את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו וגו'.

הנה פי': שבתתי - הם שתי שבתות, שארז"ל: (שבת קי"ח ב') "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין". והיינו ב' בחי' שבת שיש בכל שבת. וכמ"ש: "עלת שבת בשבתו". (ועמ"ש במ"א ע"פ והיה מדי חדש בחדשו גבי מדי שבת בשבתו). והיינו כמ"ש בזהר בראשית דף ה' ע"ב: שיש שבת תתאה ושבת עילאה בכל שבת. וע"ז נאמר את שבתתי תשמרו.

וזהו שבירושלמי (פ"ק דתענית סוף ה"א) אמרו: אלו היו ישראל משמרין שבת א' כתיקונה מיד הי' בן דוד בא - דאינו סותר למאמר: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות - כי פי' שתי שבתות היינו ג"כ שבת אחת ע"ד הנזכר.

ולהבין זה צ"ל ענין שבת.

כי הנה נודע דשבת הוא בחי' עליות העולמות, והתומע"ט של כל ימי החול מתעלים למעלה בשבת. ואמנם לא שמתכללים בשבת ממש, כי א"א למהות העבודה שבחול שתוכלל בשבת, אלא שיש בכל יום הארת שבת, וכמ"ש: זכור את יום השבת, והוא התפלה, שבה נכללים ועולים התומע"ט של כל היום.

כי התפלה נק' עולת תמיד ע"ש עליות העולמות שעולים למעלה מעלה בזמן התפלה. (ע' בזהר פ' פנחס דרמ"ז ע"ב ופ' פקודי דר"ס סע"ב) כמו שהשבת נק' עולת שבת ע"ש עליות העולמות שבשבת. ואח"כ התפלות של כל ימי החול עם כל התומע"ט שנכללו בהן נכללים בשבת ממש.

וצ"ל ענין עליות אלו מהו - דהא: מלא כל הארץ כבודו. וכתיב: כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. וכמ"ש בזהר: דלית אתר פנוי מיני'.

(וכמ"ש ג"כ במדרש רבה פ' שמות פ' ב': למה מתוך הסנה - ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה).

וא"כ מהו ל': עליות העולמות. וכן בפסוק נאמר: עלת שבת דמשמע שעולים למעלה דוקא.

ויובן בהקדים ענין ירידת הנשמות בגוף בעוה"ז שהיא ירידה צורך עליה. והנה ידוע דגם קודם ירידתן הם גבוהים מאד במדרגה, כמאמר: ישראל עלו במחשבה, משא"כ אפילו במלאכים דכתיב: וברוח פיו כל צבאם.

וכמו שעד"מ באדם האותיות והדיבורים שמדבר הם כלא חשיב לגבי כללות נפש המדברת, ולא נעשה שינוי וגרעון בה מחמת הדבורים, ויכולה היא לדבר דיבורים אין קץ. כך כל העולמות והמלאכים והחיות שבהם הוא רק הארה וכלא חשיב אצלו ית' ואין תופס מקום נגדו כו'.

ואמנם נש"י עלו במחשבה. 

ואע"ג דגם המחשבה היא כלא חשיב אצלו ית', וכמו למשל מחשבות האדם שנמשכים מנפשו ונשמתו שאין תופסים מקום כלל ולא שינוי ולא גרעון בנפשו מחמת המחשבות ויכולה היא לחשוב מחשבות אין קץ. וכך עד"מ למעלה המחשבה א' היא כלא חשיב כו'. וכמ"ש: אני הוי' לא שניתי כו'

מ"מ המחשבה הוא למעלה מן הדבור - שהדבור נק' לבוש החיצון. כמו עד"מ בגשמיות לבוש שאינו לובשו תמיד רק לפעמים, דהיינו כשהולך לחוץ. כך הוא הדבור, שהרי לא תמיד הוא מדבר אלא כשצריך לגלות לזולתו, ויש מעצור לרוחו שלא לדבר.

משא"כ המחשבה היא לבוש הפנימי שלובשו תמיד גם כשהוא בפ"ע, שא"א להיות בלא מחשבה. ולכן לא תנוח המחשבה לעולם. והיא ג"כ נצחית כמו שהנפש עצמה נצחית.

(ועמ"ש* בד"ה אני ישנה גבי רעיתי. ובד"ה ראיתי והנה מנורת זהב)

ולכן העולמות והנבראים שהתהוותן מבחי' דבור, נתחדשו ונתהוו בשי"ב, שאז היה עת לדבר. וגם יחזרו לאין ואפס אחר הזמן משך עמידת העולם שית אלפי שני דהוי עלמא כו'.

(ובמדרש רבה סדר נח פ' ל"ד מבואר ראי' מהתורה שיש גבול לעמידת העולם מדכתיב: כל ימי הארץ)

והיינו לפי שהתהוותם הוא מבחי' הדיבור אשר יש עת לחשות, כמו שיש עת לדבר.

משא"כ הנשמות, לפי שעלו במחשבה, היו גם קודם שי"ב. וכמאמר רז"ל בבראשית רבה פ' ח' ע"פ עם המלך במלאכתו ישבו שם (בד"ה א' סי' ד') עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקב"ה וברא את העולם.

וגם לכן הם נצחיים, כי המחשבה היא ג"כ תמידית, והשכל והמחשבה הם תרין רעין דלא מתפרשין, וכהדין קמצא דלבושא מיני' וביה.

אך הנשמות הם מחולקים במעלה ומדרגה זה מזה, כי יש ס"ר נשמות שרשיים (וכל שרש מתחלק לענפים וענפים לניצוצות אין קץ כו') כנגד ס"ר אותיות שבתורה.

אף שבתורה אין נמצא ס"ר אותיות - היינו מפני אותיות המשך שהם אותיות: אהו"י שבכלל הנקודות שאינן בכתב אבל ישנן במחשבה, שהקמץ הוא א' והחירק י' כו'. (וכדפרש"י ספ"ו דכתובות גבי ינחם כתיב כאילו כתיב ינאחם) אך איזו מהנקודות הם אינו ידוע כו'.

וא"כ יפלא למה ירדו הנשמות כ"כ למטה?

