Enjoying this page?

ביאור

ביאור ע"פ והניף הכהן אותם.

הנה מתחלה נבאר ענין תהו ותיקון.

והנה שרש נפש האדם הוא מעולם התיקון: נעשה אדם בצלמנו. אכן שרש דצ"ח הוא מבחי' עולם התהו שקדם לעולם התיקון. וכמ"ש באדרא (דקל"ה סע"א וע"ב) בענין עולם התהו: ובגין דתיקונא דא דאדם לא אשתכח לא יכילו למיקם כו'. ע"ש, ודף קמ"א ע"ב: שבחי' עולם התיקון הוא בחי' אדם.

והענין יובן ממה שאנו רואים למטה באדם, בחי' מציאות נבדל מכל הברואים - שהוא מושל בכל הברואים. וכמ"ש: וירדו בדגת הים כו'.

והענין הוא לפי שאדם הוא בחי' פרצוף, כלול מעשר ספירות וכל המדרגות של כל הברואים, ואינו בבחי' מדרגה ומדה אחת מיוחדת לבד כמו שארי הברואים, שיש לכל א' מדה מיוחדת בלתי הרכבה מזולתו כלל. כמ"ש: ואת כל עוף כנף למינהו כו', נפש חיה למינה כו'.

כמו ד"מ בעופות: הנשר טבעו רחמני על בניו, והעורב טבעו אכזרי - הנה לא יש בנשר הרכבה מאכזריות כלל שמטבע העורב. וכמ"כ להיפוך בעורב אין כלל מטבע הנשר, שלא יש בו נטי' ממדת האכזריות אפילו כמלא נימא שיתגלה בעורב אחד פעם א' רחמים.

(וכמ"ש בגמרא עירובין דכ"ב א', כתובות מ"ט ב'. וע"ש בתוס')

והיינו מחמת כי נבראו טבעם במדה א' בלתי התכללות ממדות אחרות. והיינו לפי ששרשם מעולם התהו, שהיו הספירות זה תחת זה, ולא היו בסוד פרצופים וקוין שהוא בחינת ההתכללות. וכדלקמן.

וכמ"כ גם המלאכים שנק' ג"כ ע"ש עופות: ועוף יעופף - ועוף זה מיכאל, יעופף זה גבריאל. הנה מיכאל הוא שר של מים חסד אהבה, וגבריאל שר של אש בחי' גבורה יראה כו' - כל א' במדה מיוחדת. ולכן אין מלאך אחד עושה שתי שליחות.

אבל לא כן האדם הוא בטבעו מורכב מכמה מדות שונות, דבר והיפוכו. (ולשון הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשניות) כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להם פעל אחד בלבד או ב' פעלים כו', אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה כו').

והנה מלבד שיש לו מכל הע"ס: ג' שכליים וז' מדות, אף גם זאת בכל מדה מהמדות והשכליים הוא כלול ג"כ משאר המדות. ד"מ באכזריות שלו כלול רחמנות. כמו אב המכה את בנו - שהכאה זו אכזריות היא, והרי כלול בה רחמנות ואהבה שאינו מכה אותו רק מפני אהבתו וחמלתו עליו. וכמ"ש: חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. וכן עד"ז בשאר המדות. גם כלול בו מבחי' דומם צומח חי.

(הן בגופו, שהשערות הן בחי' צומח כו'. והן בנפשו, כלול דצ"ח רוחניים: האותיות, הן בחי' דומם. והמדות, בחי' צומח כו'. ועמ"ש בפ' בראשית ע"פ וייצר בענין שגוף האדם היה מתחלה דומם. משא"כ גוף הבע"ח כו'. והיינו לפי שהאדם כולל ממדבר עד דומם)

ולכן נקרא האדם עולם קטן. וכ"ז הוא מחמת שנברא בצלם ודמות שלמעלה, אדם דלעילא, אשר הוא בחי' פרצוף. ופרצוף הוא קשר ע"ס, וכל ספירה כלולה מע"ס.

וכידוע ההפרש בין נקודה ספירה לפרצוף (בע"ח שער כ"ט שער הפרצופים פ"ז כ': כי נקודה הוא עשייה שבספירה. וספירה הוא בחי' הספירה שלימה מאבי"ע שבה. ופרצוף הוא קשר י"ס, וכל ספירה מהם שלימה מאבי"ע עכ"ל)

גם יש בפרצוף בחי' מוחין חב"ד, אשר באו בשינויים, לפעמים בחינת גדלות ופעם קטנות. ומחמת כי בצלם אלקים נעשה האדם שלמטה ג"כ לכן יש בו כל בחי' הנ"ל. גם בחינת פנימית וחיצוניות.

וכל אלה אין בשאר הברואים, לבד מאדם שנברא בצלם אלקים, שהוא בחי' אדם העליון שכולל הכל. וגם במרכבה כתיב ופני אדם לארבעתן, אנפי זוטרי ואנפי רברבא.

וע"כ נאמר באדם: וירדו בדגת הים ובעוף השמים כו'. שכמו שאדם דלעילא על דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, מושל על כל הארבע חיות המרכבה הכוללים כל החיות פרטיים כו'. כך האדם לפי שנעשה בצלם אלקים, וכולל ג"כ הבחי' דצ"ח, לכן הוא מושל ורודה בכולם. (ועיין בפרדס של"א פ"ח. ובשל"ה בהקדמה בבית ישראל):

ב והטעם לכ"ז, למה אדם דוקא הוא בא בהתכללות ופרצוף ולא שאר בעלי חיים - היינו מפני דשרש אדם הוא מעולם התיקון ושרש דצ"ח הוא מעולם התהו שקדם לבחי' תיקון, וכנ"ל.

דהנה שבירת הכלים דתהו היה מחמת שהיה ריבוי האור, והכלי הי' קטן מהכיל, ולכן נשברו הכלים ונפלו למטה בבי"ע. והאור נסתלק למעלה. ולכן נעשה אח"כ עולם התיקון, מיעוט האור וריבוי הכלים.

והנה מהו ענין ריבוי האור, היינו התגלות האור בתוקף ובתגבורת בתכלית. (וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ מים רבים כו' מי נח).

ולכן היו ז' מדות דתהו זה תחת זה בלי התכללות זה מזה כלל, מחמת כי האור והמדה הי' בא בהתגלות ובתגבורת לכן לא היה מתחבר עם המדה שכנגדו, והיו ענפין מתפרדין.

