ע"ד ונתתי עשב בשדך לבהמתך שנתבאר למעלה ובת"א בד"ה ואלה המשפטים. ומה דמשמע שלא נכון עשו בזה (ועיין ביהושע סימן כ"ב י"ט) זהו משום שעשו את הטפל עיקר. והרי אף שאסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו מ"מ אח"כ צ"ל ואכלת ושבעת והיינו לכו לחמו בלחמי ועוד כי א"י דוקא היא ארץ חטה ושעורה כו' ג"כ והם בחרו לקבע גמור בחי' זו דמקום מקנה. וזהו ענין אי לך ארץ שמלכך נער ופי' בזח"א ס"פ לך לך (דצ"ה ע"ב) שהוא בחי' מט"ט נער הייתי גם זקנתי שמשם מקור ושרש השפעה הנ"ל אשריך ארץ כו' היא ארץ חטה ושעורה כו' אשר עיני ה' אלקיך בה כו'. אך מ"מ ג"ז אמת שצ"ל חנוך לנער ע"פ דרכו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. פי' כי יזקין ויהיה בבחי' אדם כי זקן היינו שקנה חכמה והיינו ע"י חטה דוקא כ"ב אתוון דאורייתא וכמ"ש בענין והדרת פני זקן. אעפ"כ לא יסור ממנה מענין בחי' דודאים שעורה מאכל בהמה היינו משום שצ"ל בבחי' בהמה שלמעלה מבחי' אדם לבד דהיינו מ"ש אדם ובהמה תושיע. והוא להיות נמשך אחריו ית' כבהמה למעלה מהטעם והדעת והיינו ע"י חנוך לנער שנתחנך להיות מתחלה בבחי' הביטול דבהמה שהם המלאכים פני אריה פני שור והאופנים וחיות ברעש גדול והיינו ע"י שעור ה' כו' כנ"ל, ועי"ז יוקבע הביטול בנפשו, שגם כי יזקין להיות קנה חכמה לכו לחמו בלחמי לא יסור מהיות בבחי' בהמה ג"כ בבחי' הביטול שלמעלה מהשכל כו':

ב וביאור הדבר הנה כתיב ברות (סי' ג' ט"ו) ויאמר כו' וימד שש שעורים ופי' בגמרא (סנהדרין דצ"ג ע"א) ששה צדיקים כו' וכ"ה ברבות ברות על פסוק זה. ולכאורה אינו מובן איך הצדיקים הגדולים ההם נקראו בשם שעורים וע' בחולין (פג"ה דצ"ב סע"א) איתא ג"כ עד"ז ומהרש"א שם בח"א נדחק ליישב. אבל הנראה לומר כי עם היות שבחי' חטה שהוא מאכל אדם גבהה הרבה מבחי' שעורים מאכל בהמה. שבחי' אדם זהו נשמות דאצי' ובחי' בהמה היינו נשמות דבי"ע וכמ"ש בד"ה ואלה המשפטים. אך יש עוד בחי' בהמה שגבוה מבחי' אדם דהיינו משארז"ל פ"ק דחולין (דף ה' ע"ב) ע"פ אדם ובהמה תושיע הוי' אלו בני אדם הערומים בדעת כאדם (הראשון) ומשימים א"ע כבהמה (דכאי רוח). ולכן נקראו אלו בשם שעורים שהוא מאכל בהמה כו'. וזהו בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם כמ"ש בפ' עקב בד"ה ויאכילך את המן יעו"ש. ובזח"ג פ' אמור (דצ"ח ע"ב) פי' שש שעורים הם שיתא סדרי משנה והיינו שזהו מאכל בהמה. ר"ל שעי"ז יבוא לבחי' ומדרגה הנ"ל דאדם ובהמה תושיע הוי' שמשימים א"ע כבהמה וע"ד שארז"ל ברבות פ' אמור פכ"ז כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנו נמשכים אחריך כבהמה כו' ועמ"ש בד"ה והניף הכהן אותם על לחם הבכורים. אך שייכות ש"ס משנה לשעורים י"ל כי הוא ל' שעורים שתשבע"פ היא מגבלת השיעור והמדה לכל המצות שיהיו התפילין כך וכך דוקא וכן הסוכה וכמ"ש מזה בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. וזהו ג"כ מבחי' שעור ה' ה"ג שהם נותנים המדה כו'. וגם ה' שעור ה' הנמשך מבחי' ה' עילאה דשם הוי' שהיא בחי' גבוה מאד כמ"ש בד"ה לך לך מארצך.

וגם י"ל שעורים בשי"ן שמאלית מלשון: [תהילים נ, ג] וסביביו נשערה מאד שפי' רז"ל ס"פ בתרא דיבמות לשון חוט השערה. והיינו כי הלכות תשבע"פ נק': קווצותיו תלתלים כו'. וכמשארז"ל ספ"ק דחגיגה כהררים התלויים בשערה כו'. ועמ"ש בד"ה האזינו השמים בפי' כשעירים עלי דשא.

וכ"ז נמשך ע"י: והניף את העומר כו', כי המלאכים אף שהם מקבלים ג"כ מבחי' שעורה שעור ה' - עכ"ז נקראו עומדים, שעומדים ברום עולם במדרגה א' אבל נש"י שהם בגוף ומבררים נה"ב באתכפיא נעשו בבחי' מהלכים, בעילוי אחר עילוי. וזהו והניף את העומר כו'.

והעלאה זו בבחי': בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם כנ"ל, ומשם ממשיכים המשכה עליונה דשש שעורים, ש"ס משנה, ששרשם נמשך מבחי' ושער רישיה כעמר נקא כו', שהוא ג"כ ענין עמר. כמ"ש בלק"ת פ' בשלח ע"פ עמר לגלגלת.

וזהו ענין וספרתם לכם כו' חמשים יום להמשיך מבחי' שער החמשים בבחי' עמר שעורים כו':

ג והנה בענין חטה שהיא מאכל אדם, כ"ב אתוון דאורייתא - יש לפרש ע"פ מ"ש לקמן בפ' ואתחנן בד"ה ואהבת את: איך ע"י עסק התורה ממשיכים אור א"ס ב"ה שיתגלה אלינו בבחי' אור פנימי כו'. ע"ש. וע"כ עי"ז נקרא: אדם, שיש בו בחינת חכמה עילאה ממש. ועמ"ש בד"ה והדרת פני זקן.

משא"כ ע"י שעורה שעור ה', מה שמתבונן איך הוא ית' ממכ"ע וסוכ"ע כו', מ"מ אינו משיג כלל מהותו ית', וגם לא מהות חכמה עילאה, רק מציאותו ולא מהותו. כמ"ש בד"ה ולא תשבית מלח. וע"כ נק' בהמה עדיין: שנים עשר בקר והים עליהם כו' בבחי' מקיף, בד"ה מי מנה.

ועפ"ז יובן ענין בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם, כי לגבי אור א"ס ב"ה ממש גם חכמה עילאה שהיא בחי' אדם כעשייה גשמיות נחשבת. וכמ"ש לקמן בפי' ומותר האדם מן הבהמה אין. ואפילו אדם קדמון, שהוא כתר דכללות - נק' אדם דבריאה, שהוא בחי' בהמה כו', ונק' ג"כ בחי' אריה כו'. ועמ"ש מזה בד"ה ואכלתם אכול.

וזהו ענין: אדם ובהמה. והוא למטה בעבודת ה', בחי' הביטול שלמעלה מהשכל, כמו בהמה כו'. בד"ה והניף הכהן אותם בענין כשב שהשי"ן קודם לבי"ת כו' ע"ש. וזהו שהיו מניפין שתי הלחם ע"ג שני הכבשים להיות בבחי': אדם ובהמה תושיע הוי'.

ועד"ז יובן מאמר הרבות ר"פ וישלח ע"פ ויהי לי שור וחמור: חמור זה מלך המשיח כו' - כי הוא בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם. וכענין הנ"ל בפי' א"ק שנק' אדם דבריאה כו'.

וזהו ג"כ ענין: יששכר חמור גרם כו' ובגמרא רפ"ה דשבת ניגרא דחמרא שערי כו' היינו כנ"ל.

וזהו: דע מאין באת. כי: ומותר האדם מן הבהמה אין. (בקהלת סי' ג' י"ט)

ועיין מזה בתד"א ח"ב פכ"ד מה שהקשה ע"ז. ועיין בקהלת רבה והבחיי פ' בראשית ע"פ ויפח באפיו פי' כי אין הוא חכמה כמ"ש והחכמה מאין תמצא. וזהו מותר האדם כו'.

אך מ"ש: כי הכל הבל - היינו כי גם חכמה עילאה נק' הבל, הארה בעלמא. וכענין בראשית שהיא חכמה נמי מאמר, הוא בחי' הבל לבד.

וכמ"ש ברבות בקהלת בתחלתו ששלמה אמר: שבעה הבלים נגד שבעת ימי בראשית - הרי שאף יום השבת נק' הבל, ושבת הוא חכמה עילאה.

והיינו לפי שיש בחי' שבת בשבתו, שגם יום השבת דעכשיו נחשב כחול לגבי יום שכולו שבת, כמ"ש במ"א. לכן נק' הבל.

גם י"ל פי' הבל ע"ד מ"ש במדרש תלים (רס"י ס"ב) בענין בה"א בראם מה ה"א כשאדם מוציאה מתוך פיו אין בה לא ריחוש שפתים ולא חריצת לשון, כך בלא עמל כו'. וזהו הבל, היינו אות ה' אתא קלילא כו'.

והיינו ששרש כל העולמות מבחי' מל' הנק' ה', וכן גם א"ק שרשו ממל' דא"ס.

גם הבל מילוי שם ס"ג.

והנה שרש עולם התהו מיו"ד אחרונה דמילוי ס"ג כו'. ולאן אתה הולך. אן נופל על מקום, כמו: אנה פניך מועדות, אנה אתם הולכים. והיינו כי עיקר הגמול בתח"ה שהוא בעוה"ז במקום גשמי.

ולכאורה תמוה ששרשו מאין חכמה והולך לאן מקום גשמי.

אלא כי זהו ע"י גילוי אור א"ס, דקמי' רוחניות וגשמיות שוין, ע"כ יהיה הגילוי בגשמיות עוה"ז, דירה בתחתונים.

וזהו: ולפני מי אתה עתיד כו' - בחי' מי ברא אלה. זהו בחי' גבוה, כמ"ש: מי יתן והיה לבבם זה, מי יתן מציון ישועות ישראל כו', מי יתן טהור מטמא כו', מי שאמר והיה העולם כו', מי גילה לבני רז זה כו'. והיינו בחי' ע"ק כו':

סליק ספר ויקרא