כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים וגו'[1].
הנה משמעות הכתוב כי מיד: "כי תבאו אל הארץ ושבתה", קודם שיתחילו השש שנים.
ויובן בהקדים ביאור הכתוב: "פתחי לי אחותי רעיתי וגו'"[2] - ופי', שאמר הקב"ה לכנסת ישראל: "פתחי לי" בכדי שתהיי בבחי' "אחותי רעיתי". הגם דכנסת ישראל נקראת תמיד בשם זה? - מ"מ בחינה זו פעמים שהיא בהתגלות ופעמים שהיא מכוסה ומסותרת. ולכן אמר: "פתחי" - להסיר המכסה וההסתר כדי שתהיה בחינה זו בהתגלות.
ולהבין ענין מהות בחינה זו כשהיא בהתגלות? ומהו המכסה והלבוש המסתיר גילוי זה? - הנה פי': "אחותי" הוא מלשון: "איחוי אלכסנדרית" שבגמרא[3]. שהוא מלשון חיבור - שמחבר שני דברים יחד להיות לאחדים כגוף אחד ממש.
וכך הוא על דרך משל ענין האהבה הטבעית שבנפשות ישראל ממקור חוצבן, שהן חלק אלוה ממעל ממש, ומיוחדים בתכלית היחוד באור אין סוף ברוך הוא ממש. ועל כן גם למטה אחר שנבראו מאין ליש וירדו מטה מטה להתלבש בגוף ונפש החיונית - זאת היא מדת הצדיקים מצד נפש אלהית אשר בקרבם, חשקם ותשוקתם להתכלל באור ה', ולהבטל במציאות אליו יתברך בכלות הנפש ממש מעומקא דלבא.
וכל ימיהם תמיד הם בביטול הנזכר לעיל מחמת טבע נפשותם, שנעשה להם טבע ואין צריכים שום התבוננות והכנה לעורר את האהבה. וכמ"ש: "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך"[4]. וכתיב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"[5].
והוא ע"ד משל כאהבת אח ואחות - שהאהבה ביניהם קבועה ונטועה מעצמה בטבע בתולדותם בלי שום התעוררות כלל. וזו היא אהבה האמיתית מנקודת אמת לאמתו שאין לה הפסק ועומדת לעד.
מה שאין כן כשאין אהבה זו קבועה ונטועה בלב האדם כי אם בשעה שמעורר את האהבה בעתים מזומנים, בשעת ק"ש ותפלה וכיוצא בו, ואח"כ חולפת ועוברת ממנו. - אין אהבה זו נקראת בשם אהבת אמת לאמתו, דהיינו מנקודת האמת ממש. כי אם בשם: "שפת אמת[6]" מלשון: "שפה לפיו" - שהוא אימרא שסביב הבגד, דהיינו שפת הבגד וקצהו.
כך על דרך משל, האהבה הזאת הבאה בעת התעוררות היא שפת האמת וקצהו, דהיינו התחלת האמת, אבל אינו נקרא בשם אמת גמור לאמתו. ולכן אמרו בזהר (ריש פרשת תשא ד' קפ"ח. ועיין שם במקדש מלך ובהרמ"ז) "'שפת אמת תכון לעד' 'כוננת לעד' לא כתיב, אלא 'תכון לעד'". וכתיב,: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"[7], "באמת" דייקא. דהיינו בנקודת אמת, ולא בשפת אמת. כי מאחר שצריך הוא תמיד לעורר את האהבה - הרי לא נעשית עדיין טבע עצמותו ומהותו ממש מנקודת הלב ממש.
ומכל מקום נקראת בשם: "שפת אמת" - מאחר שעל כל פנים בשעה זו מעורר את האהבה מנקודת לבו כל חד לפום שעורא דיליה. וגם אחר התפלה נשאר רשימו, שבזכרו את ה' מתעורר רוח נדיבה בקרבו מאליו לאהבת ה', והרי נתקיים בו ג"כ מ"ש: "אם זכרתיך גו'"[8].