עד"מ למטה, מה שארז"ל: לעולם יהא רך כקנה, וזהו דוגמת עולם התיקון. ואל יהא קשה כארז, שזהו בחי' עולם התהו.

ד"מ איש הקשה במדותיו בלי נטות מהם כלל. כך היה אותו האור והמדה בא בחוזק והתגלות המדה ההיא, לכן לא היה נכלל ממדה אחרת כלל מחמת ריבוי התגלות המדה ההיא. וזה נקרא ריבוי האור, אשר כל אחד על מעמדו דמדה ההיא דייקא בלי התכללות היפוכו.

ולכן לא היו יכולים הכלים לסבול האור הרב והחזק, ונשברו ונפלו בבי"ע, והאורות נסתלקו למעלה, שנשארו למעלה בבחי' העלם.

אמנם עולם התיקון הוא מיעוט האור, היינו שאין המדה באה בתגבורת, כ"א דוגמת ענין רך כקנה, שיכול לנטות ממדתו. וע"כ הוא בבחי' קוין והתכללות המדות זה מזה חסד כלול מגבורה וגבורה מחסד.

וזהו כי התיקון הוא בחי' אדם, משא"כ בתהו כנ"ל בשם הזהר. והיינו כי האדם הוא בחי' פרצוף שהוא התכללות מע"ס יחד וגם כל הע"ס כלולים מכולם. ולהיות בחי' התכללות זו זהו דייקא בעולם התיקון מטעם הנ"ל.

ולכן גם האדם שלמטה, לפי ששרשו מהתיקון, לכן הוא כלול מכל המדות. וגם כל מדה יש בה התכללות מכולם. אבל בחי' דצ"ח ששרשן נמשך מהספירות דתהו שלא היה בהם בחי' התכללות. לכן כמ"כ בטבע דצ"ח, שיש לכל בעל חי מדה מיוחדת, ואין בה מדה אחרת כלל וכנ"ל.

והנה מ"מ בחי' תהו קודמת והגבה למעלה בשרשה, מבחי' תיקון. (וכמ"ש באג"ה קרוב לסופו. כי הן מס"ג שבפנימית א"ק, והתיקון ע"י מ"ה, הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא כו'. ועיין מזה בהרמ"ז ר"פ וישב ד"ה חכמת המסכן, וס"פ קרח).

אך אעפ"כ מצד ההתכללות הנ"ל, יש בתיקון מעלה גבוה שאינה בבחי' תהו. כי יש בתיקון גילוי אור א"ס שאין בתהו. והוא כמ"ש בזהר: קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים - פי': קוב"ה, הוא עצמות המאציל: אנת הוא שלימותא דכולא ואינו שורה אלא באתר שלים, היינו כשיש התכללות למטה וקשר וחיבור הע"ס יחד, אזי ישכון בהם אור א"ס שלימותא דכולא מה שלמעלה מע"ס ולאו מכל אלין מדות איהו כלל.

משא"כ כשכל מדה היא בפ"ע, אין זה כלל אתר שלים, שיהיה השראה משלימותא דכולא כו'. ולכן בתיקון ע"י ההתכללות בבחי' פרצוף אדם העליון נמשך השראת אור א"ס משלימותא דכולא משא"כ בעולם התהו.

וזהו מעלה יתירה ועצומה דבחי' אדם שבתיקון על עולם התהו.

(וז"ש: ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כו'. וכמו שמצינו במ"ת: ויחן ישראל באחדות - אז ניתנה תורה. ועמ"ש סד"ה שניך כעדר הרחלים. ועמ"ש במ"א בד"ה ויאמר ה' הן עם אחד כו' שבמקום ההתכללות שבקדושה ממשיכים האור מבחי' עקודים בכלי א'. וזהו בחי' שלימותא דכולא, שלמעלה מהתהו. כי עולם התהו הוא מבחי' נקודים ועולם העקודים בחי' טעמים ובענין טנת"א, הטעמים בכתר ונקודות בחכמה כו' וכמ"ש במ"א):

ג והנה אחר ששוכן בבחי' תיקון הארת אור א"ס שלמעלה מע"ס, עי"ז יכולים אח"כ ליכלל המדות והספירות בבחי' ביטול במציאות ממש יותר מקודם שהיה ההתכללות רק מחמת חלישת התגלות האור, כענין רך כקנה כו' אבל לא בחי' עצמיות הביטול ממש.

אכן בהגלות נגלות עליהם גילוי אור א"ס שלימותא דכולא, אשר כל המדות כאין נגדו. כי כשמו כן הוא, שאינו בבחי' מדה ח"ו אלא למעלה מעלה עד אין קץ, אפילו מבחי' חב"ד מקור המדות. ואזי המדות היו לאחדים ובטלים ממש כנר בפני אבוקה באורו ית' המאיר להם ואין תופסים מקום כלל.

וזהו ענין: עושה שלום במרומיו - בין שר של מים ושר של אש. וכמ"ש באג"ה ע"פ והיה מעשה הצדקה שלום כו' ע"ש

(והתכללות זו הוא בחי' ביטול אמיתי ממש שלמעלה מבחי' הביטול דרך כקנה כו', עד שאפילו כשהמדות היו בריבוי האור היו בטלים ומתכללים, וכמו בעולם העקודים, שודאי היה שם ריבוי האור יותר מבנקודים, ואעפ"כ לא היה שם שבה"כ ח"ו. והיינו מחמת קרבתן לאור א"ס, שעי"ז הם בבחי' ביטול אמיתי כו' והתכללות אמיתי עד שעקודים בכלי א'. ומבחי' ביטול זה נמשך אח"כ בעולם התיקון ג"כ ע"י השראת אור א"ס הנמשך בעולם התיקון, שעי"ז נמשך בהם הביטול האמיתי כו'.

ועמ"ש בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו, בענין שבת תתאה שהוא עליי' בי"ע באצי' ביטול היש, ושבת עילאה הוא עד"ז באצי' ג"כ בחי' ביטול אמיתי, בבחי' אין, מקור החכמה כו'. והיינו ג"כ כמש"כ שע"י התגלות אור א"ס בעולם התיקון נמשך ביטול עליון יותר כו').