וכנודע בפי' מה שאנו אומרים בכל יום: המתנשא מימות עולם כו' ברחמיך הרבים רחם עלינו, שרחמנות גדולה היא על הנשמות שירדו מאיגרא רמה היינו מחשבתו ית' המתנשא מימות עולם. למטה מאד בעוה"ז בגוף ונפש הבהמית.

אך הענין נודע דירידה זו צורך עלייה היא:

קיצור (ענין אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות. ענין עולת תמיד ועולת שבת. מהו פי' עלייה. ויובן בהקדים ענין ירידת הנשמה לגוף שהיא ג"כ צורך עלייה):

ב וענין העלייה יובן ע"פ מאמר: בורא קדושים ישתבח שמך לעד. כי הנשמות נק' קדושים. וכמו שאומרים בשמו"ע: וקדושים בכל יום יהללוך סלה, דקאי על הנשמות.

שמתחלה אומרים סדר קדושה של המלאכים, איך שאומרים: קדוש וברוך וימלוך. ואח"כ אומרים עוד: וקדושים בכל יום על הנשמות.

ואומרים כסדר מלמטה למעלה. תחלה קדושת המלאכים. שהמלאכים יש להם גוף. וכמ"ש בדניאל ס"י: וגויתו כתרשיש. וכתיב: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. ולכן המלאכים תופסים מקום. שיש מלאך גדול, מהלך ת"ק שנה, ויש מלאך בשליש עולם כו'. והיינו הגוף שלהם גדול כ"כ - שהוא בבחי' מקום. ומאחר שהם בבחי' מקום הרי הם ג"כ בבחי' זמן, שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחי' א'. ולכן יש להן עת קבוע לומר שירה.

משא"כ הנשמות אין להם בחי' זמן ומקום, לפי שהם בבחי' קדושים. קדש היינו מובדל, שהנשמה כמו שהיא למעלה הם מובדלים מבחי' גוף לגמרי ואינן בבחי' מקום, ולכן אינן ג"כ בבחי' זמן. וע"כ שירה שלהם הוא בכל יום תמיד.

וזהו: וקדושים בכל יום יהללוך וגם: סלה - בלי הפסק. כמאמר: ילכו מחיל אל חיל. וכל הילוך ועליי' הוא ע"י שיר דוקא.

(וכמ"ש* מזה בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית).

וגם, כי הנה: וקדושים ל' רבים, שיש בחי' קדושים רבים, גבוה מעל גבוה עד רום המעלות, וזהו יהללוך סלה.

כי הנה ההילול הוא מחמת ההשגה והתענוג באלקותו ית'. וזהו הג"ע שהוא תענוג הנשמות בהשגתם מזיו השכינה. ע"ד שארז"ל: מוטב דלידייניה וליתי' לעלמא דאתי. שכדאי כל יסורי גיהנם אף גם בשביל תענוג ג"ע התחתון.

ועד"ז יש ריבוי מדרגות בעילוי אחר עילוי. הגם שבספרים לא נזכר רק ב' מדרגות דרך כלל: ג"ע העליון וג"ע התחתון - היינו שלא נתגלו אלינו. וזהו: יהללוך סלה, בלי הפסק.

ומ"מ נאמר עליהם: בורא קדושים ישתבח שמך., היינו, שעם כל השבח הזה של בחי' הנשמות, וכל בחי' הקדושים עד רום המעלות אינן מקבלים ומשיגים אלא מבחי' שמו ית' בלבד, שבבחי' זו הם מהללים סלה. וכמארז"ל: נהנים מזיו השכינה. ובזהר נק' בלשון אור. וכמ"ש בע"ח: אור אין סוף.

פי', עד"מ אור השמש המאיר לארץ ולדרים, שהוא זיו והארה ממנו, ונחשב לאין ואפס לגבי עצם השמש, שהוא מקור האור והזיו. עד שאין שום שינוי בעצם השמש אם מאיר אורו על הארץ או אם יחשיכו העבים או שיסתירו חלוני הבית ולא יומשך שם האור - אין מכ"ז שום שינוי כלל במאור השמש. כך פי' אור א"ס, הוא רק בחי' הארה המתפשט ונמשך ממנו ית'.

והנה הארה מבחי' זו, ע"י צמצומים רבים נמשך להיות מושג לקדושים הנ"ל.

וזהו פי': ישתבח שמך. כי הנה בחי' זו שנק' בלשון הזהר: אור נק' ג"כ: שם. כמ"ש בפרקי דר"א פ"ג עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו הגדול בלבד. והכל הולך אל מקום אחד וכוונה אחת, להבין ענין חיות אלקות המחיה את כל העולמות איך שאינו נוגע כלל לעצמיות, רק שכל מדרש מדבר בלשון אחר ומשל אחר. וכמ"ש: וידבר שלשת אלפים משל.

וכן בלשון מקרא הוא נק' ג"כ בלשון שם. דכמו השם אשר יקראו לו עד"מ אברהם, הרי אין ערוך השם לגבי עצמותו ומהותו של האדם, ואינו נוגע לו כלל, שבפ"ע א"צ להשם.

ועכ"ז מתלבש החיות באותיות השם. וכמ"ש גבי אדה"ר: ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב' י"ט), הרי יש שייכות ממש להשם אל עצם הדבר ואינו הסכמה בעלמא.

(ועיין ברבות בראשית פרשה י"ז מזה עד אני ה' הוא שמי שקרא לי אדה"ר)

והיינו שהוא ע"ד מ"ש בסש"ב שער היחוד והאמונה ספ"א. וזה שמו אשר יקראו לו בלה"ק, הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה שנשתלשל מעשרה מאמרות כו' ע"ש.

ועד"ז* בשם האדם. הנה הנשמה עצמה קודם בואה בגוף אינה נקראת בשם כלל. כמ"ש בפ' בלק ע"פ מי מנה, ובפי' ולאדם לא מצא עזר כו', והוא מהרמב"ן שם.