[וע' בספר של בינונים ח"א ס"פ י"ג. ועיין מה שכתוב במקום אחר בביאור על פסוק: "אלה מסעי כו' ויכתוב משה כו'"[9] בענין "תתן אמת ליעקב". ועיין מה שכתוב במקום אחר בענין ח' פעמים אמת ב"אמת ויציב". הד' פעמים אמת הראשונים עד: עזרת - הוא רצון ותשוקת הלב להדבק בה' עד כלותו, הנק' היכל הרצון. ואח"כ עוד ד' פעמים אמת, דהיינו אמת האמתי שמסייעהו מלמעלה, להתאמת הד' אמת שלמטה, להיות אמת אמיתי במסירת נפש עד כלותה כו'. וע' אגרת הקודש ד"ה וזורע צדקה שכר אמת]
והסיבה שמונע את האהבה מליכנס לעומק נקודת הלב ממש. כי הנה אהבה זו מלובשת ומוסתרת בכח המתאוה לדברים גשמיים, מנפש החיונית ששרשה בחי' גסות הרוח, משכא דחויא החופף ומסתיר על כח ובחינת אהבה זו.
ויש בה מדרגות שונות כמה מיני לבושים, הקטן לפי קטנו והגדול לפי גודל מעלתו צריך הוא להסיר אפי' בחי' לבוש דק מבחי'* גסות הרוח, אמרו רז"ל: "אין אני והוא וכו'" - וצריך לפתוח את המכסה.
כמשל אדם שרוצה לפתוח נקב בכותל המפסיק, שצריך לחתוך ולשבור הכותל עד שיעשה מקום חלל. כך צריך האדם שרוצה להיות אהבה זו תקועה בלבו, ליכנס אל תוך פנימיות נקודת הלב ותוך תוכו, מעומקא דלבא ממש בכלות הנפש וביטול במציאות אליו ית', להיות לו לב נשבר ורוח נשברה, להסיר גסות רוחו וכח המתאוה לדברים גשמיים, להיות יש ונפרד בפני עצמו, רק ישים אליו לבו.
ועל זה אמרו רז"ל: "פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" שהיה לפני ההיכל בבית המקדש. כי: "הבא לטהר מסייעין אותו" - להסיר ממנו כל בחינת ומדרגת גסות הרוח ולהעלותו מעלה מעלה עד רום המעלות.
ועל ידי זה יאיר אור האהבה זו תוך פנימיות נקודת הלב ממש עד שתתבטל כח מהות הנפש כשלהבת העולה מאליה להכלל ולהדבק באורו ית'. (וכמ"ש בספרא דצניעותא (רפ"א זהר ח"ב דקע"ו ע"ב) וארעא אתבטלת). וזו היא בחי' אחותי הנ"ל. ומזה יבא עוד לבחי' רעיתי.
(ועמ"ש עוד מענין בחינת אחותי בד"ה לבבתני אחותי כלה):
ב וביאור ענין: "רעיתי". הוא על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים". וכדכתיב: "כי לא ידח ממנו נדח" - ממנו דייקא. כמ"ש במ"א דהיינו לאשתאבא בגופא דמלכא. ולהבין זה, איך הנשמה שהיא בחי' נברא יש ודבר בפני עצמו תוכל לאשתאבא וכו'?
אך הנה אמרו בזהר: "תלת קשרין מתקשרין כחדא - אורייתא בקוב"ה וישראל באורייתא כו'". כי מפני שבחי' ומעלת התורה גבוה מבחי' מעלת ומדרגת נשמות ישראל ממקור חוצבם, דאורייתא מחכמה נפקת כו'. וזהו מה שאמרו רז"ל: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".
אך להבין זה, שהרי התורה היא ג"כ מלובשת בענינים גשמיים, כמו עניני ציצית ותפילין וסוכה וכמה דיני ממונות וטענות, ע"ד משל: ראובן טוען כך ושמעון כך ומה ענינם בג"ע העליון ותחתון?
אך הנה כתיב, "לכו לחמו בלחמי" - כי כמו הלחם מזון גשמי שעליו יחיה האדם חיי גופו הוא ע"י שנבלע באבריו של אדם - כך התורה, שנקראת מזון וחיים לנפש הרוחני, צריכה היא שתבלע באברי נפשו, ושבה כבשרו ממש. וע"י זה הנפש תשוב אל ה' לאשתאבא בגופא דמלכא להיות נבלע בגופא דמלכא ממש. וכמ"ש: "אכלתי יערי עם דבשי וגו'". וזהו: "לחמו בלחמי" - מתחלה "לחמו", שיהי' לכם לחם ומזון ליבלע באברי נפשכם ואח"כ "בלחמי".