והיינו ענין: מלגאו איהו שם מ"ה דאיהו ארח אצילות ושקיו כו' - היינו השראת אור א"ס ששורה בשם מ"ה דחכמה מבחי' שלימותא דכולא אשר כל אורות ומדות בטלים במציאות נגד התגלות אור א"ס ולכן איהו ארח אצילות שמקשר ומחבר לכל אורות וספירות דאצילות שיהיו מתחברין בהתכללות גמור ואמיתי.

(ואפשר שזהו ענין מ"ש בליקוטי הש"ס מהאריז"ל בפי': הבאת שלום בין אדם לחבירו - דהיינו אסתכלותא אנפין באנפין בין האדם לחבירו שהוא האריך בזעיר. והענין כי לגבי א"א נק' המדות דאצילות זעיר אנפין: כי קטן יעקב, אבל ארך אפים וגדל חסד היינו שהמדות הן בלי גבול. וכמ"ש בד"ה ויהי בשלח פרעה וסד"ה בכ"ה בכסלו. וזהו ג"כ ענין ההפרש בין גדולה לחסד וכמ"ש במ"א.

ונמצא בכתר עליון המדות הן בבחי' גדולה ותוקף, ואעפ"כ הן בהתכללות בתכלית, והיינו מעוצם הביטול לגבי א"ס ב"ה וכנ"ל בענין עקודים.

וזהו: כתר עליון כו' מלגאו איהו שם מ"ה כו' וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב וע"פ הראיני את מראיך. ולכן נק' הכתר אדם. ובפרדס ערך אדם שהכתר נקרא אדם קדמון. והיינו כי א"ק הוא כתר דכללות אבי"ע כו'. וכאשר נמשך מבחי' זו ג"כ בז"א דאצילות כנזכר לעיל, שע"י ההתכללות נמשך ושורה בו מבחי' שלימותא דכולא, זהו ענין הבאת שלום בין אדם לחבירו.

ואפשר שזהו ג"כ פי' וענין מה שמו ומה שם בנו [משלי ל, ד] היינו ב' בחי' מ"ה שהן ב' בחי' אדם הנ"ל. והיינו ב' בחי' ההתכללות הנ"ל הא' ע"י בחי' רך כקנה הב' ע"י גילוי אור א"ס משלימותא דכולא מ"ה שמו מלגאו איהו שם מ"ה.

ועיין בזהר בלק דקצ"א ע"ב ובמק"מ שם ובפרדס ערך מה דפי': מה שמו היינו חכמה עילאה כו'. וכמשנ"ת ג"כ בד"ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה - י"ל דמ"מ' מקור ההמשכה הוא מבחי' כתר אלא שהוא ע"י החכמה. וכנודע מענין יחוד או"א שבק"ש, ששרש ההמשכה מלמעלה מעלה כו'.

והנה מבואר בליקוטי הש"ס שם בשם האד"ר: כי בעידנא דמסתכל אריך בז"א אזי גורם זיווג בין ז"א ונוק'. וזהו שמהבאת שלום בין אדם לחבירו נמשך אכילת פירות בעוה"ז. עפמ"ש בזהר בפ' בהעלותך דקנ"ו א' בגין דהאי קרן כו' וע"ד איבא דיליה. וע"ש במק"מ.

וזהו ענין: אדם דדברי הימים באלף רבתי - שאתוון רברבין שרשן מבחי' כתר, וע"י הארת הכתר נמשך זיווג זו"נ.

וזהו מ"ש בפ' מצורע דנ"ג ע"ב: אדם דא שלימו דכולא.

וזהו שנמנו במשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו': כבוד אב ואם וגמ"ח והבאת שלום כו' ותלמוד תורה כנגד כולם. והיינו לפי שע"י כ"ז ממשיכים אור א"א בז"א ע"י או"א כנ"ל בענין מ"ה שמו כו'. ובענין גמילות חסדים יובן ממ"ש במ"א בפי': אל עליון גומל חסדים טובים.

ועמ"ש ג"כ ע"פ וארשתיך לי לעולם בשם הזהר בפי' לעולם. ועמ"ש בד"ה הוי' יחתו מריביו איך ע"י המשכה זו מא"א מתמתקים כל הדינים. ועיין בר"ח פי"ב משער האהבה בענין כי המלך בוטח בה' ובחסד עליון בל ימוט כו'.

ועמ"ש בד"ה הנה להבין שרש ענין מתן תורה בפ' יתרו גבי דוד בשתים ולא עלתה לו. וע' עוד מענין אכילת פירותיהן בעוה"ז באג"ה בד"ה וילבש צדקה כשריון).

ומעתה יובן ענין: נעשה אדם כו' וירדו בדגת כו' - כי האדם הוא מבחי' תיקון אשר יש בו השראת אור א"ס וגם התכללות כולם כנ"ל ולכן יכול האדם דייקא לרדות ולמשול בכולם. ([לכאורה החצ"ע הוא לא במקומו או שצ"ל חצ"ע סוגר בסוף המ"מ] ועיין בזהר ח"ב דצ"ד סע"ב. ח"ג דמ"ח א'.

(והנה לכן יש ג"כ באדם הבחירה. וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' תשובה, שע"ז נאמר: הן האדם היה כאחד ממנו - כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ וכו' ע"ש.

והיינו כמ"ש במ"א: שבחירה זו נלקחה מבחי' גבוה מאד, שהוא בחי' הממשלה: שהמלוכה והממשלה לחי עולמים - ע"ד כשעלה ברצונו הפשוט כו' ואין מעכב על ידו. ועד"ז הוא בחי' הבחירה שניתן לאדם, עד שאין מי שמעכב על ידו.

אך לפי שבחינה ומעלה הרמה זו ירדה ונתלבשה למטה בגוף הגשמי ובנה"ב שכלולים מטוב ורע - ע"כ יכולה להיות ממשלה זו גם לבחור הרע ח"ו ה' ישמרנו.

וזהו: וייצר כו' ויפח באפיו כו' צמצומים רבים עד שירד כח בחירה וממשלה זו למטה. אבל שרש בחינה זו נלקחה ממקום גבוה מאד.