נמצא השם אינו לבחי' הנשמה עצמה, והרי גם לגוף עצמו אין השם מועיל - אך השם מקשר הנשמה בגוף והחיות הנמשך מהנשמה ומחיה הגוף הוא נשרש בהשם.

דהיינו: ראובן חיות שלו באותיות ריש אלף כי הוא מבחי' ראיה. וכמ"ש ברבות פ' שמות ראובן שנאמר: ראה ראיתי כו'. וע"ש מענין שמות. ועמ"ש בד"ה יהודה אתה כו'. ולאה מחמת שראתה המעשה: ראו מה בין בני כו' - ידעה ששרש נשמתו באותיות שמו ראובן.

דהנה כל דבר הגדול הצריך לצמצם א"ע להחיות שלמטה ממנו - הוא רק בבחינת שמו, שלעצמו א"צ שום שם, רק בכדי להתגלות לאחרים צריך שם. והנה כשמתגלה לאחרים אינו מתגלה לו בעצמיות שכלו רק שמו כו'.

והנה נראה שאותיות השם הם חומריים ואינם כלום רק שבו יש חיות מעט שמחיה את הגוף. דהיינו כנודע שהאור והחיות המתפשט מהנשמה בהגוף, דהיינו החיות המתפשט בכל רמ"ח איברי הגוף - אין זה מהות ועצמות הנשמה ממש, אלא רק בחי' גילוי והארה ממנו, וכמ"ש בסש"ב פנ"א.

והמשכת הארה זו נשרש באותיות השם. לכן השם שייך דוקא בהתלבשות הנשמה בגוף, שאז נמשך הארה מהנשמה להתפשט בגוף, וזהו ע"י בחי' השם. משא"כ קודם ירידתה בגוף היה הארה זו כלולה במהותה ועצמותה בבחי' ביטול ממש, ע"כ אין נקראת בשם. כי השם הוא רק בחי' הארה כו' משא"כ מהותה ועצמותה כו'.

נמצא מובן, ג"כ דענין השם הוא ג"כ עד"מ דבחי' הארה כו' מה שאינו נוגע לעצמיות כלל. שכשהנשמה למעלה א"צ לשם, רק כשהיא ממלאה את הגוף, שהוא בחי' הארה המתפשט ממנה - הוא ע"י השם.

וכך יובן למעלה, מה שהוא ית' מחיה ומהוה העולמות עליונים ותחתונים הוא רק בבחי' שמו ולא בעצמותו ממש, כי העצמות לא היו יכולים לסבול.

וגם בבחי' שמו כתיב: כי נשגב שמו לבדו. דהיינו ששמו ג"כ אינו בגדר מהווה ומחיה כלל אלא הוא לבדו. ונשגב מורה על הפלגה יתירה, שהוא מופלג הרבה מעולמות הנאצלים כו'. 

רק: כי הודו על ארץ ושמים פי' שנמשך הוד וזיו משמו לחיות ארץ ושמים כו'. וזהו: ושמך קדוש כו', שגם בחי' שמך הוא קדוש ומובדל. ומה שנמשך בבחי' ממכ"ע, כמו שהנשמה ממלא את הגוף. זהו רק הארה דהארה כו'.

וזהו: לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, בתהלים (סי' מ"ו ט') וארז"ל פ"ק דברכות (ד"ז ע"ב) אל תקרי שמות אלא שמות.

כי הנה יש כמה שמות לו ית', והיינו מחמת שהעולמות לא יכלו לסבול ולהבין האור והחיות הנמשך ומתפשט משמו הגדול ב"ה רק ע"י אמצעות כמה מיני מדרגות. וכל מדרגה הגבוה המחיה את שלמטה ממנו הוא רק בבחי' שם, וכולם ממנו יתברך. 

(והוא ע"ד מ"ש באג"ה איהו וחיוהי: ענין הקו והארת הקו והארה דהארה, והארה דהארה דהארה כו') ולכן יש כמה שינויים בעולמות.

(וע' בפרדס שער השמות פרק א' שיש שני שמות שאותיותיהם שוים ועכ"ז א' מורה למעלה מעלה בבחי' ומדרגה יותר גבוה כו' ע"ש הטעם. ומזה יובן ג"כ עד"ז, מה שיש למטה ב' בנ"א ששמותיהן שוין, ואעפ"כ* אינן שוין במעלתן)

והנה השם אינו כלום כנגד העצמיות וכאפס נחשב כו'. וזהו: לכו חזו מפעלות הוי', היא הפליאה הגדולה שהוא א"ס ב"ה המהוה כל העולמות תמיד מאין ליש בדבורו. אשר שם שמות בארץ, לשון שממה - שבאמת אפילו כל העולמות מריש כל דרגין כו' הוא רק שממה נגד עצמותו ית'. וכמ"ש במ"א ע"פ במדבר סיני. והיינו לפי שחיותם הוא רק מבחי' שֵמות כי: ביה הוי' צור עולמים - ביו"ד נברא העוה"ב כו'.

(ועמ"ש מזה ע"פ ובבואה לפני המלך* כו'. וע' זח"א ר"פ נח ד"ס ע"א).

וזהו: בורא קדושים ישתבח שמך - שכל העליות של בחי' וקדושים בכל יום יהללוך סלה, אינו אלא בבחי' שמך כו'. ולכן אמר: בורא קדושים, שהם בחי' בריאה מאין ליש.

כי הנה כתיב: והחכמה מאין תמצא. פי', כי התהוות החכמה, שהוא ראשית ההשתלשלות מא"ס ב"ה, אינו כמו השתלשלות שמהחכמה למטה, שהוא דרך עילה ועלול.

כמשל באדם שיש בו שכל ומדות ומחודומ"ע שמשתלשלים זה מזה, הנה השכל עצמו נמשך ומתלבש בהמחשבה, וכן המחשבה בהדבור וכן השכל ומדות כו'. וזהו הנק' השתלשלות עילה ועלול שהוא בחי' יש מיש, ולא יש מאין. כי העילה עצמה נתפסת ומתלבשת בהעלול.