והנה באבות מלאכות של שבת: "תנא סידורא דפת נקט - הזורע וכו'". כי כדי לעשות לחם שיהא ראוי למאכל אדם, עד שיהא נבלע באבריו ושבה כבשרו צריך מתחלה עבודת הזריעה והטחינה ולישה ואפיה.
ולהבין ארבעה עבודות הללו בעבודת ה', צריך לבאר היטב בפרטיות ענין וסדר הזריעה בגשמיות. על דרך משל, שזורעין גרעין חטה או נוטעין גרעין פרי בארץ ומכסין בעפר והגרעין ההוא נרקב ונפסד. וכח הצומח אשר בארץ מצמיח חטה או פרי כעין הגרעין הנזרע או הנטוע בארץ.
כי לפי שכח הצומח אשר בארץ הוא כח כללי, זורעין הגרעין ההוא להיות כעין העלאת מיין נוקבין אל כח הצומח להצמיח כח פרטי כעין הגרעין ההוא. והיינו לפי שהגרעין ההוא ג"כ נתהוה מכח הצומח ויש בו בחי' כח הצומח בהעלם, אלא שנתגשם ונגרע ממהותו עד שנעשה גרעין, ומ"מ יש לו שייכות בצד מה אל כח הצומח הרוחני. לפיכך כשנרקב ונפסד גוף הגרעין, הנה כח הצומח המלובש בו בטל לגבי כח הצומח הכללי אשר בארץ, ונעשה מיין נוקבין אליו, ומצמיח כעין הגרעין בתוספת מרובה על העיקר.
וכן מצמיח כל מיני פירות במיני מטעמים וגוון וריח כעין הגרעין ההוא. כגון אם היה הגרעין של תפוחים - מצמיח תפוחים. ואם הי' של ענבים - מצמיח ענבים וכיוצא בהן. הגם שבגרעין ההוא אינו נראה ונרגש שום טעם וריח כלל רק כמו עץ בעלמא? - מ"מ הרי הוא עכ"פ ממהות הפרי ההוא, ויש בו בכחו מלובש ומוסתר כל כחות הטעמים והגוונים והריח שבפרי ההוא. אלא שהוא מצומצם מאד עד שאינו נרגש ונראה בו שום טעם וריח. ולזאת יכול הוא להמשיך כח הצומח, שיצמיח הפירות של הגרעין ההוא בכל עניניהם בטעמם ובריחם ומראה שלהם בלי שום הסתר וצמצום* כלל.
והנה ככל המשל הזה בפרטיות, יתבונן המשכיל בעבודת ה' ובתורתו. כי הנה התורה היא חכמתו ורצונו ית', והוא וחכמתו א': חכים ולא בחכמה ידיעא כו'. ובריבוי הצמצומים והשתלשלות ממדרגה למדרגה ירדה מטה מטה עד שנתלבשה ונתגשמה בענינים גשמיים.
והוא כמשל גרעין הזרע או הפרי שנלקח מכח הצומח, שהכח ההוא הוא בחי' אין ממש ממאמר: "תדשא", דהיינו "אש דת" [אש דת=תורה שהוא בחי' חכמה, וא"כ בחי' חכמה נתגשמה בהגרעין וכו', לכאורה זה כוונתו], (כן כתב הש"ך, בשם הר"ש). והפרי הנצמח ממנו ע"י התלבשותו בארץ הוא בחי' יש מאין. אבל מ"מ יש בו חיות רוחני: "כי טוב למאכל ונחמד למראה" או שיש בו ריח, משא"כ גרעין הנזרע החיות שבו מצומצם כ"כ עד שאין נראה ונרגש בו אפילו שום טעם וריח.
כך ע"ד משל התורה שנתלבשה ונתגשמה בדברים גשמיים החיות שבה מצומצם מאד, כי בג"ע העליון שהוא עולם הבריאה מאירים שם חב"ד דא"ס ב"ה, ומאיר אור התורה בבחי' תענוג בהשגות שכליות אלהות ממש. ומ"מ בחי' השגה ההיא היא בחי' יש מאין לגבי מקורא דכולא חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא. משא"כ בירידתה למטה נתגשמה עד שאין נראה ונרגש בה ענין התענוג ושכל אלהות כ"א דינים והלכות בענינים גשמיים.