ועיין בפרדס שע"ד פ"ט: ומה שניתן בחירה וממשלה זו לאדם, היינו לפי ששרש בחי' אדם הוא נעלה מאד כנ"ל. ולכן ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו'. וכמ"ש הרמב"ם שם: הואיל והרשות בידינו כו')

ולכן איתא בספרים שהדפק שבאדם מורה על הארת אור א"ס שבתוכו. וכמ"ש בלק"ת בטעמי מצות פ' וירא. כי הדפק אחוריים דאבא, והחיות שבתוכו הוא אור הא"ס. כי התלבשות אור א"ס הוא בחכמה, והדפיקו בחי' רצוא ושוב. והיינו בחי' מטי ולא מטי דחכמה לפי שאור א"ס שורה בחכמה:

ד ומעתה יובן ג"כ ענין שהאדם ניזון ומקבל חיות מהמאכלים שהם דצ"ח, וגם הוא מתקן ומעלה אותם עי"ז. דהיינו, מפני שהאדם הוא מבחי' תיקון, אשר ע"י ההתכללות שורה שם אור הא"ס שלימותא דכולא, וכנ"ל דאור א"ס שורה בחכמה. ולכן יכול האדם בברכתו שמברך: ברוך אתה הוי' - להמשיך גילוי אור א"ס בחכמה, ובחכמה אתברירו לברר הדצ"ח, אשר המוצא פי ה' שבמאכל שרשו מעולם התהו, רק שמחמת שבה"כ נפלו הכלים למטה בבי"ע והאורות נסתלקו למעלה במאציל העליון. אמנם אחר הבירור וההעלאה של המאכל לבחי' התיקון ע"י הברכה - הנה עי"ז מתקרבים לאורות שלהן דתהו שנסתלקו למעלה, ומתגלים ומתאחדים בהן האורות דתהו.

כמו עד"מ נפש האדם, שמסתלקת מהגוף מחמת מיתה ה"י וצרורה בצרור החיים בג"ע, וכשיהיה תחה"מ, שיתעלה הגוף תתגלה ותתלבש בו הנשמה שהיתה בג"ע כו'. כמ"כ הכלים דתהו שמתו ונפלו בבי"ע אחר שנתקנו ונכללו בבחי' התיקון, נתגלה ונמשך בהן נשמתן היינו האורות דתהו.

ונמצא שעי"ז, ניתוסף ריבוי אור גדול לבחי' תיקון, שהוא האדם - כי האורות דתהו שנסתלקו ונכללו בעצמות המאציל, הם גבוהים הרבה מאורות דתיקון כנ"ל, רק שמחמת תגבורת ותוקף האור לא יכלה הכלי להכיל כו'. אכן אחרי שנתבררו הכלים ונכללו בתיקון, שהוא בבחי' ההתכללות, אז יחיה עי"ז האדם דתיקון, שנתגלה בו אור שגדול יותר מהאדם דתיקון כו' כנ"ל.

(שהוא מס"ג שבפנימית א"ק כו'. ונמצא נכלל בתיקון ב' המעלות, שיהיה אורות גדולים כמו בתהו, ואף על פי כן יהיה בבחי' התכללות ע"י הארת אור א"ס שלימותא דכולא כו', מעין בחינת עקודים כו').

ובזה יובן מארז"ל: (ברכות דנ"ה א' ע"פ: וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', ביחזקאל מ"א כ"ב) פתח במזבח וסיים בשולחן - כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו.

כי הנה ענין הקרבנות הוא העלאת נפש הבהמה ע"י הכהן שהוא חסד דז"א מעולם התיקון, וימין מקרבת. ולכן כשמברך ושוחטה ומקריבה ע"ג המזבח, הוא מברר רוח הבהמה שנפלה בשבה"כ, ומעלה אותה לשרשה שמפני שור שבמרכבה, עד שנכללת במל' דאצילות, וזה נק' אכילת המזבח. מזבח - היינו מל' דאצי'. ועי"ז מתגלים האורות דתהו. ולכן נהנים המלאכים מהקרבנות בהתגלות האורות דתהו אשר משם שרשן.

וז"ש בזה"ק: (פ' פנחס דרמ"א א') ואתהניין מיסודא ועקרא דילהון. וכמובא באג"ה סד"ה איהו וחיוהי. וזהו: ריח ניחוח להוי' - שע"י הריח שהוא העלאת מ"ן מבירור נה"ב, נמשך: ניחוח - לשון נחית דרגא. והוא המשכה להוי', דהיינו שנעשה הוי' חדשה. כי גם בע"ס דתהו יש שם הוי', ונתגלה ונמשך לע"ס דתיקון לבחי' שם הוי' דתיקון.

ולכן המזבח מכפר על האדם שמבחי' תיקון, ע"י שממשיך ריח ניחוח להוי' כו'. וכמ"כ עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, ע"י אכילתו בברכה וכוונה שעי"ז ג"כ מברר הדצ"ח, ומעלה מ"ן משבה"כ וממשיך גילוי האורות דתהו.

אך היינו ע"י שמתפלל תחלה, להבטל אליו ית', שזהו בחי' אדם דתיקון, שמעלתו הוא בחי' הביטול. אדם בגימטריא מ"ה. ואז נק' השולחן שולחנו של אדם, דוגמא שלמעלה, בחי' המל' דאצי' המבררת הניצוצין נק' שולחן לאדם העליון ז"א דאצילות. ולכן עי"ז מכפר עליו כמו המזבח כו'.

(ועיין בזהר פ' תרומה דף קנ"ג סע"ב, ודף קל"ג ע"א. ועיין ברע"מ פ' עקב דרע"א סע"ב מענין זה השולחן. ועמ"ש בפ' נשא בד"ה כה תברכו כו'):

ועתה נבוא לענין תנופת הלחם ע"ג שתי הכבשים. רק מתחלה נקדים ענין השתי כבשים התמידין שבכל יום. דאיתא בפע"ח שער ה' פ"ג בענין עולת התמיד: שכל עולה הוא בחי' לאה שהיא עליונה ושם הדינים הקשים כולם. ולכן בא עולת התמיד כנגדה למתק דינה. ועיין בהרמ"ז ר"פ צו שהקשה, שהרי עיקר זיווג של שחרית הוא דיעקב ורחל? ופי' שמ"מ צריך ג"כ מיתוק לדיני לאה כו'. ע"ש.