וכך הוא ענין השתלשלות עילה ועלול שבאצי' מהחכמה ולמטה כמ"ש בזהר בראשית. וכמ"ש כולם בחכמה עשית. שכל ההתהוות נמשכו מהעלם לגילוי מבחי' חכמה, שבתחלה היו כלולים יחד בבחי' חכמה, והוא בחי' המאמר האחד שבו יכול להבראות, דהיינו שהוא הכולל לכל ט' מאמרות.

וכן הוא למטה ג"כ כשעלה ברצונו לברא העולם - במחשבה א' נבראו כל העולמות בדרך כלל. והוא מ"ש: בראשית ברא - ות"י: בחוכמתא. ונפרטו אח"כ בט' מאמרות בששת ימים כו'.

אבל התהוות החכמה מא"ס ב"ה הוא יש מאין ממש, להיות כי א"ס ב"ה הוא למעלה מעלה אין קץ מבחי' ומדרגת חכמה. ולכן כדי שיהיה התהוות בחי' חכמה זהו בריאה יש מאין.

(ועמ"ש מזה בד"ה ואתחנן, ובפ' וירא בד"ה פתח אליהו כו'. וע' בהרמב"ן בפי' החומש ר"פ בראשית במ"ש ועתה שמע פי' המקרא כו'. שכמ"כ בגשמיות בהתהוות עוה"ז כללות הבריאה יש מאין הוא נתהווה ע"י מאמר דבראשית כו', אלא שנפרטו אח"כ ע"י ט' מאמרות כנ"ל. וכמ"ש במ"א בסידור ע"פ הקל קול יעקב. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעש' לנשמע גבי ענין בראשית נמי מאמר הוא, והיינו מטעם הנ"ל שכמ"כ למעלה באצי' החכמה מאין תמצא*)

וזהו: בורא קדושים, פי', שהנשמות שעלו במחשבה, שלכן נק' קדושים, שכללותן ומקורן הוא מבחי' חכמה עילאה שנק' קדש, וכמו הבן שהתהוותו הוא מבחי' מוח האב. הנה הם בחי' בריאה יש מאין, והיינו מבחי' שמך. וזהו ישתבח שמך, ולכן ירדו ונתלבשו בגוף שהיא צורך עלייה:

קיצור. (כי הנה: בורא קדושים שהם הנשמות והיינו: וקדושים בכל יום יהללוך סלה. עכ"ז התהוותם רק מבחינת שמך, שהוא ענין הארה בעלמא שנחשב לאין ואפס לגבי עצמותו ית'. כמו שם האדם שאינו ערוך לעצמותו. וזהו אשר שם שמות בארץ וארז"ל אל תקרי שמות אלא שמות. וכמ"כ גם החכמה מקור בחי' הנשמות מאין תמצא מבחי' שנק' אין הוא בחי' שמך. משם נתהוה בבחי' בריאה יש מאין):

ג אך ענין העלייה מהו?

וגם להבין, דהנה נודע דעיקר קבול השכר הוא בזמן תחיית המתים. וכמארז"ל: ודע מתן שכרן של צדיקים לע"ל. שאם הפי' על הג"ע מהו ל': לעתיד, הלא הג"ע ישנו גם עתה לנשמות בצאתם מן הגוף, אלא בודאי קאי על תח"ה, לפי שזהו עיקר השכר ועליית הנשמות, וג"ע אינו אלא לפי שעה עד התחיי'. וגם זה צ"ל, למה קיבול שכר העיקרי הוא להנשמות כשיהיו בגופים דווקא.

אך הענין, עפמ"ש בזהר דא"ס ב"ה הוא סוכ"ע וממכ"ע. פי', כי הנה עצמותו ית' אינו בגדר השפעה כלל (ועמ"ש ע"פ אתם נצבים). ולכן פי' אור א"ס, היינו על החיות המאיר ונמשך ממנו ית' להחיות העולמות, שהוא כמו זיו והארה לבד כמו זיו השמש לגבי השמש, אלא שזהו משל גשמי.

ופי' המשל, היינו כי לפי שעצמותו ית' הוא מחיה החיים ומכלכל חיים על כן בחי' איזה גילוי ממנו דוגמת זיו והארה לבד הוא מחיה את העולמות ומהוה אותן.

עד"מ מה שהנשמה מחיה את הגוף, שהחיות המלובש ברמ"ח איברי הגוף שהן חיים מן הנשמה, כח הראיה בעין וכח השמיעה באוזן כו', אין זה חלק מעצמות הנשמה ממש אלא שהוא בחי' גלוי והארה מהנשמה.

כי לפי שהיא בעצמה נשמת רוח חיים ע"כ בהתלבשותה בגוף היא מחיה את הגוף, וחיות זה שהגוף חי ממנה, הוא כמו בחי' הארה ממנה ואין מעצמותה ממש. (וכמ"ש בסש"ב פנ"א).

אלא שהנשמה מתלבשת עכ"פ עצמותה ג"כ תוך הגוף, ואז נמשך הארה וחיות ממנה להחיות רמ"ח איברי הגוף. ולכן מתפעלת בעצמותה ג"כ ממקרי הגוף.

אבל בהנמשל למעלה אינו כן, שאינו מתפעל מהעולמות: ואתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם כו' - הכל בהשוואה אחת. וכמ"ש: אני הוי' לא שניתי. והיינו לפי שהוא ית' קדוש ומובדל ואינו מתלבש ונתפס בהעולמות. ואפילו בהאור לא שייך בחי' התלבשות אלא אחר כמה צמצומים כו'.

וא"כ כ"ש שיובן שהחיות שכל העולמות עליונים ותחתונים חיים ומתהוים ממנו ית' אינו עצמותו ח"ו רק גילוי הארה לבד. ולכן הוא ית' נק' מחיה החיים מכלכל חיים כו'.

(ועמ"ש בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י. ובד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו בפי': כי עמך מקור חיים, שגם בחי' המקור חיים הוא רק עמך טפל ובטל לך, ולכן לא נאמר: כי אתה כו' כי גם בחי' חיי החיים הוא בחי' אור א"ס. והוא ע"ד: עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד שבחי' האור כלול במאור כו').