(ועמ"ש במ"א ע"פ המאמר בפ' בראשית דכ"ז ב' אעשה לו עזר כו' דא משנה כו' ע"ש).
וזהו: "הזורעים בדמעה - ברנה יקצרו". כי הרי בשעת לימודו אין לו תענוג ומ"מ: "ברנה יקצורו" - כי מחמת הלימוד נעשה אור התורה זרוע בארץ העליונה, כי בחי' "דבר ה' - זו הלכה", ובטל לגבי כח הצומח בחי' חכמה כו'.
ועי"ז מצמיח: "שכר מצוה - מצוה" בג"ע העליון, שצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה ומתענגים בהשגתם השגת אלקות. שההשגה ההיא היא בחי' יש מאין וזיו והארה מאורה של מעלה בכח הצומח. והיינו זיו תורתם ועבודתם ממש שהוא כמו למשל הכח הצומח שמצמיח כעין הגרעין וכו'. וגופי ההלכות גשמיות הם בחי' העלאת מ"נ לגבי חכמתו ורצונו ית' המלובשים בדבר ה' זו הלכה.
והנה כמו שבזריעה גשמיות אינה צומחת עד שירקב הגרעין ויפסד וישתנה ממהותו ויהיה נקלט בארץ ממש והיו לאחדים ממש - ככה צריך להיות נפש האדם, להתבטל ממהותה ע"י מס"נ בתורה ובמצות, ולהיות נקלטת ומתאחדת בארץ העליונה היא מלכותו ושכינת עוזו ע"י מס"נ זו בבחי' העלאת מ"ן. כמ"ש: "בידך אפקיד רוחי כו'". ועי"ז נקלטת ומתייחדת התורה שלמד בעוה"ז ג"כ בארץ העליונה, כיחוד כח הצומח שבגרעין בכח הצומח שבארץ הגשמי.
ומזה יתבונן המשכיל להיות למודו ע"ד זה, שיהי' בבחי' מ"נ, ולא יעשה הטפל עיקר, דהיינו שלא ישים כל מגמתו אל התורה כמו שהיא בלבושים הגשמיים בלבד, כי: "האומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו". רק ישים לבו לפנימיות אלהות המלובש בה, ממקורה ושרשה למעלה, בחי' חכמה עילאה. ולישא וליתן בדבורו של מקום, כי הלכה זו היא דבר ה' וחכמתו ורצונו מלובשים בה. ואזי הוא לימודו בבחי' מ"נ, ובטל לגבי חכמתו ית', והיו לאחדים ממש:
ג וכדי שתתאחד גם כן עם נפשו האלהית. הנה התפלה קרויה "נפש". כדכתיב: "ואשפוך את נפשי כו'". וצריך הוא לעורר את האהבה בתפלה מעומקא דלבא בכלות הנפש ממש במס"נ בביטול במציאות אליו ית' בחי': "אחותי" הנ"ל. שיהי' ענין מסירת נפש וביטול הנ"ל נקבע במוחו ולבו בשעת התפלה, שהיא בחי' חכמה עילאה.
(וכמ"ש: "אמור לחכמה אחותי את". וז"ש: "אחותי בת אבי היא כו'", בזמנא דנטלא מבי אבא, כמ"ש בזה"ק פ' אמור ד' ק' ע"ב)
ולכן כשלומד אח"כ ע"ד הנ"ל שיהא לימודו בטל לגבי חכמה עלאה המלובשת בתורתו, הרי מתייחדים יחד אור תורתו באור נפשו האלהית.
ולזאת העת קבוע ללמוד יהי' מיד אחר התפלה. וזהו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" - פי': "שבא לכאן" נפשו האלהית ע"י מס"נ וביטול הנ"ל ותלמודו ג"כ בידו ע"ד הנ"ל.
ועבודת הטחינה בעבודת ה' - הוא בחי': "לב נשבר ונדכה", פי' "ונדכה" מלשון "דכו במדוכה". וכמ"כ ענין הטחינה, שטוחן ומפרר החטה עד אשר דק כקמח, וכענין שכתוב: "ושחקת ממנה הדק". וגם בענין לימוד התורה כתיב: "גרסה נפשי", וגם לשון הגמרא: "גרסינן" מלשון ריחיים של גרוסות.
ואח"כ בחי' הלישה - והוא שנותן מים בקמח לחברם לעשות גוף אחד ועיסה אחת. וכך צריך לעורר את האהבה, לדבקה בו ית', ולהיות משוך אחריו כמים שלא יהי' בבחי' פירוד ח"ו.