וביאור ענין דזיווג יעקב ורחל ולאה, ושע"ז באו השני תמידין להמתיק הדינים כו'. כי הנה כתיב: כרחל לפני גוזזיה נאלמה - ורחל היינו כבש, והוא בחי' מל' שנמשלה לרחל. לפי שמצינו שיש ברחל טבע ההכנעה יותר מכל הבהמות. וגם לכל רואה מעירה רחמים עליה, וקולה קול המעורר רחמנות. וגם שמנחת א"ע לגזוז ולא תשמיע קולה, משא"כ כל הבהמות לא ישקוטו ולא ינוחו כשיבואו לגוזזם.

(וכ"ז היא בחי' ההכנעה וביטול - בחי': ונפשי כעפר לכל תהיה. כמ"ש במ"א בד"ה אם לא תדעי לך).

והדוגמא בזה בשכינה אשר יורדת להשפיע לבי"ע, ומחיה גם את החיצונים וסובלת זה. ויניקתם מהשערות. וזהו ענין: לפני גוזזיה נאלמה. וכמ"ש ע"פ אלה מסעי בנ"י כו'.

וכדי להמתיק הדינים דתרין נוקבין לאה ורחל, שבהם נאחזים החיצונים, נאמר: את הכבש אחד תעשה בבקר - תעשה לשון תיקון, כמו: ועשתה את צפרניה.

ותיקון זה היינו ע"י עולת התמיד שמקריבין הכבש הגשמי, ששרשה מעולם התהו ע"ג המזבח, ובזה מעלים מ"ן מהרפ"ח ניצוצין, ועי"ז יורד ונמשך מלמעלה מ"ד, והוא ענין אש שלמעלה: ארי' דאכיל קרבנין - ארי' אותיות ראי', שהוא הארת שם מ"ה מחכמה המברר המ"ן, ועי"ז נמתקים הגבורות דנוק'.

וזהו ענין זיווג יעקב ורחל וכן הזיווג דלאה - כי לכל נוקבא צריך המתקה לבוא מדכורא , והיינו בחי' יעקב ז"א דאצי'.

והענין כי רחל הוא אותיות הדבור, ולאה היא אותיות המחשבה. ולכן שניהם נק' נוקבא, כי אותיות הוא הבחינה אחרונה. רק נגד רחל שהוא דבור עלמא דאתגליא, נק' לאה שהיא מחשבה עלמא דאתכסיא. אבל מ"מ גם המחשבה הוא בחי' אותיות כו'.

והנה התחלקות הקול וההבל במבטא בה' מוצאות הפה הוא ע"י, ה"ג, מנצפ"ך, שמחלקות הקול וההבל לחלקים כו'. וזהו שבנין הנוק' אותיות הוא מהגבורות. וכן הוא ג"כ באותיות המחשבה, שהם באים ג"כ בהתחלקות כמו אותיות הדבור ע"י ה"ג מנצפ"ך דאימא כו'.

(ועמ"ש ע"פ וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו כו'. ובד"ה אד' שפתי תפתח)

והנה ע"י השתלשלות הגבורות - נמשך יניקת החיצונים, שהם הדינים הקשים, ויניקתם מפסולת גבורות דקדושה.

(ועמ"ש מענין זה בד"ה ויקחו אליך פרה בפ' חקת).

אך ע"י יעקב שהוא בחי': אז יבקע כשחר אורך - המשכת אור א"ס השורה בחכמה עילאה, ומלמעלה מעלה כו' - עי"ז נמתקים הדינים והגבורות, ולא יהיה בחי': גוזזיה - להפריד השערות והאותיות ביש ודבר ונפרד כו'. והיינו ע"י התגלות הביטול מבחי' ח"ע כו'.

וזהו דאיתא במ"ח: [=במשנת חסידים] את הכבש אחד יעקב תעשה בבקר כו' - כי יעקב הוא הממשיך בחי' כבש ממקורו ושורשו. וכמו שיבוא בסמוך בענין: והכשבים הפריד יעקב - שממשיך מבחינת כתר וחכמה בחג"ת דז"א. וזהו ענין כבש. ולכן ע"י המשכה זו שממשיך גילוי זה באותיות המחשבה ודבור מתמתקין הדינים הקשים הנאחזים בצירופי האותיות בין צירוף לצירוף כו'.

(ועמ"ש מענין זה בפ' פנחס ע"פ את הכבש אחד כו'. ועוד נת' מענין יעקב אז יבקע בד"ה להבין ענין משמח חתן וכלה בפ' צו. ועמ"ש עוד מענין להמתיק דיני לאה, בביאור ע"פ באתי לגני כו'.

וברבות נז' מענין את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני כו' בפ' ויחי פצ"ט גבי בבקר יאכל עד. נשא פי"ד רס"א ד'. שה"ש רבה ס"פ לסוסתי באסתר בפסוק גם ושתי. זח"א קל"ג א'. דרכ"ט ב'. דרמ"ד א'. ח"ג: דרמ"ב א', דרכ"ו ב' ברע"מ.

ועיין בלק"ת פ' קדושים בד"ה אזהרת שעטנז. והובא במק"מ פ' קדושים בדף פ"ו ע"ב: איך שע"י קרבן הכבשים מעוררים מדעת עליון דמזלא דאריך, המזווג או"א, ומשם ניתוסף כח לזעיר ואז מזדווג עם המל'. וזהו ענין וישע ה' אל הבל ואל מנחתו כו'):

ה וזהו ענין: והכשבים הפריד יעקב. והנה כמעט בכל מקום בתורה נאמר כבש בי"ת קודם לשי"ן וכאן נאמר כשבים השי"ן קודם לבי"ת. וכן נזכר עוד שם בפ' ויצא: גבי צאן לבן.

והענין יובן בהקדי' מ"ש דאו"א מלבישים לזרועות דא"א. וכמ"ש ג"כ בפע"ח בפי': עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלקינו או"א שהלבישו לזרועות דאריך. וכמ"ש במ"א. ואיתא ג"כ בע"ח דאו"א יונקים ממזלות דא"א: אבא יונק ממזל השמיני, ואימא ממזל הי"ג. ומזלות הם בחי' שערות לבד.

והענין כי לשון יניקה הוא כמו עד"מ הולד שיונק משדי אמו. הנה עצם מציאות הולד הוא כבר נתהווה מבטן אמו, ומה שיונק משדי אמו הוא פועל הגדלה וריבוי באברי הולד.