והנה בחי' אור וגילוי והמשכה זו נק': אור א"ס - כי אין קץ וגבול להארה זו מאחר שהוא עכ"פ אור וזיו עד"מ ממנו ית' הבלתי בעל גבול כו'.

(ונקרא ג"כ: שמו הגדול. ועמ"ש מענין: יהא שמיה רבא מברך ס"פ שלח בד"ה אני הוי' כו' להיות לך לאלקים).

ומה שאעפ"כ נתהוו העולמות בבחי' גבול ותכלית - היינו מחמת כמה מיני צמצומים שהיה בהאור, שלא להיות בגילוי בחי' א"ס אלא בגבול ומדה.

(כמ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות).

וזהו בחי' ממלא, שהוא מה שנמשך בבחי' גילוי בגבול ומדה עד"מ, ומאיר בכל עולם לפי ערכו כו'.וראשית הגילוי הוא בחכמה כו'.

וכללות בחי' זו אינו אפילו כערך טפה לגבי אוקיינוס לגבי האור א"ס ממש שאינו מאיר בבחי' גילוי והתלבשות העולמות כ"א בבחי' סוכ"ע.

ואין פי' סובב שמקיף מלמעלה - כי לית אתר פנוי מיניה, רק שאינו מושג ונתפס כו' ולא כמו שהנשמה מתלבשת בגוף כו'*.

ונק' סובב ע"ד מ"ש: כאשר יהיה האופן בתוך האופן. פי' כמו עיגול קטן שבתוך עיגול גדול המקיפו מכל צדדים. שלא יתכן לומר שמה שמקיף למעלה הוא מעולה יותר ממה שמקיף למטה בתחתי' האופן הקטן. כי האופן הגדול שוה הוא ממש מלמעלה ולמטה. וכך אור א"ס ב"ה הוא, שוה ומשוה קטן וגדול.

וז"ש: מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם שהוא למטה כמו למעלה.

(וע' ע"פ זה ברבות ר"פ ויצא: הוא מקומו של עולם. ע"ש גבי ויפגע במקום. וע' בלק"ת פ' כי תשא ע"פ הנה מקום אתי)

ולכן ההארה המתלבשת בעולמות להיות ממכ"ע היא כלא חשיבא לגבי ערך אור הגנוז ונעלם שאינו מתלבש, ונק' סכ"ע.

וכנודע פי' מלת ערך במספרים, שאחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים כו', אבל לגבי דבר שהוא בבחי' בלי גבול ומספר, אין כנגדו שום ערך במספרים כו'.

וכך אין ערוך אור הנמשך ומתלבש בעולמות לגבי עיקר האור מה שאינו נתפס ומתלבש בעולמות (וכמ"ש כ"ז בסש"ב פמ"ח).

וזהו ענין עליית הנשמות ע"י ירידתן בגוף בעוה"ז, כי אע"ג דעלו במחשבה, היינו בחי' ממכ"ע שמקורן מבחי' חכמה עילאה

(וגם פי': בורא קדושים ישתבח שמך ששרשם מבחי' שמך, ושבעה שמות שאינן נמחקין הם התפשטות בבחי' ממכ"ע. כמ"ש במ"א בד"ה מראיהם ומעשיהם).

והעלייה הוא ההתגלות אור הסכ"ע שיהי' לע"ל בזמן התחיי'. ולכן יהי' גילוי זה לנשמות בגופים דייקא. כי לפי שהוא שוה ומשוה כו' ואין שייך בו מעלה ומטה כו' - לכן יהיה הגילוי גם בעשייה ממש.

והנה עלייה זו וגילוי זה נמשך דוקא ע"י קיום מעשה המצות בעוה"ז.

(ולכן מה"ט ג"כ הוא שלע"ל יהי' הגילוי בעשייה דוקא לנשמות בגופים כו')

שבשביל זה ירדה הנשמה בגוף כדי לקיים מצות מעשיות דוקא. כמ"ש: היום לעשותם.

ולכן הנשמה באה בגלגול כמה פעמים עד שתשלים קיום כל התרי"ג מצות - לפי שע"י קיום המצות דוקא יהיה זה הגילוי דלע"ל.

והענין: כי שכר מצוה מצוה. פי' שהמצוה עצמה היא השכר ע"ד שיתבאר.

כי הנה תכלית ויסוד כל המצות הוא להפוך היש לאין, דהיינו שיהיה ביטול היש, וזשארז"ל: הוקשה כל התורה לתפילין. כי בתפילין כותבין: אחד על קלף גשמי, ששרשו מק"נ, שהוא יש ונפרד - ונכלל בבחי' אין שנעשה כלי לאלקות השורה עליו בחי' אחד כו'. וכך הוא ענין כל מצות התורה.

ומה גם בקרבנות היו רואים ביטול זה בפו"מ, שעיקר הקרבן הוא, שיוכלל הבהמה או העוף בבחי' אש שלמעלה שהיה יורד בגילוי ממש - ה"ז ביטול היש לאין בפו"מ.

וכן ג"כ ענין מצות הצדקה שהממון שייגע עליו בכל רמ"ח איבריו עד שהרויחו נותנו לעני דלית ליה מגרמיה כלום - ה"ז ביטול היש לאין.

(וזהו בחי' חסד לאברהם שנמשך מצד הביטול. כמ"ש: ואנכי עפר ואפר. וכמ"ש* בד"ה ארץ הרים ובקעות)

וכן הוא ג"כ מצות תלמוד תורה, הגם שהוא המשכת אלקות למטה. אבל ההמשכה הוא ע"י ביטול היש. וכמ"ש: ודברת בם כו' סמוך לבכל נפשך.

כי הנה צ"ל פי': ובכל נפשך - שהוא אפילו נוטל את נפשך, וא"כ הל"ל ובכל גופך? (וע' בת"ז ד"י ע"א).

אך הענין דקאי ג"כ על ודברת בם דכתיב בתריה, שכל מה שיקרא וישנה מקרא ומשנה לא יהי' נפשו מסך מבדיל כאלו עושה וקורא ושונה, אלא כמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך כו' - אני המשנה המדברת בפיך כו' ב"ש וב"ה אלו ואלו דברי אלקים חיים* כו'.