ובחי' האפייה הוא. כענין מ"ש: "וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור". וכתיב: תקרב בלא יו"ד, ויש אם למסורת, דהיינו כשהנפש רוצה להתקרב בעצמה לה' - אזי תהי' בבחי' מאפה תנור. כמ"ש: "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" - פי', שיעורר בלבו רשפי אש האהבה מחמת בחי' "אחד". דהיינו מגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הממלא וסובב כ"ע וכולא קמיה כלא חשיב ממש. אשר ע"כ תתלהט ותתלהב נפשו, לאסתכלא ביקרא דמלכא ותתבטל כח הנפש ממהותה ועצמותה באהבה עזה. ויתירה מאהבת ה' לדבקה בו בלבד לרוות נפשו הצמאה, שהיא בחי' מים כנ"ל.
כי כמו שהמים והאש גשמיים הם ב' הפכים בטבעם, מים הוא טבע מחבר ומצרף, ואש הוא בטבע מפרר ומפריד היסודות. כנודע שבאש מתפרדים כל היסודות - שיסוד המים יוצא בעשן, ויסוד העפר נעשה אפר מפוזר כו'. כך האהבה בחינת רשפי אש, היא בחינה הפכיית מבחי' האהבה של בחי' מים שהיא לדבקה בו, דהיינו שתשאר עצמות ומהות הנפש דבוקה בו ית'. משא"כ בחי' רשפי אש היא האהבה שמפרדת כחות הנפש ממהותם ועצמותם, ותשתפך הנפש אל חיק אביה אור א"ס ב"ה ממש.
ועוד זאת היא בחי' אפייה. כמ"ש: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו וגו'". ופי': "נכמרו רחמיו" - מלשון "מכמר בשרא", שהוא לשון חמימות. כי הרחמנות הוא מצד החמימות, "כי חם לבו בקרבו". (וכמ"ש במ"א, ע"פ הזהר במדבר קי"ח א'). כי הנה ישראל נקראו על שם יוסף כדכתיב: "נוהג כצאן יוסף". וצריך לעורר רחמים על בחי' בנימין שנק' "בן אוני".
והיינו להיות ממארי דחושבנא, לחשוב עם נפשו, איך ירדה מטה מטה? כל חד לפום מה דידע אינש בנפשי', ולרחם על ניצוץ אלהות שבו. "ויבא החדרה ויבך שמה". כדכתיב, "במסתרים תבכה נפשי", דהיינו בחדרי לבו. ומ"מ: "ויתאפק ויאמר שימו לחם", זו התורה. כי צריך להיות שניהם, חדוה תקוע בלבאי מסטרא דא כו'. וזהו "ויבא החדרה ויבך שמה", שמה דייקא.
וע"י זה נעשית התורה בחי' לחם אפוי ממש, שנבלע באברין דמלכא, בחי' בטול באור א"ס ב"ה ממש וכו', ע"י שנבלע באברי נפשו האלהית כו'.
וזהו, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". פי' שתלמודו נתייחד בנפשו והיו לאחדים. משא"כ בלא בחי' אפיי' הנ"ל, לא הי' יכול ליבלע באברי נפשו, ולא יכול להיות חיים ומזון לנפש. כי על הלחם אפוי דוקא יחי' האדם, שנבלע באבריו. משא"כ אם אינו אפוי, אין הקיבה מבשלתו, והרי הלחם מונח בפני עצמו בקיבה ולא נבלע באברים.
וככה ממש ע"ד משל בלא בחי' אפיה הנ"ל, הרי התורה שלומד הוא דבר בפני עצמו, ונפשו הוא דבר בפני עצמו, ואינן מתייחדים יחד, ולא נקרא ותלמודו בידו.
(ועמ"ש בפ' משפטים, ע"פ "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". ולקמן בפ' בחקתי ע"פ "ואפו עשר נשים כו'"):
ד אך קודם שילמוד, צריך ג"כ בחי, "בא לכאן". דהיינו לעורר את האהבה בתפלה, במסירת נפש וביטול במציאות אליו ית', כדי שיוכל ללמוד אח"כ על דרך הנ"ל. ולזאת העת קבוע ללמוד יהי' מיד אחר התפלה כו'. ולכן, ע"י בחי' "בא לכאן ותלמודו בידו" הוא בבחי' "אשרי".