כמ"כ פי' וענין: אבא יונק ממזל השמיני - היינו אחרי שכבר נאצל אבא מאור המאציל, אך להיו' הגדלה וריבוי באור אבא - הוא ע"י שיונק ממזל השמיני. וההגדלה הוא להיות בבחי' פרצוף ומוחין דגדלות, ואזי יוכל להשפיע למטה להיות נה"י שלו מוחין לז"א, ומז"א לנוק', חכמה תתאה מל' דאצילות - להחיות בי"ע.

ואם לא היה בו ההגדלה זו בבחי' פרצוף ומוחין דגדלות, לא היה יכול להשפיע למטה בירידות המדרגות. רק אחרי שיונק ממזל השמיני, אשר הוא בא מחכמה סתימאה, כמ"ש באדר"ז דרצ"ב א', ומשם נתגדל אור אבא - אזי יכול להשפיע למטה.

וכנודע דדוקא מי שהוא גדול בחכמה יותר, הוא שיכול להסביר השכל אף לאחרים. והיינו מחמת כי דבר הגבוה יותר יוכל להשפיל ולירד למטה יותר. ולכן אחר שיונק אבא ממזל הנמשך מח"ס שהוא בחי' גבוה מאד, אזי יכול להשפיע למטה.

אבל מקודם לזה, אף שאו"א מלבישים לזרועות דא"א שהם חג"ת שבכתר, עדיין לא היה בהם הגדלה זו ולא יכלו להשפיע למטה המוחין לזו"נ כו'. כ"א הגדלה זו נעשה אחר שמקבל מח"ס שהוא למעלה הרבה מבחי' חג"ת שבכתר.

(ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי הנ"ל גבי פי': אל עליון גומל חסדים טובים כו'. ועמ"ש ע"פ לך לך: כי אב רם ח"ע, ושיומשך וירד להשפיע למטה - זהו ע"י שנמשך בו מאור הכתר כו' ע"ש. ועמ"ש בביאור ע"פ משה ידבר בענין תלת עלמין דנפיק מתקונא קדמאה).

והנה עכ"ז היניקה ממזלות, עם היות שנמשכת ממקום גבוה מח"ס, עכ"ז נמשך בבחי' ודרך השפעה חיצוניות. משא"כ מה שאו"א מלבישים לחו"ג דא"א - הוא בא בהם בבחי' פנימית. כי ההלבשה שמלבישי' זה לזה היא קירוב ותפיסא בעצם ומהות המלובש בו. ו

כמו עד"מ התלבשות השכל במדות, שמהות השכל ממש נתפס ומתלבש בהמדה, והיו לאחדים. כמ"כ מה שאו"א מלבישי' לחו"ג דא"א - הלבשה זו הוא עד"מ התלבשות הרצון בהשכל, שהוא ג"כ מתאחד עם השכל. כמו עד"מ שמחמת רצונו לא יזוז דבר נתהווה אצלו שכל וטעם לאותו הדבר. וכמ"ש: וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר כו' לא אוסף עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו - הרי טענה זו דיצר לב האדם רע, שמתחלה נמשך ממנה חובה, אח"כ נולד בה טוב טעם לזכות, והמלמד חובה מלמד זכות. והיינו ע"י התגלות הרצון עליון בחכמה, ומטה החכמה כלפי חסד כפי בחי' הרצון, שהוא אריך אנפין ורב חסד כו'.

וזהו בחי' התלבשות, שעצמיות המדות שבכתר מתלבשים באו"א. משא"כ מה שיונקים ממזלות, אין זה התלבשות רק בחי' יניקה ממזלות. וגם זאת היניקה נמשך רק ע"י בחי' שערות לבד.

והענין, כי מחו"ג דא"א שהם ז"ת דא"א, יוכל לבא ההשפעה באו"א בבחי' התלבשות ממש מעצמיות חו"ג, ובבחי' סדר השתלשלות עילה ועלול, ומהם נתהוה עיקר מהות או"א.

אכן ההגדלה והריבוי, עד שעי"ז יוכל להשפיע למטה - נמשך ממקום עליון יותר, היינו מח"ס, והוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות עילה ועלול. ולכך לא שייך התלבשות, וגם נמשך רק דרך בחי' שערות כו'.

(ועמ"ש בספר מבוא שערים ש"ג ח"ב ספ"ה וז"ל: דוגמת רישא תניינא דאריך שמתלבש בי"ג ת"ד, ולא באברים לרוב העלמו עכ"ל. והיינו בחי' אין. שע"ז נאמר: והחכמה מאין תמצא, ואינו מתלבש באברים שהם חו"ג דאריך, כ"א בי"ג ת"ד, שהם המזלות כו').

וזהו ענין כשב. שי"ן קודם לבי"ת. אות הכ"ף היינו בחי' כתר והשין הקודם לבי"ת היינו חג"ת, דאריך המדות שבכתר. שמהם נמשך הבי"ת היינו או"א, תרין ריעין שמלבישים לחג"ת דא"א, כנ"ל.

והנה לכאורה הרי יש ג' מוחין, היינו חב"ד, ולמה נזכר רק בי"ת שהם רק חו"ב?

אמנם הענין הוא. כמ"ש בס"י: עשר ולא אחד עשר, הגם שעם הדעת הם י"א, אך כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה. כי הדעת אינו נחשב לספי' בפ"ע, רק הוא בחי' ממוצע ליחד ולחבר חו"ב. וכמ"כ דעת המתפשט במדות, הוא המקשר השכל במדות ואינו נחשב בחי' בפ"ע, והוא פנימית המדות וחיותן כו'.

וכ"ז הוא ענין כשב השי"ן קודם לבי"ת. אמנם אח"כ נמשך מחו"ב למטה חג"ת דז"א. ואז נק' כבש הבי"ת קודם לשי"ן. כי השין היינו חג"ת דז"א, שהם מקבלים ונמשכים מחו"ב בחי' בית כנ"ל.

(וזהו ענין המדות הנמשכים מהשכל. משא"כ שין דכשב היינו המדות עליונות שלמעלה מהשכל. וכנודע מענין טורי חשוכא וטורי נהורא. ועמ"ש ע"פ שניך כעדר הרחלים כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ מים רבים כו' אם יתן איש מענין ב' בחי' מדות הנ"ל. ועמ"ש בד"ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה, בענין ז"א בעתיקא אחיד ותליא. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שימני כחותם)

וזהו נעשה ונמשך על ידי יעקב, אשר הוא בריח התיכון, קו האמצעי שממשיך מכתר וחכמה בז"א. וכמ"ש בזהר תרומה דקע"ה ע"ב.

וזהו: והכשבים הפריד יעקב, היינו מה שהיה שי"ן קודם לבי"ת, היינו כמו שהיה קודם השפעת חו"ב למטה בז"א, והיו חו"ב מקבלים מחג"ת דאריך. המשיך יעקב מבחי' זו גם לעולם הפירוד, היינו שיומשך מחו"ב המוחין לחג"ת דז"א, ויהי' כבש: אשר השי"ן חג"ת דז"א יקבלו מחו"ב בי"ת המקבל מכ"ף כתר כו'.

ופי': הפריד שמזה נמשך שיהי' שני בחי' לאה ורחל. וע"ז נאמר: את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני כו'. ונק' זיווג יעקב ורחל. וכן עם לאה.

וענין המשכה זו, היינו שיומשך הביטול העליון גם למטה בעולם הפירוד. וזהו והכשבים הפריד כו', והיינו ע"י שנעשה בחי' כבש שנמשך הארת הכתר ומוחין דאו"א בחג"ת דז"א, ומז"א לרחל מקור דבי"ע כנ"ל.

ואמנם ענין הנפת שני הכבשים בשבועות, היינו לשרשן ומקורן לבחי' כשבים, היינו שבחי' כבש שהשי"ן למטה מן הבי"ת, יתעלה לשרשו ומקורו בחי' כשב שהשי"ן לפני הבי"ת. דהיינו שיתעלה ז"א לשרשו ומקורו חג"ת דאריך שלמעלה מחו"ב. וזהו: והניף הכהן אותם כו' לפני הוי' למעלה מהחכמה כו'.

והנה כשהשי"ן למטה מהבי"ת נצרך להמתיק דיני לאה ורחל, שלא יהי' יניקת החיצונים מבחי' השי"ן ח"ו, דהינו מהמדות. וכנזכר בזהר ר"פ בראשית, גבי עאלת אות שי"ן כו': אמר לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון ואז נק' שקר ע"ש. והיינו ענין יניקת החיצונים מהמדות עליונות דאות שי"ן. וע' בזהר הרקיע שם.

(וע' בזהר פ' מקץ דר"ד א'. ובפ' תרומה דקמ"ח ב'. וע' בפע"ח בכוונת קבלת שבת).

ולכן מקריבין התמיד בבחי' התעוררות רחמים, שלא יומשך האור רק בקדושה כו':

אמנם כשמניפין בחי' כבש לשרשו, בחי' חג"ת דאריך, שנק' כשב - שם אין שום שליטה ויניקה כלל לחיצונים.

(וי"ל רמז לזה בכתוב, ממ"ש בפ' אמור: שור או כשב כו' ואח"כ נאמר והניף אותם כו'. היינו שהתנופה לבחי' כשב, שהשי"ן קודם לבי"ת כו'. והנה י"ל כבש התנהגות השי"ן מדות ע"י המוחין, והוא ע"ד רך כקנה, עולם התיקון. אכן כשב השי"ן קודם לבי"ת, המדות שלמעלה מהשכל. והם בבחי' תוקף המדות. ואעפ"כ תיקון והתכללות וכענין עקודים בכלי אחד כו'. וכנז' לעיל):

ו אך הנה תנופת שני הכבשים היו עם שתי הלחם דוקא. ואיתא במשנה (פ"ה דמנחות) נותן שתי הלחם ע"ג שני הכבשים כו'. ולהבין מדוע הי' הלחם מלמעלה הרי מדרגת חי נכבד במעלה מצומח?

אך הענין, כמו שהאדם אף שהוא מדבר וגבוה הרבה מדצ"ח, אעפ"כ בשרשן נלקחו הדצ"ח מבחי' עליונה יותר מהאדם, דהיינו ענין עולם התהו הגבוה מעולם התיקון, רק שנפלו למטה יותר מהאדם ע"י שבה"כ, ולכן האדם מקבל חיותו מדצ"ח. כמ"כ בדצ"ח עצמן עם היות ששרש כולן מעולם התהו, אך גם בתהו יש מדרגות רבות זו למעלה מזו, וכשנפלו בשבה"כ הנה מה שהיה שם גבוה יותר נפל למטה יותר. כנודע ממשל נפילת אבן מראש החומה כו' וכמ"ש באור החיים בענין אריה ושור וכמ"ש במ"א.

ועד"ז בענין דצ"ח שצומח הוא מדרגה שלמטה יותר ממדרגת החי, היינו לפי ששרשו בתהו גבוה יותר משרש החי. ולכן בנפילתו למטה בשבה"כ, לא יכול להתלבש בבחי' חי רק במדרגה שלמטה מזה, היינו בחי' צומח. ולכן החי ניזון ומקבל חיותו מהצומח. וגם האדם שניזון משניהם, אעפ"כ לחם דייקא: לבב אנוש יסעד, משא"כ בשר אף שמרבה דם אינו משביע כמו הלחם. ולכן אין מברכים ברכת המזון רק על הלחם דייקא. והיינו לפי ששרש הצומח (ובפרט לחם וחטה דעת כו') שרשו גבוה בתהו משרש החי. וע"כ אף שנפל למטה יותר - מ"מ מעלת שהוא משביע נשאר בו יותר מבחי.

ולכן כשמניפים שתי הלחם ושני הכבשים לשרשן, אז הלחם מלמעלה, כי שם בשרשן הם גבוהים יותר. לכן אדרבה עליית שני הכבשים כ"כ למעלה הוא באמצעות שתי הלחם שהם אורם יותר גבוה. (ועמ"ש במ"א מענין מ"ש מרע"ה מאין לי בשר כו')

והיה [אולי צ"ל והנה] הנפת הלחם והכבשים בחג השבועות. כי אחרי שספרו מ"ט ימי העומר בירור נה"ב, והמשכת מ"ט שערי בינה, ואז בחג השבועות התגלות שער החמשים, המשכת הכתר כו' - אז מניפים שני הכבשים היינו לשרשן ומקורן לבחי' כשבים. ועלייתם זו הוא ע"י שתי הלחם, מטעם הנ"ל.

והיינו כי שתי הלחם נגד תשב"כ ותשבע"פ, היינו ח"ע וחכמה תתאה, חכמה בראש וחכמה בסוף: תשב"כ הוא כ"ב אתוון, ונק' חטה. וזהו לחם א': בחי' ח"ע. ולחם הב', הוא נגד בחי' ח"ת תשבע"פ.

והנה יש מעלה בתשבע"פ אשר בה מבואר גילוי הרצון שבמצוה, איך ומה לעשות הציצית ותפילין. (ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ לכן אמור לבנ"י)

אכן יש בתשב"כ מה שאין בתשבע"פ, והוא ענין הטעמים זרקא מקף שופר כו' - שהם נגינות. וזהו ויהי שירו חמשה ואלף. ואין בתשבע"פ שום ביאור ע"ז. (ועמ"ש בד"ה תורה צוה בפ' וזאת הברכה).

והענין. כמו עד"מ בהשגת השכל יש ב' בחי': הא', מה שיכול לפרש ולהביא השכל בדיבור או בכתב. והבחי' הב', הוא עצם השכל ועומק המושג מה שאינו יכול להסביר כלל בדבור. אמנם עכ"ז ע"י רמיזא יוכל לגלות דבר עצם השכל. וזהו ענין: לחכימא ברמיזא.

ויובן יותר ע"ד מ"ש בפע"ח (שט"ז פ"א) שהשיג האריז"ל בשעת השינה בשבת רזין עילאין מה שלא יספיק לדרוש זה בשמונים שנה. והיינו לפי שהשגתו היה בבחי' ראי' עצם החכמה, ולא בבחי' שמיעה והבנה - ולכן במעט רגע יוכל להשיג ולראות מה שיצטרך זמן רב לפרש בדבור כו'.

וכעין זה עד"מ הוא ענין לחכימא ברמיזא, שא"צ לזה הקדמת דברים והסבר, כ"א ע"י הרמיזא משיג עצם השכל ושרשו.

ועד"ז הוא ענין הטעמים והנגינות שבתושב"כ, שהם כמו רמיזות עד"מ, שעי"ז מתגלה אפס קצה מח"ע, מה שלא יוכל לבוא ולהתגלות באותיות התורה, דהיינו מה שא"א להתגלות בדבור. שמה שנמשך בדבור ואותיות, זהו רק חיצוניות ח"ע: נובלות חכמה, אבל הגילוי מפנימיות ועצמיות ח"ע - א"א להתגלות בדבור ואותיות. וכענין מעשה דהאריז"ל הנ"ל, שלא יספיק דבור שמונים שנה כו', וגילוי זה רק ע"י טעמים ונגינות כו'.

ושרש ענין זה דשתי הלחם ע"ג שני הכבשים, הוא עפמשנ"ת לעיל, דמה שאו"א יונקים ממזלות דאריך, זהו בחי' הגבה מאד נעלה יותר ממה שמלבישים לחו"ג דא"א, כי הוא המשכה מבחי' עתיק שמאיר ע"י ג"ר דא"א בבחי' מזלות דנפקי ממו"ס כו'. ובחי' עתיק הוא בחי' תחתונה שבמאציל. (ועמ"ש מזה בד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת). נמצא זהו גילוי בחי' עליונה יותר הרבה.

וזהו דשתי הלחם למעלה משני הכבשים - כי תנופת הכבשים לבחי' כשבים היינו לחג"ת דא"א. ותנופת שתי הלחם אורייתא דמחו"ב נפקת, מניפין אותן לשרשן ומקורן ב' מזלות דנפקי ממו"ס. כי לחם בגימ' מזלא שמשם שרש המשכת הלחם. (וכמ"ש במק"מ בפי' הזהר תרומה דף קנ"ג קנ"ה ובהרמ"ז שם).

ועוי"ל בענין תנופת שתי הלחם עפמ"ש הרמ"ז ר"פ קרח בפי' הנחמדים מזהב ומפז כו': ששרש ומקור התורה הוא דעת דסתמו חו"ג מ"ע ומל"ת כו'. וי"ל שע"ז רומז תנופת שתי הלחם. כי חטה הוא דעת ושתי הלחם היינו מ"ע ומל"ת כו', והם ג"כ תשב"כ ותשבע"פ, כי תשבע"פ הוא בבחי' מדרגת ל"ת שרובה סייגים וגדרים וכמ"ש במ"א.

וזהו דשתי הלחם למעלה משני הכבשים אף לאחר עליית הכבשים לשרשן בחג"ת דאריך, כי בחי' דעת שרש ומקור התורה הוא דעת דעתיק, כמ"ש הרמ"ז שם. והוא למעלה מעלה מחג"ת דאריך.

גם לפי המבואר למעלה בענין כשב שהבי"ת רומז לחו"ב, ומה שאין הדעת נמנה היינו לפי שהכתר נמנה. וא"כ צ"ל דההמשכה מבחי' חיצוניות הכתר. אבל בחי' דעת דעתיק, היינו המשכה מפנימית הכתר כו'.

(ועמ"ש במ"א ע"פ והשיבו את לחמכם במשקל - לבחי' מתקלא. ועיין עוד מזה בביאור ע"פ החלצו מאתכם כו')

וגם המשכה זו נמשך ע"י ב' מזלות דא"א, שמהם מקבלים או"א, שזהו ההמשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות ומההתלבשות כו' וכמ"ש במ"א. ועמש"ל בשם המבוא שערים ש"ג ח"ב ספ"ה.

והנה לפי שהתורה נמשכה ממקום עליון מאד לכך יכלה לירד למטה בגשמיות. (וכמ"ש במ"א ע"פ לך לך ובד"ה ואהי' אצלו אמון)

ולכך ג"כ ע"י שתי הלחם דייקא הוא ג"כ עליית והנפת ב' הכבשים לשרשן ומקורן כנ"ל/ וזהו שבתנופת הלחם והכבשים איתא מוליך ומביא מעלה ומוריד - מעלה היינו ההעלאה' ומוריד היינו שמשם יומשך וירד להתלבש למטה כו' וכנ"ל' שכדי להיות ההמשכה למטה הוא ע"י שנמשך דייקא ממקום היותר עליון כו':