ושלשה דברים אלו הם כללות כל המצות. כמארז"ל: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה שהוא קרבנות ועל גמ"ח.

וכמ"כ כל פרטי המצות, שתכליתם ויסודם הוא ביטול היש לאין.

(וכמ"ש: ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' כו', הרי שתכלית המצות הוא בחי' יראה).

אמנם ביטול זה אינו אמיתי שהרי מ"מ יש הוא אלא שמבטל א"ע. אך מ"מ הוא אתעדל"ת שעי"ז אח"כ יהיה בחי' אין ממש. ע"ד יחוד עולם האצי' בא"ס ב"ה, דאיהו וגרמוהי חד, שהע"ס הם בבחי' ביטול אמיתי לאור א"ס ב"ה המלובש בהם כו'.

וכך יהיה גילוי זה חסד דרועא ימינא למטה בעולם העשייה ממש - יהי' הגוף ודרועא ימינא כלי למטה ג"כ בעולם העשייה להשראת אור א"ס כמו בחי' חסד דרועא ימינא כו'.

(וזשארז"ל ב"ב ע"ה ב': עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. וע"ש בפרש"י)

והיינו ע"י אתעדל"ת דביטול היש - שנתן צדקה בידו כו'.

וחכמה ומוח האדם יהיה כלי לבחי' חכמה עילאה ממש שאור א"ס מלובש בה. והיינו ע"י עסק התורה ע"ד הנ"ל כו'. והיינו ע"י גילוי אור הסכ"ע, דקמיה באמת כולא כלא חשיבי' ואצילות עם עשייה שוין.

וזהו: ששכר מצוה היא המצוה בעצמה, כי עיקר המצוה הוא ביטול היש לאין, וזהו עצמו הוא השכר של המצוה. אלא שהשכר הוא גילוי אין אמיתי ממקורא דכולא ושהביטול ע"י גילוי אא"ס ב"ה.

וביטול זה ישנו בכל א' מישראל. שהרי כל א' מבטל א"ע מעט לפי ערכו, אם ע"י אתכפיא או ע"י אתהפכא, ועי"ז יהיה לו חלק לעוה"ב.

ולכן מאן דלא כרע במודים, שאין לו בחי' הודיה וביטול כלל ארז"ל דלא יקום בתח"ה כו':

קיצור. (והנה אור א"ס ב"ה הוא סוכ"ע וממכ"ע. שבחי' סכ"ע עם היותו ג"כ בחי' אור ושמו לבד - עכ"ז הוא א"ס ממש ולכן נקרא שמו הגדול. אבל בחי' ממכ"ע המתלבש בתוך העולמות הוא רק הארה מצומצמת. ושרש הנשמות מבחי' ישתבח שמך היינו מבחי' ממכ"ע מבחי' חכמה, והעלייה הוא גילוי סוכ"ע. וגילוי זה נמשך ע"י מעשה המצות. שכללותן תורה ועבודה וגמילת חסדים שתכלית יסודתם ביטול היש. ועי"ז נמשך השכר מצוה גילוי בחי' אין שלמעלה מהחכמה מה שהחכמה תמצא מבחי' זו דרך יש מאין):

ד והנה מעתה יובן ג"כ ענין שתי שבתות כהלכתן. כי הנה השבת הוא עליית העולמות, והעלייה היינו ג"כ בחי' ביטול. וכמו ענין עלייה דלע"ל שהוא ג"כ בחי' ביטול הנ"ל.

והענין, כי הנה פי': וישבת ביום השביעי הוא עד"מ מאדם שעשה איזה מלאכה, כמו שכותב איזה שכל, הנה צריך שכלו לירד עד שיתלבש בהמדות והמחשבה, ואח"כ יורדים כולם ומתלבשים בכח המעשה. ואחר שנח ממלאכתו, חוזרים כל הכחות ומתעלי' ונכללים בכח השכל ובעצמות הנפש כו'.

וכך עד"מ: ששת ימים עשה ה', היינו ירידת החכמה והמדות ע"י כמה צמצומים להתלבש בעשרה מאמרות כו'. ולכן נז' הכל שם אלקים במעשה בראשית שהוא בחי' צמצומים כו'. ובשבת כתיב: ויכל אלקים, היינו שכלו ופסקו הצמצומים, ועולה ונכלל בשם הוי' שהוא בחי' סכ"ע. וכמו עד"מ הנ"ל עליית השכל והמדות שנשפלו שחוזרים ומתעלים לשרשן.

וז"ש: שבת להוי'. וכמ"ש: אני הוי' חוקר לב בוחן כליות - שלפי שאני הוי' בחי' סוכ"ע, שהוא למטה כמו למעלה: המשפילי לראות בשמים ובארץ, שמים וארץ שוים, לכן: אני חוקר לב וכליות. שאין שום דבר מסתיר לפניו ית', וכחשכה כאורה כו'.

ולכן בשבת שנאמר: שבת להוי' היינו עליות בחי' ממכ"ע בסכ"ע. (ועמ"ש בפ' בשלח סד"ה להבין ענין לחם משנה).

ולכן הוא עליות העולמות שגם העולמות יש להם עלייה. והיינו ג"כ בחי' ביטול שמתבטלים מיש לאין.

וזהו פי': ויכולו השמים והארץ כו'. ויכולו לשון כלות הנפש וביטול כו', שבשבת הם בבחי' עלייה וביטול, וכדלקמן. (וכן לשון שבת ג"כ השבתה שהוא ענין ביטול), והיינו מחמת גילוי בחינת סכ"ע, שעי"ז נמשך הביטול, כנ"ל בענין שכר מצוה מצוה.

(והנה מה שנק' בחי' זו עלייה, והלא לית אתר פנוי מיניה, ונמצא למטה כמו למעלה?

אך הענין כמ"ש במ"א בענין כורע בברוך וזוקף בשם, כי כורע היינו המשכה וזוקף היינו העלאה. כי יש ב' בחי' בגילוי אלקות: הא', כמ"ש: וירד הוי', שהירידה הוא ענין המשכה למטה.

ופי' למטה, ר"ל למטה במדרגה, שנראה העולם למטה, כמו שהוא בבחינתו ומדרגתו, רק שנמשך בו גילוי אלקות, כי הוא ית' כל יכול.

אבל הבחי' הב', הוא מ"ש לע"ל: עין בעין יראו, שהוא בבחי' עלייה ממטה למעלה: ומלאה הארץ דעה, שגם הארץ תשתנה ממהותה, ותזדכך עד שתמלא הארץ דעה את ה'.

והוא כמשל ב' בנ"א, שהא' עומד במקום גבוה והב' במקום נמוך. וכדי שיתחברו יש ב' אופנים כו'.

וזהו ענין כורע בברוך וזוקף בשם שהם ב' בחי' הנ"ל. ולכן בשבת שנאמר: שבת להוי', זהו בחי' עליות העולמות כענין וזוקף בשם* כו').

והנה מבואר למעלה שיש ב' מדרגות בבחי' הביטול: הא', בחי' ביטול היש לאין, והוא אתעדל"ת, לבחי' גילוי ביטול האמיתי - דהיינו שיהיה גילוי בחי' אין ממש, היינו אור א"ס ב"ה מה שהוא בבחי' סכ"ע ואינו מושג כלל. ולכן נק' אין,

(ופי' אין, כמ"ש באדר"ז דרפ"ח ע"ב: ובג"כ ע"ק [=ובגין כך עתיק קדישא] אקרי אין כו', ועמ"ש ע"ז במבוא שערים שער שלישי ח"ב פ"י. וע' בזהר שלח דקנ"ח ב' ע"פ היש בה עץ אם אין. ובפי' הרמ"ז שם במ"ש והוא הנק' אין כו' ע"ש).

וע"י גילוי זה יהי' הביטול אמיתי.

וכך יובן שיש ב' בחי' אלו בשבת. וזהו ענין שתי שבתות כהלכתן שיש בכל שבת, דהיינו שבת תתאה ושבת עילאה.

והנה להבין ענין שבת תתאה צריך להקדים תחלה ענין מצות שביעית הכתוב בסדרה זאת, שנק' ג"כ שבת, כמ"ש: ושבתה הארץ שבת לה'. שהוא ג"כ בחי' שבת ועלייה, שהיש בטל לאין.

כי שש שנים שזורע וחורש וקוצר לעצמו הוא בחי' יש ודבר, והארץ ופירותיה הן שלו דוקא. נמצא הוא בחי' יש ודבר. ובשביעית הוא בחי' ביטול היש ולכן נעשה הפירות הפקר.

(וגם ארעא אפקרא רחמנא לצורך אכילת הפירות (בנדרים דמ"ב ע"ב)).

רק שיוכל לזכות מן ההפקר כאדם אחר הזוכה מן ההפקר כו'.

ולכן כתיב: ולבהמתך ולחיה כו' - שכל זמן שחיה אוכלת בשדה כו'. וזהו מצות ביעור בשביעית, שמוכרח להוציאם מן הבית. וזהו ביטול היש בפ"מ.

וגם מה שתלה הכתוב אכילת אדם באכילת חיה, שכשכלה לחיה מן השדה אסור לו לאכול וחייב לבער, היינו מפני שהוא ביטול היש עד שאדם ובהמה שוים. וזהו מפני שהוא שבת הארץ ועלייה בבחי' סכ"ע.

כי הנה התחלקות המדרגות דצח"מ זהו מצד בחי' ממכ"ע - שבאדם מתגלה בחי' חכמה שלא נתגלה ונמשך בחי' זו בבהמה וחיה, שנתגלה בהם רק בחי' החיות בלבד כו', (ועיין בסש"ב פמ"ח).

אבל כשמתבטלים לגבי בחי' סוכ"ע שמקיף על כולן בהשוואה א', הרי כולן שוין כי בבחי' סובב נאמר: אדם ובהמה תושיע ה' - בהשואה א', והיינו בחי' בהמה רבה כו'.

(עמש"ל בד"ה והניף הכהן. ובפ' עקב בד"ה ויאכילך).

ולכן באכילת שביעית אדם ובהמה שוין. והיינו ע"י התגלות סכ"ע.

ואמנם כ"ז הוא ענין ביטול היש לאין. והיינו כענין בחי' ומדרגת שבת תתאה. אבל שבת עילאה הוא למעלה מבחי' זו.

וביאור הענין הוא. דהנה מצינו שנאמר בתורה גבי שבת ב' לשונות. הא', כמ"ש: וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שהוא השבת והעלייה מכל אשר עשה, דהיינו מבחי' עשייה.

הב', מ"ש אח"כ: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. שהוא בחי' שבת ועלייה גם מבחי' בריאה. עם היותו למעלה מבחי' עשייה. וכמ"ש: אשר ברא אלקים לעשות, שהבריאה הוא רק מקור להיות מזה אח"כ בחי' עשייה. ובשבת שבת ג"כ מבחי' מלאכתו אשר ברא כו'. והן הן בחי' שבת תתאה ושבת עילאה.

כי הנה וישבת מבחי' אשר עשה, היינו עליות עולמות התחתונים, שנק' בכלל בחי' עשייה אצלו ית', ובשבת הם מתעלים למעלה מבחי' עשייה.

וזהו: והנה טוב מאד ויכולו השמים כו'. פי', שהוטב והוכשר בעיניו סדר ההשתלשלות שנעשו על אופן ויכולו, לשון כלות הנפש, שנעשו בענין שיוכלו להיות בבחי' כלות הנפש מלמטה למעלה בבחי' רצוא ושוב.

וכל בחי' העליות הללו הוא עד עלייתם בבחי' חכמה שהיא ראשית ההשתלשלות. כי אבא מקנן באצי', שהוא בחי' ביטול - חכמה היא כח מ"ה. משא"כ בבי"ע אין מתגלה בחי' חכמה. וכמאמר: אימא מקננא בכורסייא.

ועליי' עולמות ע"י הביטול היינו ליכלל באצי', אשר שם גילוי ח"ע, שבו מלובש אור א"ס. וע"ז נאמר: וישבת מכל אשר עשה. שהרי גם בחכמה כתיב: והחכמה מאין תמצא שנק' בריאה יש מאין לגבי אור א"ס ב"ה.

וזהו בחי' שבת תתאה, והוא ענין ביטול היש לאין. וכן הוא בענין שביעית. והנה כן הוא ג"כ ענין המצות, שהם ג"כ ביטול היש לאין.

אמנם השכר שיהי' עי"ז לעתיד, היינו בחי' גילוי עצמות אור א"ס הסכ"ע, הוא בחי' אין שממנו תמצא החכמה עילאה. וזהו בחי' ומדרגת שבת עילאה. והוא מ"ש: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא, שהחכמה נקרא בריאה כנ"ל.

והנה חיות והתהוות החכמה הוא רק מבחי' שמו וזיו בלבד. וכמבואר למעלה בפי' בורא קדושים ישתבח שמך כו', ושמו בגימ' רצון.

אבל עצמותו ית', הנק' בעל הרצון, ונקרא: מאור, פי' מקור האור - הוא למעלה מעלה מהיות מקור לחכמה. ובשבת יש בחי' עליות העולמות כ"כ עד שהחכמה עולה ונכלל במאצילה הסכ"ע וזהו בחינת שבת עילאה.

ובחי' ביטול זה - זהו ענין כתר שהוא לשון שתיקה: כתר לי זעיר (באיוב רסי' ל"ו), דפירושו המתן לי מעט ודום שהוא ענין שתיקה. והוא ענין סייג לחכמה שתיקה. סייג הוא גדר ומקיף שלמעלה מהחכמה הוא השתיקה והביטול. וכענין: משתאה לה מחריש. וכמ"ש במ"א בענין כבד פה וכבד לשון דמשה כו'.

וזשארז"ל בירו': כתיב שבת לה' אלקיך - שבות כה', מה הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר. אר"ח [=אמר ר' חנינא] בדוחק התירו שאילת שלום בשבת:

קיצור. (וזהו ענין שתי שבתות כהלכתן. כי שבת העלייה מבחי' ממכ"ע בסוכ"ע ועי"ז נמשך בחי' הביטול. ויש בזה שני בחי'. שבת תתאה הוא ענין ביטול היש לאין, בבחי' חכמה כח מה. ושבת עילאה בחי' שלמעלה מהחכמה):

ה וזהו את שבתותי תשמרו. פי' שבתותי - היינו בחי' שבת תתאה שהוא ביטול היש לאין, ושבת עילאה שהוא ביטול האמיתי. שב' שבתות אלו ישנן בכל שבת כנ"ל.

(וע' מענין את שבתותי תשמרו בזח"א ה' ב' ח"ג פב"א. ת"ז ריש תקון כ"ד).

ופי' תשמרו, שבאמת שבת הוא בחי' מתנה שנותנים אותה לנו מה', רק שאנו צריכים לשמור שלא יפסידו אותה ח"ו ע"י איזה קלקול וגרמא בנזקין המונע גילוי זה. כמו אפילו דברים שאדם דש בעקביו: שקר וגסות. וכמ"ש: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ובגסות: אין אני והוא יכולים לדור בעולם א'.

והנה הרבותא היא על שבת תתאה, שהוא ביטול היש שגם זה אינו אלא בחי' תשמרו, דהיינו שצ"ל שלא יהיה ביטול זה גופא בבחי' יש, שהוא ביטל עצמו ע"י כחו.

(וכמ"ש: ופלגשו ושמה ראו מ"ה, שעושה יש ודבר מהביטול. והוא שרש השתלשלות והתהוות היש גשמי דסט"א כו').

אלא הכל מאת ה', כי הגם שהבחירה ניתנה בידי האדם, עכ"ז אלמלא עוזרו אין יכול לו, וגם ארז"ל: היה בעיניך כרשע כו'. (וכמ"ש הפי' בסש"ב פכ"ז).

וזהו את שבתותי שב' השבתות הם שלי כו'.

ומקדשי תיראו, פי' מקדשי קאי על התורה. כי המקדש שלמטה הוא מעשה ידי האדם, שלמה המלך בנה אותו. אבל התורה היא מקדשו של הקב"ה ממש. וכמארז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה.

(ועיין בסש"ב פנ"ב, שהתלמוד והמשנה נמשכים מהיכל קה"ק דבריאה יצירה כו', נמצא ד' אמות של הלכה הם בחי' מקדשי ממש. ועיין בע"ח שער כסה"כ פ"ה, דשרש היכל קדה"ק שרשו מאד נעלה. ועמ"ש בביאור ע"פ שבת שבתון בשם זהר הרקיע פ' בראשית).

והענין כי התורה הוא המשכת אלקות בבחי' פנימית, כמו שבהמ"ק היה גילוי השכינה, והוא בחי' ממכ"ע. ושבת הוא העליות בבחי' סכ"ע. ולכן אמר: עם היות דשבתותי תשמרו שהוא עליות בבחי' סכ"ע, עכ"ז: ומקדשי תיראו אני הוי', פי' אני הוא עצמותו ית' הוא ממש הוי' שהוא מה שנמשך להיות ממכ"ע ביו"ד נברא העוה"ב כו' וכולא חד.

וזהו: אורייתא מחכמה נפקת. פי' נפקת היינו התגלותה היא מחכמה. אבל מקור חוצבה הוא למעלה מן החכמה. כי התורה היא פי' וביאור המצות שהם רצון העליון תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן גימ' תר"ך כתר.

והנה* גבי מקדשי נאמר תיראו (ועיין מזה ברבות בשיר השירים בפסוק כמגדל דוד ובסדר בשלח פכ"ט ע"פ נורא אלקים ממקדשך. ובזבחים קט"ו ב' ובסדר ויצא ס"פ ס"ט ע"פ מה נורא המקום הזה ובזח"ב ע"ט א') והטעם כי לפי שבחי' מקדשי הוא ההמשכה בבחי' גילוי ואור פנימי לכך נמשך מזה היראה מצד הגילוי.

(ועמ"ש בד"ה וירא ישראל כו' וייראו העם כו' ובסש"ב ס"פ כ"ג):