(ועמ"ש בביאור ע"פ "הראיני את מראיך". וממש"ש יובן לשון "אשרי מי שבא"- כי "אשרי" הוא מלשון באשרי - כי אשרוני. והוא בחי' התגלות התענוג, כתר כו'. וזהו דייקא ע"י הלימוד שאחר התפלה כו'. וז"ש בזהר פ' בהר ק"ח א', "הה"ד כי תבואו וגו' ושבתה הארץ, נייחא ודאי". מיהו כאן פי' "ושבתה" בענין אחר).
וזהו "כי תבואו אל הארץ". - פי', מיד כי תבואו, (שהוא בחי' "בא לכאן") ויעוררו את האהבה בבחי' תפלה, בחי' נפש, כמ"ש "ואשפוך את נפשי" הוא בחי' ארץ עליונה. - "אשר אני נותן לכם". כי האהבה האמיתית היא הבאה מלמעלה, אלא שצריך התעוררות האדם, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. ואז "ושבתה הארץ". דהיינו כמ"ש בס' דצניעותא, "וארעא אתבטלת". דהיינו שיהי' בחי' ביטול כחות הנפש במציאות, בבחי' "אחותי", הנ"ל.
"שבת לה'". - ביטול אחר ביטול. דהיינו בתחלה "ושבתה הארץ", בבחי' סור מרע. ואח"כ "שבת לה'", בבחי' ועשה טוב, צריך שיהיה ג"כ בבחי' ביטול הנ"ל.
ואח"כ "שש שנים תזרע שדך" - אלו שיתא סדרי משנה.
"תזרע" - בארץ עליונה, שנקראת שדה "חקל תפוחין קדישין"' בחי' דבר ה' להיות כמשל הזריעה הנ"ל.
"ושש שנים תזמור" - הוא בחי' תלמוד שהוא טעמי המשנה וסברותיה.
(והשתא א"ש מ"ש "ושבתה כו'" קודם "שש שנים תזרע כו'". והיינו כי מקודם בחי' "שש שנים תזרע ותזמור, שהוא עסק התורה צ"ל בחי' המס"נ בתפלה, שהוא בחי' "ושבתה הארץ", "ארעא אתבטלת", כדי להיות בבחי' "בא לכאן ותלמודו בידו" כנ"ל).
והנה בעבודת הכרם צריך הוא לזמר, דהיינו לקצוץ הקוצים המכלים את הכרם. והוא ג"כ מעבודת הזריעה והנטיעה. כי הזומר חייב משום נוטע משום דלצמוחי פרי עביד. כך הוא ע"ד משל, לימוד התלמוד שהוא בירור ההלכה שמברר איך הי' הסלקא דעתך בגמרא. וכל הקושיות הנופלים לפי הסלקא דעתך שבגמ'. או אפילו הסלקא דעתך דמקשן וקושייתו, בכדי לברר הלכה ברורה. לכן נמשלו דברי התלמוד ליין המשמח, מחמת בירור ההלכה.
משא"כ המשנה נק' בשם "לחם", וכתיב "לחם לבב אנוש יסעד". והנה כתיב "ויין ישמח לבב אנוש". וכתיב גבי יין, "המשמח אלהים ואנשים". אלא אית יין ואית יין כו'. כי כאשר מבין התלמוד כמו שהוא לבוש בלבושים גשמיים ואינו יכול להפשיטו מלבושים שלו, להיות תורת אלהיו בקרבו השכלות אלהות ממש - נק' "יין המשמח לבב אנוש". אבל כשמתענג על ה' בהשכלתו ברוחניות התורה, השגת אלקות - נק' "יין המשמח אלהים", בשמחת אלהים וחדות ה'. והנה כתיב: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל".
(וע' בזהר ח"א ע' צ"ו)
וצריך כל אחד ואחד לעבוד בנפשו עבודת הכרם לקצוץ הקוצים, דהיינו המדות נפשיות שבאדם הבאות מנפשו החיונית. דהיינו קנאה ושנאה ותאוה ודומיהן בכדי לברר הטוב. ואז אחר הבירור, "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'". שהם ג' מיני שבתות, נגד שלשה מיני עולמות, בריאה יצירה עשייה, שנתברר מהם הטוב לה'. וד"ל: