אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו'[1].
הנה ידוע הקושיא במקראות אלו.
אומרו "משכן משכן" שני פעמים?
וגם מה שכתוב "אשר פקד על פי משה" (שם), והוה ליה למימר, "אשר פָּקַד משה".
וגם אומרו, "עבודת הלוים", מה ענין עבודת הלוים, שהיתה במסעות לישא את המשכן, מה שייך זה אצל פקודי המשכן?
וגם מה שכתוב "עבודת הלוים, ביד איתמר", ולמה לא נזכר גם כן מה שהיה ביד אלעזר?
(וכמבואר קושיות אלו באלשיך).
והענין הוא, כי הנה ענין המשכן הוא השראת השכינה בישראל.
וכמו שכתוב "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
וכתיב, "היכל ה' המה" (בירמיה סי' ז' ד').
והוא כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים".
וצריך להבין, והלא גם בלאו הכי כתיב, "את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיה כג, כד)?
אך הענין, כי דירה זו, היינו שיהיה בחינת גילוי אלקותו יתברך.
והיינו "בתחתונים" דוקא.
דפירוש תחתונים, אין רצונו לומר במקום.
שהרי הוא יתברך אינו בגדר מקום.
וכמו שכתוב "הנה מקום אתי" (שמות לב, כא).
רק פירוש* עליונים ותחתונים, היינו במעלה ומדרגה.
שעולם הזה השפל, הוא היותר תחתון ושפל במדרגה.
דהיינו שהוא סוף ותכלית כל המדרגות השתלשלות העולמות.
שלכך השגת אלהות הוא בו בהסתר וצמצום גדול.
ו"החשך יכסה ארץ" (ישעיה ס, ב).
ונתאוה הקדוש ברוך הוא, להיות בו דוקא בחינת דירה וגילוי אלקותו יתברך, להאיר את החשך דוקא.
והיינו על ידי תורה ומצות.
וכנודע ממאמר רבותינו זכרונם לברכה, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא".
לפי שעל ידי זה, ממשיך גילוי אלקות יותר מבחינת חיי העולם הבא כו'.
והנה המשכת דירה זו וגילוי זה, הוא על ידי דאתכפיא סטרא אחרא דוקא, שהוא היצר הרע.
וכמו שכתוב בזהר פרשת תרומה, דף קכ"ח, "כד אתכפיא סטרא אחרא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא כו'".
(ועיין גם כן ריש פרשת יתרו)
ומתחלה צריך להיות אתכפיא, ואחר כך, בחינת "אתהפכא חשוכא לנהורא".
וענין אתכפיא זו, היינו בכל ה' חושים.
כמו בראיה, "עוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג, טו).
וכן בשמיעה כו'.
וכן בדבור ומעשה.
וכן במחשבה, ומדות הנפש.
"קדש עצמך במותר לך".
ועל ידי זה יבא לבחינת אתהפכא, להיות ה' חושים ומחשבה שלו ממש, כלי לאור אין סוף ברוך הוא.
וזהו שכתוב על ישראל, "היכל ה' המה" (ירמיהו ז, ד).
פירוש, "היכל הוי'", היינו, כי מצות עשה ומצות לא תעשה תלוין בשם הוי', כמו שיתבאר לקמן.
מצות עשה בו"ה, ומצות לא תעשה בי"ה.
לכן על ידי קיום המצות עשה ולא תעשה, נעשים בחינת היכל וכלי לגילוי שם הוי' ממש.
אשר זהו ענין, "ושכנתי בתוכם".
וכמו שיתבאר לקמן בענין פקודי המשכן, משכן העדות כו'.
וזהו ענין מאמר רבותינו זכרונם לברכה, "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש".
והיינו משום שעל ידי תורה ומצות הם ממשיכים על נפשם גילוי אור אין סוף, מה שהוא בחינת קדוש ומובדל כו'.
ולכן נגד ג' פעמים "קדוש", נאמר עליהם, "היכל ה'" המה ג' פעמים (בירמיה סי' ז', ד).
והיינו ג' בחינת לבושי הנפש, מחשבה ודבור ומעשה, שבהן תלוין קיום כל המצות.
(ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל "וישלח יהושע", בהפטרה דפרשת שלח.
ועיין מה שכתב מענין ג' פעמים "ארץ", בתורה אור ריש פרשת בראשית, בדבור המתחיל "השמים כסאי".
ועיין מזה בשל"ה ריש פרשת ויחי.
ועיין ברעיא מהימנא פרשת עקב דף ער"ב סוף עמוד ב', ובהרמ"ז שם.
ועיין מה שכתב בפירוש "היכל" סוף דבור המתחיל "כי אתה נרי")
והיינו הדירה בתחתונים, שיהיו הנשמות נעשים בעולם הזה בגוף דוקא, כלי לבחינת קדוש ומובדל.
וכמו שכתוב "בקרבך קדוש" (ישעיה יב, ו).
וזהו, ושכנתי בתוכם דוקא.
וכל זה נעשה על ידי אתכפיא סטרא אחרא, בסור מרע ועשה טוב כו':
קיצור. ענין המשכן, "ושכנתי בתוכם", דירה בתחתונים.
והיינו על ידי אתכפיא ואתהפכא.
"היכל ה' המה", ג' פעמים, כנגד ג' פעמים קדוש:
ב והנה צריך להבין הטעם, למה "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא" דוקא ממה דאתכפיא סטרא אחרא.
והלא אין הסטרא אחרא תופס מקום כלל בהשתלשלות, כידוע?
וכמו שכתב "שממית בידים תתפש כו'"(משלי ל, כח).
אך הענין יובן, בהקדים שרש ענין מצות עשה ומצות לא תעשה.
כי הנה ידוע מה שכתוב בתיקוני זוהר בהקדמה, דף ד' סוף עמוד ב, ודף ה' עמוד א, על פסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי" (שמות ג, טו).
"'שמי' עם 'י"ה', שס"ה לא תעשה.
'ו"ה' עם 'זכרי' רמ"ח מצות עשה".
והנה י"ה למעלה מבחינת ו"ה, שהרי י"ה הוא שם בפני עצמו.
גם פירוש "יהא שמיה רבא, יש מפרשים שם י"ה רבא כו'", כמו שכתוב בטור אורח חיים ריש סימן נ"ו.
וכמו שכתוב גם כן בענין, "הנסתרות לה' אלקינו", י"ה.
"והנגלות", ו"ה נגלות כו'".
וכן, "שמי" למעלה מבחינת "זכרי", כמובן ממה שכתוב בגמרא סוף פרק ג' דפסחים.
ואם כן הלא תעשה הם גבוהים ממצות עשה.
ולכן, "עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלין לו".
מה שאין כן במצות לא תעשה, "תשובה תולה כו' ".
והיינו לפי שנמשכים מבחינת י"ה.
וכמו שכתוב במקום אחר בדבור המתחיל לבאר ענין יום הכפורים.
וזה יפלא לכאורה, שהרי המצות עשה ענינם גילוי והמשכת אלקות על ידי מעשה זו, ד"רמ"ח פקודין, הם רמ"ח אברין דמלכא".
ובלא תעשה ליכא שום מעשה, רק שיושב ואינו עובר עבירה.
אם כן איך יהיה זה גדול מהעושה מצות עשה?
אך הענין, דאדרבה, היא הנותנת, דלפי ששרש הלא תעשה ממקום גבוה מאד, מבחינת י"ה, על כן אין להם כלים למטה, רק על ידי "שב, ואל תעשה כו'".
וזהו ענין, "בארץ לא זרועה" [ירמיה ב, ב]
פירוש, שהזריעה היא בחינת, "לא".
היינו בקיום בחינת לא, דהיינו שמירת מצות לא תעשה זהו ממשיך מבחינת אשר "לא ישב אדם שם" [שם ב, ו].
היינו למעלה מבחינת מצות עשה, שהם בחינת אדם, "רמ"ח אברין דמלכא כו'".
ויובן זה בהקדים תחלה ענין מצות עשה, שהם רמ"ח אברים דמלכא, ושס"ה לא תעשה, הם שס"ה גידים, שבהן הדם.
ועיין מה שכתוב בדבור המתחיל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע.
ובדבור המתחיל לסוסתי ברכבי.
והנה פירוש "אברים" הוא על דרך משל האבר הוא כלי לחיות הנפש שמלובש בו.
כמו כח השכל מלובש בראש, וכח המעשה בידים.
והנה מבואר בבינונים חלק א' פרק נ"א איך שהחיות המלובש בהאברים הוא רק בחינת גילוי והארה מהנפש, דאילו הנפש עצמה לא שייך לומר שמתחלקת לרמ"ח אברים כו'.
וגם הגילוי ממנה מאיר ומתלבש במוחין, והארה נמשך משם לשאר כל האברים, ומקבל כל אבר כח וחיות הראוי לו, כפי מזגו כו', יעויין שם באריכות.
אמנם מכל מקום מובן, שהארה זו מחיות הנפש שבכל אבר מתאחד עם עצמות הנפש והיו לאחדים ממש.
שהנפש היא המשכלת בשכל שבמוח, והיא המדברת כו'.
(ועיין מה שכתוב בענין משל זה באריכות, על פסוק וידבר דעשרת הדברות)
ובהסתלק הנפש מהגוף, מסתלקים כל הכחות שהיו נמשכים ממנה בהאברים.
הרי מובן, שהכחות והחיות שברמ"ח אברים, מתאחדים עם הנפש ממש.
ועם כל זה שוכנים כל אחד בכלי מיוחד, כל אחד ואחד בפני עצמם, להיותם הארה מהנפש כו'.
וכך יובן על דרך משל למעלה ענין רמ"ח אברים דמלכא.
שהוא כמאמר הידוע, "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד".
כי "חיוהי" הוא האור והחיות הנמשך מאין סוף ברוך הוא, להיות מתלבש בבחינת חסד.
והנה החסד נקרא "דרועא", שהוא אבר וכלי לאור וחיות זה הפשוט הנמשך מאין סוף ברוך הוא, ד"לאו מכל אינון מדות איהו כלל".
והרי אם כן "איהו וחיוהי חד".
שאור וחיות זה מיוחד במקורו אין סוף ברוך הוא.
וכנזכר לעיל במשל התאחדות החיות שבהאבר במקורו, הוא עצם הנשמה.
וגם "איהו וגרמוהי חד".
שהוא יתברך ומדת חסדו כו', מיוחדים בתכלית.
והנה המשכה זו שיתלבש אור אין סוף ברמ"ח אברים דמלכא על דרך משל, להיות איהו וחיוהי וגרמוהי חד, הוא על ידי רמ"ח מצות עשה.
כגון על ידי צדקה וגמילות חסדים נמשך בבחינת חסד דרועא ימינא, ועל ידי קיום מצות דינים, נמשך בגבורה, דרועא שמאלא.
וכן על ידי אתערותא דלתתא, כשכובש את יצרו, שהוא גם כן בחינת גבורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "איזהו גבור כו'".
ועיין מה שכתוב מזה באריכות בדבור המתחיל, "משה ידבר".
ועל פי זה יובן גם כן ענין מעלת עסק התורה על כל שאר המצות.
כי הנה יש ב' מדרגות בבחינת רמ"ח אברים.
האחד, האברים החיצונים.
והב', אברים הפנימים.
ועל דרך משל באדם התחתון, אברים הפנימים, בהם הוא התלבשות פנימיות החיות יותר מבאברים החיצונים,.
ולכך רוב אברים הפנימים, נקובתם במשהו.
מה שאין כן באברים החיצונים.
והנמשל יובן, דאף על פי שאין לו גוף ולא דמות הגוף, עם כל זה, "דברה תורה כלשון בני אדם".
ויש שם גם כן בחינת פנימיות וחיצוניות.
ודרך כלל, הנה מצות עסק התורה הוא כביכול מבחינת אברים הפנימיים, כי "אורייתא מחכמה נפקת".
וכתיב, בחכמה "חכמת אדם תאיר פניו" [קהלת ח, א].
וכענין "צהבו פניו של רבי אבהו" על ידי שמצא "תוספתא חדתא".
שעל ידי זה יש הארת פנים.
כך נמשך למעלה להיות, "יאר ה' פניו אליך" [במדבר ו, כה], בחינת פנימיות.
וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "כל הקורא ושונה, הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו".
וענין זה שהקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו, הוא גילוי בחינת אור אין סוף בחכמה עילעא.
כי מצד עצמו אינו מערך בחינת חכמה כלל, והרי זה גילוי בחינת פנימיות.
וכמו במוח שבראש, שם גילוי פנימית החיות.
וזהו, "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו'".
ואמנם, בעסק מעשה המצות, הוא ההמשכה בבחינת אברים החיצונים.
כמשל על ידי גמילות חסדים נמשך בבחינת חסד דרועא ימינא כו.
ולכן "תלמוד תורה כנגד כולם", להיותו בבחינת הפנימיות.
(וכמו על דרך משל, החיות שבמוחין, כולל כללות כל החיות של הרמ"ח אברים, כמו שכתוב* בספר של בינונים פרק נ"א הנזכר לעיל.
כך התורה היא המוחין של כללות המצות.
וכמו שכתוב בביאור על פסוק "ויהי קול מעל לרקיע כו'".
והיינו שהיא מוחין דז"א.
כמו שכתוב על פירוש השמים כסאי)
וזהו, "והנגלות לנו ולבנינו", הן תורה ומצות, אותיות ו"ה שבשם הוי'.
הוי"ו הוא בעסק התורה, שיהיה הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו.
והה"א הוא במעשה המצות.
וזהו זכרי עם ו"ה, שעולה רמ"ח, היינו, שעל ידי מצות עשה נמשך יחוד ו"ה.
(ופירוש* "זכרי עם ו"ה".
הנה לפירוש הגמרא סוף פרק ג' דפסחים משמע, דזכרי זהו הקריאה של הוי', כמו שנקרא בשם אדנות.
והיינו כי קיום המצות צריך להיות בבחינת קבלת עול, בחינת עבד שעובד את האדון.
ועל זה מורה שם אדני.
וכמו שכתוב במקום אחר בדבור המתחיל "ועתה יגדל נא כח אדני" [במדבר יד, יז].
ואם כן פירוש "זכרי עם ו"ה", שעל ידי מצות עשה ממשיכים גילוי שם הויה בשם אדנות.
על דרך מה שכתוב, "וה' בהיכל קדשו כו'" [חבקוק ב, כ].
וכענין כוונת אמן, שהוא חיבור הוי' אדני.
ועיין מה שכתוב מזה בביאור על פסוק שובה ישראל [הושע יד, ב].
ובמאורי אור, אות זיי"ן סעיף י"ג פירש, ד"זכרי בדכורא ז"א כו'".
ועיין בהקדמת תיקוני זוהר דף ד' עמוד ב' ודף ה' עמוד א'
ובתיקון כ"ב דף ס"ב ע"ב.
ובלקוטי תורה פרשת בראשית, בהקדמתו לטעמי מצות.
ומה שכתוב בדבור המתחיל, "זכור את יום השבת לקדשו"):
קיצור.
ענין, שמי עם י"ה שס"ה ל"ת זכרי עם ו"ה רמ"ח מ"ע.
מדוע לא תעשה גבוהים ממצות עשה?
פירוש "רמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא", המשכות אור אין סוף בעשר ספירות, חסד כו'.
ועיין מה שכתוב מזה בדבור המתחיל, אני ישנה ולבי ער [שיר השירים ה, ב], גבי רעיתי.
והתורה היא אברים הפנימים כו'.
ופירוש "זכרי עם ו"ה":
ג אבל "שמי עם י"ה, שס"ה לא תעשה", הן נמשכים מבחינת י"ה.
שעל זה נאמר, "הנסתרות לה' אלקינו", שהם למעלה מבחי' ו"ה.
וביאור ענין לשון "נסתרות" שנקרא כן בחי' י"ה.
דהנה כתיב, "והחכמה מאין תמצא" [איוב כח, יב].
פירוש, שהחכמה היא ראשית הגילוי בהשתלשלות, והוא היו"ד דשם הוי'.
ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ביו"ד נברא העולם הבא".
פירוש, שמהחכמה נמשך בבחינת בינה, שהוא הבנת והשגת אלקות, שממנה שרש העולם הבא, "יושבין ונהנין כו'".
"להנחיל אוהבי יש" [משלי ח, כא].
וזהו בחינת יש מאין.
כי החכמה היא עדיין בחינת אין, כח מ"ה לפי שמאין תמצא.
ואמנם בחינת האין שממנו תמצא החכמה, הוא בחינה שלפני כל ההשתלשלות, דשם הוי'.
ועל זה אמרו בספר יצירה, "לפני אחד מה אתה סופר?".
וכמאמר, "אנת הוא חד, ולא בחושבן".
ושם הוא למעלה משום השגה וגילוי, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.
רק החכמה שמאין תמצא, הוא ראשית הגילוי.
וזהו שאמרו רבותינו שכרונם לברכה, "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא".
כי נהורא היינו בחינת חכמה, ראשית הגילוי.
וכדי להיות התהוות החכמה מאין, הוא על ידי ברישא חשוכא.
שמוכרח להיות העלם והסתר תחלה, שלא יתגלה מהבחינת אין שלמעלה מהחכמה.
ועל זה נאמר, ישת חשך סתרו [תהילים יח, יב]
(ועיין מה שכתוב מזה בדבור המתחיל "שחורה אני ונאוה" [שיר השירים א, ה], "אש שחורה על גבי אש לבנה")
ועל ידי חשך והעלם זה, נמשך אחר כך להיות בחינת נהורא בחכמה, ראשית הגילוי.
ומרומז באות יו"ד, שהוא רק נקודה אחת.
כי עיקר ומקור הוא מה שבבחינת העלם, "ישת חשך סתרו", והגילוי משם רק הארה קטנה, בחינת יו"ד, נקודה בעלמא.
(ועיין מה שכתוב מענין יו"ד דשם הוי' בביאורי הזוהר פרשת אחרי על פי המאמר שם דף ע"ט עמוד ב', "הביאו עלי כפרה")
ומיו"ד נמשך בבחינת ה'.
וזהו שנקראו, "הנסתרות", שהם בחינת עלמא דאתכסיא.
(ונקראו גם כן "מעמקים".
כמו שכתוב במאורי אור אות מ"ם, סוף פרק ז'.
ובזוהר חלק ג סוף פרשת ויקרא, ודף רס"ה עמוד ב'. ובפרשת בשלח דף ס"ג עמוד ב'.
ועל זה נאמר, "מאד עמקו מחשבותיך" [תהילים צב, ו].
וכמו שכתוב בדבור המתחיל באתי לגני [שיר השירים ה, א].
ועיין מה שכתוב בביאור על פסוק "אלה מסעי", בענין שהחכמה נקרא אמת.
וזהו ענין "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת".
ומשם מובן מעלת החכמה הנקרא י"ה על המדות שהן בחינות ו"ה, ונקראו חכמה ובינה גם כן "מעייני הישועה" [ישעיה יב, ג].
כמו שכתוב במאורי אור שם, סעיף פ"ד).
והנה משם הוא שרש הלא תעשה.
כי הנה להיות עכשיו גילוי מבחינת "הנסתרות", בחינת "ישת חשך סתרו" אי אפשר כלל להיות הגילוי, אפילו למעלה בעולמות העליונים, בהשגת המהות ממש, מאחר דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.
רק ענין הגילוי, הוא ההשגה איך שאינו מושג, ושאי אפשר שיהיה בו השגה.
ונקרא ענין השגה זו, דרך השלילה.
כמו ענין, "חכים ולא בחכמה ידיעא", אי אפשר להיות השגת מהות, בחינת חכים, רק שנשלול איך דלא בחכמה ידיעא, שאינו מערך וסוג ומהות החכמה שבהנבראים.
שהחכמה שבנבראים הוא דבר נוסף על עצמותו, מה שאין כן הוא יתברך וחכמתו אחד.
ודבר זה, אי אפשר להשיג איך הוא? רק שנדע השלילה, דלא בחכמה ידיעא כו'.
וכן, הרי מן השכל שבאדם לא יתהוה שום דבר, וחכמתו ית' הוא המהווה יש מאין הבריאה.
כמו שכתוב "בחכמה עשית" [תהילים קד, כד].
הרי דבר זה אי אפשר להשיג איך מבחינת החכמה יהיה הוי' מאין ליש?
הרי שאי אפשר להשיג המהות, רק השלילה דלא בחכמה ידיעא כו'*.
(ובענין השלילה יש גם כן מדרגות השגות רבות לאין קץ.
שהרי אנו לא נוכל רק להשיג איך דלא בחכמה ידיעא, שאינו מערך השכל אנושי, והרי יש מדרגות אין קץ בחכמה ידיעא עצמו, שהיא חכמה דבריאה יצירה עשייה, וגן עדן העליון כו' ושם ישיגו איך שאינו מערך חכמה ידיעא דג"ע כו'.
וגם יושג יותר מהו הענין, "לא בחכמה ידיעא".
ואיך ענין השלילה.
והמבין יבין).
ומשם נמשכו שרש מצות לא תעשה, שענינם גם כן הוא השלילה במעשה, לא תאכל חלב, לא תאכל דם.
והוא לפי ששרשם מבחינת "ישת חשך סתרו" שאינו בא עכשיו בהשגה נגלית, רק בבחינת השגת השלילה כו'.
לכך הכלי למטה להמשיך גילוי זה אי אפשר להיות על ידי מצות עשה, שהיא קום ועשה.
שהרי האתרוג הוא על דרך משל כלי ואבר להאור הנמשך, וזהו רק מבחינת ו"ה, והנגלות, שנמשך בכלים להיות מושג.
הלכך יש למטה גם כן כלי לזה בקום ועשה.
מה שאין כן לבחינת "ישת חשך סתרו", לא שייך כלי, דהא לית מחשבה תפיסא ביה כלל.
רק על ידי לא תעשה, שלא לעשות המנגד, והוא החלב, שהוא מנגד ומסתיר לבחינת השראת הקדושה האלקית, שאינו שורה רק בבחינת הביטול, והוא בחינת חכמה כח מה.
ולכן נקרא החכמה, "אמת" כמו שכתוב בבינונים פרק ל"ה בהג"ה.
ואם כן נמשך בחכמה אפס קצהו, בבחינת גילוי מבחינת "ישת חשך סתרו" על ידי ביטול זה, כמו שנתבאר לעיל בפירוש "ברישא חשוכא והדר נהורא כו'".
לכך אכילת החלב הוא מנגד ומסתיר בחינת הביטול ומונע הגילוי, ועל ידי שיושב ולא עובר העבירה שבאה לידו, הרי זה ממשיך מבחינת י"ה, הנסתרות, כנזכר לעיל.
כי אי אפשר להיות מהם המשכה, רק על ידי בחינה כזו, שהוא ענין השלילה מן המנגד כו'.
וכמו שכתוב "ולא תחללו" [ויקרא כב, לב] לא תעשו חלל וחסרון, ועל ידי זה ממילא ישכון כו'.
וזהו בחינת ענין "בארץ לא זרועה", בחינת "לא" דלא תעשה, הוא למעלה מבחינת הן דמצות עשה, "כי ברישא חשוכא כו'", "ישת חשך סתרו".
(ופירוש* "שמי עם י"ה".
הנה לפי מה שנתבאר בגמרא סוף פרק ג' דפסחים הנזכר לעיל, "שמי", היינו שם הוי' כמו שנכתב.
ואם כן מהו "שמי עם י"ה"?
אך יש לומר על פי מה שכתוב בבחיי פרשת בשלח דף פ"ו ע"ג, על פסוק "עזי וזמרת י"ה" [שמות טו, ב]. וזה לשונו:
"ומצאתי במדרש תלים בפסוק, עזי וזמרת י"ה, בעולם הזה מקלסין אותו בשתי אותיות, אבל לעולם הבא בשש אותיות, שנאמר, "כי בי"ה הוי' צור עולמים" [ישעיה כו,ד].
והיינו שהפסוק זה נאמר (בישעיה סי' כ"ו, א) גבי, "ביום ההוא יושר השיר הזה" שהוא שיר זכר שלעתיד לבא.
לכן אזי מקלסין אותו בשש אותיות, דהיינו שבחינת י"ה שהוא עכשיו בבחינת "מעמקים" שלא נגלה כלל בחיות העולמות, שמקור ושרש חיותם מבחי' ו"ה, הנה לעולם הבא יומשך בבחינת גילוי.
ולכן הוסיף על שם י"ה כללות שם הוי'.
וזהו "שמי עם י"ה כו'".
עוד יש לומר על פי מה שכתוב בתורה אור סוף דבור המתחיל "וארא אל אברהם" [שמות ו, ג], פירוש "ושמי הוי' לא נודעתי, לא הודעתי אין כתיב כאן אלא נודעתי כו'", אני בעצמי, בחינת יחיד כו'. עיין שם.
אם כן פירוש "שמי עם י"ה", היינו בחינה זו ד"שמי הוי' לא נודעתי", נמשך ומתגלה בבחינת י"ה, על ידי קיום מצות לא תעשה כו'.
ועיין מה שכתוב במקום אחר בענין "בשעה שישראל עונין יהא שמיה רבא מברך הקב"ה מנענע בראשו כו'".
וממה שכתוב שם יובן גם כן פירוש "שמי", דהיינו שמיה רבא, שנמשך בבחינת י"ה, דהיינו ענין "מנענע בראשו כו'".
ובמאורי אור פירש בענין אחר:
קיצור.
ענין החכמה מאין תמצא.
ברישא חשוכא, "ישת חשך סתרו", והדר נהורא, ומשם שרש הלא תעשה.
כי לפי דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואינו מושג בבחינת הן, רק בבחינת השלילה, על כן על זה באו המצות לא תעשה, שהם גם כן בבחינת לא, למנוע הדבר המסתיר לבחינת הביטול.
פירוש שמי עם י"ה:
ד וזהו מה שכתוב "ששם עלו שבטים שבטי י"ה, עדות לישראל, להודות לשם הוי'" [תהילים קכב, ד].
פירוש, "ששם עלו", היינו "בירושלים הבנויה, כעיר שחוברה כו' [תהילים קכב, ג].
ופירשו בגמרא (פרק קמא דתענית דף ה' עמוד א') דפירוש "כעיר שחוברה לה,, היינו ירושלים שלמעלה.
והיינו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה פרק ב' דחגיגה "בשבעה רקיעים, זבול, שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח כו'".
ופירוש "ששם עלו", היינו "בעיר שחוברה לה", דהיינו בירושלים של מעלה, שבעלותם בשלש רגלים בירושלים שלמטה, להראות פני ה', הנה בהיותם בירושלים של מטה, "שם עלו" בשניהם, דהיינו גם בירושלים של מעלה. כן פי' מהרמ"א (בתלים שם סי' קכ"ב).
וכתב בשל"ה ריש פרשת ויחי, דלפי פשוטו, ירושלים שלמטה הוא ירושלים אשר בכאן בארץ הקודש כו'.
אמנם יש "גבוה מעל גבוה".
כי ירושלים שלמטה הוא שם "אדני", בגימטריא "היכל", שהוא היכל לשם הוי', אשר עליו נאמר, "וה' בהיכל קדשו כו'" [חבקוק ב, כ].
והוא ענין, חיבור ויחוד ו"ה.
וירושלים שלמעלה, חיבור חכמה ובינה, סוד חיבור ויחוד י"ה.
והוא מהפרדס שער ח' פרק י"ג.
והיינו כי ירושלים פירושו "יראה שלם".
ונודע, שיש יראה תתאה ויראה עילאה.
וגם ב' בחינת "שלום".
כמו שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב" [ישעיה נד, יט], שהן ב' בחינת יחודים והמשכות הנזכרים לעיל, דבחינת י"ה הנמשך על ידי קיום מצות לא תעשה ובבחינת ו"ה הנמשך על ידי קיום מצות עשה כנזכר לעיל.
וזהו ענין, "יראה שלם" שלמטה, שבבחינת ו"ה, ו"יראה שלם" שלמעלה, בבחינת י"ה.
ועל זה נאמר, "ששם עלו שבטים כו'".
שבעלותם בירושלים של מטה, על ידי קיום מצות עשה, עלו בשניהם, וכמו שיתבא אם ירצה השם.
ועל ירושלים של מעלה על זה נאמר "שבטי י"ה עדות לישראל".
שירושלים שלמעלה, זהו חיבור ויחוד י"ה, ואזי נקראו גם כן נשמות ישראל, "שבטי יה עדות לישראל".
כי הנה על דרך משל ענין עדות ועדים, שהיא הגדה הנאמנת, אין שייך אלא על דבר הנסתר ונעלם מעיני הכל, על זה צריך עדות שיעידו על זה, אבל על דבר הנגלה, אין צריך ואין שייך עדות.
ואפילו על מלתא דעבידא לאגלויי ממש מיד, לא הצריכה התורה עדות.
כמו כן על דרך משל פירוש, "עדות לישראל", זהו על ירושלים של מעלה, שהוא בחינת י"ה, הנקרא עלמא דאתכסיא.
כי בחינת יחוד ו"ה, שהוא ענין אור הנמשך בכלים, זהו הנקרא "עלמא דאתגליא".
ולכן נקרא, "ירושלים שלמטה".
וזהו ענין "זכרי עם ו"ה".
זכרי היינו שם אדני, שהוא הנקרא ירושלים של מטה כנזכר לעיל, כי הוא מקור לבריאה יצירה עשייה, והוא בסדר ההשתלשלות, ואין שייך על זה עדות.
אבל י"ה נקרא "עלמא דאתכסיא", שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות, ואינו נתפס כלל בשום כלי כו', כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל.
ולכן על המשכת בחינה זו נאמר, "שבטי יה עדות לישראל".
שעם היות שאין מושג המהות ממש, יש עדות על זה, והיינו, כי עדות אותיות דעות.
ועל זה נאמר, "ויקם עדות ביעקב" [תהילים עח, ה]
וכתיב, "ועדותי זו אלמדם" [תהילים קלב, יב].
ועיין מה שכתוב כהאי גונא בדבור המתחיל, "וידעת היום", ההפרש בין ממלא כל עלמין ובין סובב כל עלמין.
שבבחינת ממלא כל עלמין נאמר "ומבשרי אחזה אלוה" [איוב יט, כו], אחזה ממש.
אבל בבחינת סובב כל עלמין נאמר "ויאמינו בהוי' [שמות יד, לא].
ומכל מקום נאמר, "וידעת היום" [דברים ד, לט], שיהיה נמשך בבחינת דעת ממש כו'.
ויש לבאר פירוש "עדות לישראל" על דרך אמרם, זכרונם לברכה, בנר מערבי, "עדות היא שהשכינה שורה בישראל".
ופירוש העדות הוא, על ידי שהיה נותן בה שמן כמדת חברותיה, ואף על פי כן היתה דולקת יותר הרבה מהם, עד שממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, הרי זה עדות על השראת השכינה.
והרי עם כל זה ענין זה הוא עשייה גשמית, שהנר דולק יותר.
ואינו ערוך למהות השראת השכינה שהוא גילוי אלקות.
ועם כל זה הוא עדות ממש על זה.
שנס זה, עם היותו מעשה גשמי, הוא עדות ממש על השראת השכינה, אף על פי שאין ערוך זה לזה.
וכך פירושו כאן, בענין "עדות לישראל".
על ידי שהיו "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים כו'", עדות היא, ש"שם עלו" בירושלים של מעלה, כמו שכתוב מהרמ"א.
וכך על דרך זה המצות נקראים "עדות".
כמו שכתוב "בדרך עדותיך ששתי" [תהילים קיט, יד].
והיינו שהציצית הם סימן לבחינת "שער רישי' כעמר נקא כו'" [דניאל ז, ט].
וכן התפילין, לגבי תפילין דמארי עלמא.
והסוכה למקיפים עליונים.
והרי במהותן אין ערוך זה לזה?
אף על פי כן, הן עדות זה לזה.
וכמו בענין התורה שיש בה נגלה ונסתר, הנה אף שהנסתרות לה' אלקינו, רק הנגלות לנו ולבנינו, עם כל זה, הנה מן הנגלות יש עדות, לכל משכיל על דבר, על הנסתרות.
וכמו שאנו יודעין מהגוף שהוא חי ומדבר, אנו יודעין שיש לנו נפש כו'.
כך מהמצות גשמיות הנגלות לנו, יש עדות על פנימיותן.
וכמו שנתבאר כל זה במקום אחר על פסוק "וידעת היום כו'".
ועל דרך זה יתפרש ענין: "עדות לישראל". פירוש: ישראל הוא בחינת אדם דלעילא שעל הכסא וכו' כנודע.
וכמו שכתוב במקום אחר בדבור המתחיל: "זכור את אשר עשה לך עמלק כו'" [דברים כד, ט].
והוא בחי' ו"ה, שנקרא נגלות לגבי י"ה - שנקרא נסתרות.
ואמנם, עם כל זה נמשך מבחי' י"ה להתלבש בו"ה, דהיינו ענין מוחין דז"א הנמשך בו מחו"ב.
רק שזו ההארה אינה כמו שהיא למעלה בבחי' י"ה עצמו, בחי': ישת חשך סתרו - כי נתצמצמה עד שתוכל להתלבש בבחי' ו"ה. ועכ"ז היא מבחי' י"ה ולמעלה מעלה מבחי' ו"ה. ע"כ נק': עדות, שהיא עדות ממש על בחי' הנסתרות: ישת חשך סתרו.
דאע"פ שכמו שהן במהותן ועצמותן א"א להן להתגלות למטה, מ"מ נמשך משם בחי' גילוי אור בישראל דלעילא, עד שהוא עדות ממש על בחי' י"ה.
והיינו עדות אותיות דעות, בסוד: אל דעות הוי'. והוא בחי' הדעת הממשיך ההמשכה מבחי' י"ה שהן חו"ב לבחי' ו"ה שהן בחי' המדות.
ועיין בבינוני' ח"א פ"ג. וע' באדר"ז דרצ"א ע"א, דעת דהיא סהדותא כו'.
וכן ג"כ בכל א' מישראל למטה, ע"ד מ"ש ברבות (וישלח ס"פ ע"ט) בפי': י"ה עדות לישראל: י"ה מעיד עליהן שהן בני אבותיהן כו'.
והענין כמ"ש ברבות כי תשא (ס"פ מ"ו) ע"פ ועתה ה' אבינו אתה כו': ובפניהם הם ניכרים - שנאמר: (ישעי' ס"א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. והיינו, ע"י שיש בכל א' בחי' שם הוי' ממש. כמ"ש במ"א בד"ה ראה אנכי נותן.
בחי' יו"ד הוא בחי' ביטול אליו ית' שלמעלה מדעת ושכל המושג. וכמ"ש בבינוני' פרק י"ח. ובחי' ה' הוא ענין התבוננות בגדולת ה'. וב' בחי' אלו נקראו: תרין ריעין דלא מתפרשין. ונק' נקודה בהיכלא. שהה"א וההתבוננות הוא היכל לגילוי בחי' הביטול של היו"ד כו'.
וזהו ענין: י"ה עדות לישראל כו' ששם עלו כו'. וזהו הנמשך ומתגלה ע"י קיום מצות ל"ת שענינם בחי' אתכפיא וביטול. וזהו ששם עלו כו' להודות לשם הוי'. כי פי' להודות, היינו בבחי' הודאה וביטול לבחי' שלמעלה מההשגה, מה דלית מח"ת ביה כלל.
וכנודע שיש הפרש בין ברכה להודאה, דהברכה ענינו ההמשכה בבחי' גילוי. אבל הודאה היינו בבחי' שלמעלה מהשגה וגילוי. וכמ"ש סד"ה יהודה אתה יודוך אחיך. ובסידור בביאור ע"פ אתה הצבת כל גבולות ארץ כו' ע"ש.
ועד"ז הוא ההפרש ג"כ בין מ"ע ומל"ת, דמ"ע שהן בבחי' ו"ה בחי' רמ"ח אברים שהאור נמשך בבחי' גילוי בתוך הכלי. זהו כמו בחי' ברכה. ולכן מברכים על הרבה מ"ע. אבל בחי' ל"ת שהן בבחי' י"ה עלמא דאתכסיא, אינו נתפס בשום השגה רק בבחי' הודאה. ולכן אין בה קום ועשה להיות בבחי' כלי, כ"א בבחי' לא.
וזהו שבטי יה עדות לישראל להודות לשם הוי', שבבחי' זו אין שייך רק הודאה כו'.
ובכ"ז יובן ג"כ הטעם, דע"י אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא. כי זו היא בחי' ומדרגת הל"ת, שהוא בחי': ולא תחללו כו', להיות עוצם עיניו מראות ברע וכו'. וכן בשאר כל החושים, וכן בפנימית המדות, שלא להמשך אחר התאות ואהבות גופנים אשר לא לה' המה. וכן בשאר כל המדות, כנודע ומבואר בספרים - הרי כ"ז הוא ענין להסיר הכיסוי המסתיר ומונע אור קדושת ה', ומעורר וממשיך מבחי' יו"ד ה"י בחינת הנסתרות לה' אלקינו, ישת חשך סתרו* שלמעלה ממ"ע כנ"ל:
קיצור. ששם עלו כו' בבחי' כעיר שחוברה כו'. ירושמ"ט בחי' ה' אחרונה וירושמ"ע ה' ראשונה. וזהו ענין שבטים שבטי י"ה - עדות לישראל. כי היא עלמא דאתכסיא ע"כ ע"ז שייך עדות. וכן המצות נק' בדרך עדותיך, תפילין על תפילין דמארי עלמא כן גם בעלמא דאתגליא מאיר בחי' עדות אותיות דעות מבחי' עלמא דאתכסי'. וכן גם בנפש האדם מאיר בחי' י"ה. (ופי' להודות כי ברכה והודאה זהו כענין מ"ע ומצות ל"ת):
ה וזהו: אלה פקודי המשכן משכן העדות. כפל לומר ב"פ משכן, והם ב' בחי' הנ"ל, דירושלים שלמטה ובחי' כעיר שחוברה לה כו'.
והיינו, שע"י מ"ע נעשה בחי' יחוד ו"ה דהוי'. וזהו בחי' משכן סתם, ושכנתי בתוכם, בחי' השראת השכינה ה' תתאה השוכן אתם ויחודה עם בחי' הוא"ו. וכענין קדוש בוי"ו שהוא המשכת הארה מבחי' קדש העליון והוא נמשך ע"י רמ"ח מ"ע.
ואח"כ משכן העדות, הוא בחי' י"ה. וזהו ג"כ ענין קדש העליון מה שלמעלה מבחי' קדוש בוי"ו. עמ"ש מזה בד"ה צאינה וראינה בנות ציון. והוא הנמשך ע"י מל"ת.
וביאור הדברים. הנה פי' אלה פקודי, לשון אלה הוא כמ"ש: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כי "אלה הוא" לשון גילוי ו"מי הוא" לשון נסתר דקיימא לשאלה: מי הוא זה ואיזהו, שלא נודע מהותו.
והענין, כי אלה הוא בחי' המדות שנק': והנגלות כנ"ל. ונמשכים ונולדים מן השכל וההתבוננו' הוא בחי' בינה, אם הבנים שנק' מי.
וכנודע בפי': לך ה' הגדולה והגבורה וגו' שהן ששה מדות וכולם בטלים במקור'. לך ה' כו' אותיות לך הם נש"ב [= נ' שערי בינה. לך גימטריא נ] שהוא בחי' מי ברא אלה.
והנה נקראו הששה מדות אלה, כי כל מדה כלולה מכל הששה, עולה מספר ל"ו, שהוא בגימט' אלה.
וגם אלה אותיות לאה, שילדה ששה בנים הם ששה מדות הנ"ל, נמצא אלה הוא בחי' וא"ו דשם הוי', דהיינו ששה מדות שכל אחד כלול מששה.
וזהו ענין ששה סדרי משנה, שהן בחי' הששה מדות העליונות למעלה, ולמטה מלובשים בשיתא סדרי משנה זרעים מועד כו'. וכל סדר כלול מן כל הששה. כי הרי סדר זרעים כלול גם מדינים דסדר מועד ושאר הסדרים. וכן סדר מועד כלול מכולם. וכן שאר הסדרים. ועי"ז עולה מספר אלה.
וזהו אלה פקודי המשכן. פי' פקודי הוא כמו ענין: ופקדת נוך. וכמארז"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו, שהיחוד נק' פקידה*.
ופי' פקודי המשכן, שהמשכן הוא בחי' ה"א אחרונה דשם ה' כנ"ל הנק' שכינה, והיא מקור ושרש נש"י, ולהיות פקודי המשכן בחי' יחוד ו"ה, הוא ע"י בחי' אלה שית סדרי משנה.
שע"י עסק התורה שבבחי' ו' נעשה יחוד ו"ה, והוא בחי' יחוד קוב"ה ושכינתי' שנעשה ע"י עסק התורה.
כי פי' קוב"ה היינו קדוש בוא"ו, מה שנמשך הארה מבחי' קדש העליון להיות מאיר בבחי' ממכ"ע הנק' שכינה.
(וכמ"ש פי' וענין יחוד זה באריכות ע"פ ששים המה מלכות כו' ע"ש)
וכן גם ע"י שאר כל רמ"ח מ"ע נעשה יחוד זה, ונקרא ג"כ אלה. כמ"ש אלה המצות. וכתיב אלה העדות והחוקים. וכמ"ש: אלה מועדי הוי'. וע' ברבות ר"פ ויקהל.
וז"ש פקודי לשון רבים, כי ע"י כל מצוה מרמ"ח מ"ע נמשך בחי' יחוד לפי בחי' המצוה ההיא ושרשה למעלה.
וז"ש ברבות באיכה ע"פ על אלה אני בוכיה, על ביטול תורה. הה"ד: אלה החוקים והמשפטים. על ביטול קרבנות. הה"ד: אלה תעשו לה' במועדיכם. דהיינו כי ע"י כ"ז נמשך בחי' אלה פקודי המשכן, בחי' ההמשכה מסוכ"ע בממכ"ע שזהו הנק' אלה.
ולכן בחורבן בהמ"ק נאמר: על אלה אני בוכיה, היינו על הסתלקות האור והגילוי הנקרא אלה כו' שחזר למקורו בבחי' העלם.
וכמ"ש בזח"א ויגש דף ר"י ע"א בגין דוי"ו אתרחק ואסתלק מינה, וכדין רחל מבכה כו' ע"ש.
וכ"ז הוא בחי' משכן סתם, והוא אותיות ו"ה, שנק' והנגלות. וזהו אלה לשון התגלות כדלעיל.
אבל משכן העדות הוא בחי' משכן דלעילא, בבחי' ירושלים שלמעלה, דהיינו בחי' י"ה שנק' נסתרות כנ"ל.
ולכך נק' משכן העדות, דעדות שייך על הנסתרות דוקא כנ"ל. וכמ"ש לעיל בפי' שבטי י"ה עדות לישראל. ויחוד זה די"ה, הוא ע"י המל"ת ששרשן מבחי' י"ה כנ"ל
(ושני בחי' אלו, הוא בחי' שכינתא תתאה ושכינתא עלאה. ועמ"ש מזה ע"פ שה"ש כו' שהם ב' בחי' מס"נ דק"ש באחד ובכל נפשך. וכמו שיתבאר ג"כ לקמן, דפסוק ראשון דק"ש הוא בחי' משכן העדות. ופסוק ואהבת הוא בחי' משכן סתם):
קיצור. ענין אלה מי. ברא אלה. וא"ו מדות הכלולים מוא"ו. קדוש בוי"ו ש"ס משנה. אלה המצות זהו פקודי המשכן, יחוד ו"ה. וזהו על אלה אני בוכיה. ומשכן העדות זהו בחי' י"ה:
ו והנה להבין מעט עוד בפי' וענין משכן העדות ועדות לישראל - הנה מלבד הפירוש הנז"ל, שהוא לשון עדות לפי שהוא בחי' עלמא דאתכסיא, יש עוד טעם למה שנק' עדות.
ויובן בהקדים תחלה ענין הפסוק (ביחזקאל סי' י"ו ז') רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים והביא רש"י שם ב' פירושים. הא' לשון עד כמו בטחו בה' עדי עד (בישעי' סי' כ"ו) השני לשון, עדי דהיינו ענין קישוטים, כמו: את עדים מהר חורב, שארז"ל (פ"ט דשבת דפ"ח ע"א) שהן שני כתרים, שקשרו להן אחד כנגד נעשה וא' כנגד נשמע.
ופי' כצמח השדה, היינו עד"מ צמח השדה שלא יצמח כ"א אחר ביטולו והתכללותו בכח הצומח. והוא ענין רקבון הגרעין שנעשה בחי' אין, ונכלל בכח הצומח ואח"כ יצמיח בו כח הצומח.
והטעם הוא, לפי שלא יוכל להיות התהוות יש מיש כ"א כאשר יבא בחי' היש לבחי' הביטול באין תחלה.
(ועמ"ש מזה בת"א בד"ה קחו מאתכם תרומה).
וכך יובן בכנס"י בגלות מצרים, שהיו משועבדים שם בתכלית שזהו כמשל רקבון הגרעין. והיינו, בחי' לב נשבר ונדכה עד שנעשו בבחי' אין. ועי"ז אח"כ ותרבי ותגדלי ותבואי.*
ותגדלי - ע"ד כי מי גוי גדול כו'. וכמ"ש ברבות ר"פ לך לך ע"פ ואעשך לגוי גדול: אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול אעמיד ממך. והיינו כמ"ש כי חלק הוי' עמו שנאמר בו: גדול הוי' כו'. וזהו וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול.
גם ע"ד מ"ש בד"ה ויהי בשלח פרעה שמבררים בחי' הנצוצי' שנפלו מעולם התהו מה שלקח הבכורה מעשו שנק' בנו הגדול כו'. וע"ד והאופנים ברעש גדול. וכמ"ש במ"א בד"ה האזינו השמים.
minute 2:40:47 recordings stops here.
ותבואי בעדי עדיים - שזכו לקבלת התורה. שעז"נ: בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, וקשרו להם ג"כ שני כתרים כו' כנ"ל.
והענין, כי העטרה הוא בחי' מקיף, דהיינו מה שאינו יכול לבוא בהתגלות בהשגת המהות, והוא בחי': "ישת חשך סתרו", בחי': "רעוא דכל רעוין", "אנכי מי שאנכי", "סתימא דכ"ס", "נורא תהלות", "דלא ידע ליה בר איהו" - שמשם נמשך להם הארה. והוא כמש"ל בענין הל"ת, שעל ידם נמשך מבחי' י"ה הנק' נסתרות.
וע"כ נק' משכן העדות, לשון עדי וקישוט, כמו עדי עדיים.
וגם הוא לשון נצחיות, כמו עדי עד. כי בחי' כתרים הנ"ל, הם המשכת א"ס ב"ה, והרי בחי' א"ס כשמו כן הוא, למעלה עד אין קץ. וכמאמר: הכל ירוממוך סלה. שיש עליות אין קץ בהשגת אלקות. כי: "בכל מקום שנאמר נצח סלה ועד - אין לו הפסק". (וע' בזהר פ' ויקרא דף כ' סע"א מענין סלה ובמק"מ שם) והיינו שזכו לבחי' הנצחיות.
וגם בפי' עדי עדיים י"ל שנכלל ג"כ לשון עד הפשוט, כמו: עד פה תבוא. (באיוב סי' ל"ח) וכמו: עד כאן תחום שבת. וגם פי' זה עולה בקנה א' עם פי' הנ"ל. והוא כי להיות שהמשכה זו שהיא מבחי' ישת חשך סתרו וסדכ"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ע"כ נאמר ע"ז לשון עד. ר"ל, עד כאן שייך בחי' השגה ולא עד בכלל. שאין בבחי' הכתר והמקיף שום השגה כלל. וכענין מ"ש בזהר ר"פ בראשית דף א' ע"ב ע"פ מי ברא אלה. דהא לעילא לית תמן שאלה כו' ע"ש.
ומ"ש: עדי עדיים לשון רבים - ר"ל, שאין שיעור כלל לעדיים וכתרים עד רום המעלות, בעילוי אחר עילוי זו למעלה מזו, מאחר שהוא א"ס.
(א"נ י"ל: עדי א', עדיים ב' - כענין קדש הקדשים. דפי' בפרדס בעה"כ ערך קדש: דפי' קדש הוא כתר, וקדשים הם חכמה ובינה כו'. ועד"ז הוא ענין עדי עדיים, דהיינו ג"כ יחוד חכמה בינה.
שמקור ההמשכה מבחי': ישת חשך סתרו שהוא בחי' כתר. וזהו ענין יחוד י"ה הנמשך ע"י קיום ושמירת הל"ת. ועמ"ש בפ' שמות בד"ה זה שמי. בענין איה סופר. ופי' איה היינו י"ה הם חו"ב והאלף פלא זהו בחי' כתר.
עוי"ל בפי' עדי עדיים, עפמש"ל דעדיים אלו הוא בחי' עדות לישראל, והם בחי' תרין עטרין הנזכר באדר"ז דרצ"א ע"א, והדעת כוללם יחד זהו עדי עדיים.
ופ' התרין עטרין, הם בחי' מדות שלמעלה מהשכל הנמשכים ומתלבשים במדות שלמטה מהשכל, וההמשכה הוא ע"י הדעת. וכמ"ש במ"א*. וע' ברע"מ פ' שופטים דער"ה ע"א ובפי' הרמ"ז שם מענין עדות כו' ומבואר במ"א).
וזהו ענין משכן העדות שמבואר למעלה, שהוא בחי' יחוד י"ה שנק' עלמא דאתכסיא ולכך שייך ע"ז לשון עדות.
ועתה יובן ג"כ בתוספת טעם, שהוא ג"כ לשון עדי וקישוט. ומבחי' כתרים אלו נמשך להיות עדות לישראל ג"כ. וזהו: ותבואי בעדי עדיים כו'.
וזהו אשר פקד ע"פ משה. הכוונה בזה שמשכן העדות דוקא הוא פקד עפ"י משה, ואדסמיך ליה קאי.
כי מתחלה כתיב: אלה פקודי המשכן שהוא ענין יחוד ו"ה, שנק' פקודי המשכן, דהיינו משכן סתם, ה' תתאה, שיחוד זה הוא ע"י בחי' אלה, ש"ס משנה, ורמ"ח מ"ע כנ"ל.
ועתה אומר, איך שמשכן העדות שהוא בחי' יחוד י"ה, הוא פקד ע"פ משה. שע"י בחי' משה נעשה פקידה זו ויחוד זה. כי משה הוא בחי' הביטול. כמ"ש: ונחנו מ"ה. ומבואר למעלה דהמשכה זו מבחי' י"ה, הוא דוקא ע"י הביטול. כמש"ל בפי': ששם עלו שבטים כו להודות כו'.
וזהו שמצינו בר"ע שהיה כורע ומשתחוה עד שאדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת - לפי שא"א להמשכה זו לבא בגילוי בשכל ודעת או כלי המדות, אלא רק ע"י בחי' הביטול, שהוא ענין ההשתחואה שבשמו"ע כנודע.
(ועמ"ש בד"ה שימני כחותם. דההמשכה שע"י שמירת מצות ל"ת הוא ענין אחד עם ההמשכה שבתפלת שמו"ע. ועמ"ש מענין תפלת שמונה עשרה בד"ה יהודה אתה וסד"ה השמים כסאי):
קיצור. עוי"ל פי' משכן העדות מלשון ותבואי בעדי עדיים. ופרש"י שני פירושים: לשון עדים מהר חורב בחי' כתרים. ולשון עדי עד נצחיות יהללוך סלה. גם לשון עד פה תבוא. וע"ז אמר אשר פקד ע"פ משה:
ז ועפ"ז יובן ג"כ מעט ענין הפסח ואכילת מצה. דהנה פסוק: רבבה כצמח השדה כו' ותבואי בעדי עדיים כו' (שהוא בחי' משכן העדות כנ"ל) נאמר על יצ"מ. והיינו שזכו בליל א' דפסח לבחי' גילוי יחודים עליונים הנ"ל. דהיינו אפילו יחוד י"ה, שהוא מבחי' ישת חשך סתרו' נגלה עליהם אז. כמאמר: שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. כמ"ש פי' זה במ"א בד"ה קול דודי כו'.
ולהיות כי מבחי' גלוי זה נמשך עדות לישראל כדלעיל, ולכן נאמר ע"ז: ותבואי בעדי עדיים, וככל הפירושים שנת"ל בזה, הכל הי' הגילוי מזה בליל א' דפסח.
ולכן נצטוו לאכול מצה. וכתיב: מצות יאכל את שבעת הימים (ס"פ בא י"ג ז'). ולשון זה לפי פשוטו אינו מובן, דהל"ל בשבעת הימים אבל את שבעת הימים משמע שיאכילו מצה את ז' הימים עצמן, וזה תמוה?
אבל לפי האמת א"ש. כי הנה ז' הימים הן ז' מדות חו"ג כו', שהן נמשכים מבחי' ו"ה דשם הוי'. הוי"ו הוא ששה מדות שבפסוק: לך ה' הגדולה כו', והשביעי' היא בחי' הה"א, שהיא בחי': לך ה' הממלכה כו'.
ומדות אלו ישנם ג"כ בנפש. והוא בחינת האהבה הנמשכת מצד השכל וההתבוננות בגדולת הבורא ית', כשמשיג איך כי הוא חייך כו', ושמחדש בכל יום מע"ב כו' - שמהתבוננות זו יולד האהבה או היראה. וכנ"ל בענין מי ברא אלה כו'.
אמנם למעלה מזה היא האהבה והדביקות הנמשכת מצד ההתבוננות בעצמות אור א"ס, שמצד מהו"ע כלא חשיב השבח הזה של ביטול העולמות אליו ית'. כי במהו"ע לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וחיות כל העולמות הוא רק ע"י מחשבה אחת כו'.
ובחי' אהבה זו נק': עדי עדיים. והוא בחי' תרין עטרין הנ"ל, הנמשכים מבחי' המדות שלמעלה מהשכל ומתגלים במדות שלמטה מהשכל. והוא ההמשכה מבחי' י"ה בו"ה.
וכדי שיזכו ישראל לבחי' גילוי זה בפסח, כי ביצ"מ היה עדיין בבחי' קטנות, כצמח השדה בתחלתו, ולא היה להם רק האהבה זוטא ולא אה"ר הנ"ל דבחי' עדי עדיים. לכן כדי שיגיעו לגילוי זה נצטוו לאכול מצה.
שענין המצה הוא המשכת בחי' מ"ה והוא בחי' הביטול. כמו שנראה לעין שאין במצה התנשאות כמו בחמץ ושאור כו'. ובחי' ביטול זה הוא שבו וע"י נמשך מבחי' י"ה, כנ"ל בענין משכן העדות אשר פקד ע"פ משה דוקא.
וזהו: מצות יאכל את שבעת הימים. פי' יאכל הוא לשון מפעיל, דהיינו שיאכילו את ז' הימים ממצה. והענין הוא להמשיך מבחי' מ"ה שבמצה בכל ז' המדות להיות נמשך בהם מבחי' הביטול דמ"ה. ואז יוכלו כנ"י לקבל מבחי' יחוד העליון, די"ה שזהו בחי' עדות לישראל ועדי עדיים.
(וע' מענין מצות יאכל את שבעת הימים בד"ה להבין מ"ש בהגדה מצה זו כו'. ועמ"ש בד"ה קחו מאתכם תרומה, דמצה ולחם עוני זהו בחי' אתכפיא כו' ע"ש. ומבואר לעיל בענין ל"ת שע"י אתכפיא סט"א עי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה, שעי"ז נמשך מבחי' יחוד י"ה שהוא משכן העדות. ולכן עד"ז ע"י בחי' המצה נמשך בחי': ותבואי בעדי עדיים. וע' ג"כ בפע"ח* שער חג המצות פ"א מענין ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ע"ש).
והנה אכילת מצה היא הכנה לקבלת התורה שבשבועות. כי על קבלת התורה נאמר: בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא בחי' התגלות רעוא דכל רעוין וסדכ"ס. וגם קשרו להם שני כתרים' שזהו ענין עדי עדיים הנ"ל. ולכך הוצרכו תחלה לאכילת מצה שהוא בחי' הביטול כו'.
(והנה עם היות כי בליל א' דפסח מתגלה ג"כ בחי' עדי עדיים הנ"ל. אך הגילוי הזה הוא אז ממילא. דהיינו אתעדל"ע שלא ע"י אתעדל"ת. ולכן נק' פסח לשון דילוג, כנודע בענין מדלג על ההרים כו'. ואחר ליל א' דפסח מסתלק גילוי זה. ולכך אח"כ מתחיל מצות ספה"ע ז' שבועות כדי להמשיך גילוי יחודים הנ"ל ע"י אתעדל"ת.
והאתעדל"ת דספירת העומר ידוע, שהיא התהפכות השבע מדות דנפש הבהמית, וכל מדה כלולה מז' - שתהיינה כולם לה'. ובחי' זו הוא בחי' ומדרגת שבעת הימים, בחי' ו"ה הנ"ל. ואח"כ מתגלה עי"ז ממילא אח"כ ביום החמשים מבחי' עדי עדיים הנ"ל שלמעלה מבחי' ו"ה.
ולכן נאמר תספרו חמשים יום ובאמת אין סופרים רק מ"ט, אלא שע"י ספירת המ"ט יום מתגלה ממילא שער החמשים, כי הוא מבחי' ומדרגת י"ה. וכבר נת' דשם הוא מדרגת הל"ת, שענינם בבחי' שב ואל תעשה ולא בבחי' קום ועשה, מפני שאין לו כלי כו'. ע"כ גם במצות הספירה אין צריך לסופרו כמו בשבעה שבועות, דמצוה למימני יומי כו', כי הוא מבחינת ו"ה. משא"כ בחי' זו ההמשכה משער הנו"ן. רק שנמשך ממילא ע"י קדימת ספירת ז' שבועות שהוא בחי' התהפכות המדות כו' ולא תחללו כו', שעי"ז יומשך אח"כ גילוי זה ממילא. וכענין ואתם תחרישון כמ"ש במ"א.
וזהו עיקר ענין עדי עדיים הנ"ל, שאז זכו לגילוי הכתרים כו'. והוא בחי' גבוה יותר* כי בחי' עדיים הנ"ל הם בלי קץ כנ"ל*.
נמצא העולה מזה שבליל פסח נמשך גילוי בכנס"י בחינ' גלוי יחודים הנ"ל מבחי' ו"ה ומבחי' י"ה באתעדל"ע ע"י אכילת מצה. וז"ש מצות יאכל את שבעת הימים. ואח"כ מסתלקת ההמשכה וחוזרים וממשיכים ע"י אתעדל"ת בספה"ע ז' שבועות, ואזי מתגלה בשבועות בחי' עדי עדיים הנ"ל בשעת קבלת התורה):
קיצור. ועד"ז יובן ענין אכילת מצה, בחי' ביטול ואתכפיא, להיות כצמח השדה בחי' אין, ועי"ז ותרבי ותגדלי כו'. ובחג השבועות בחי' בעטרה כו', שהוא ענין בעדי עדיים:
ח * והנה בסדר התפלה אנו מוצאים ככל ענין הנ"ל בפי' אלה פקודי המשכן משכן העדות כו'.
דהנה ידוע שבפסוק ראשון דק"ש: שמע ישראל ה' אלקינו כו' הוא בחי' יחודא עילאה די"ה הנ"ל, הנק' הנסתרות לה' אלקינו כו'. והוא ענין משכן העדות אשר פקד ע"פ משה כו'.
ובפסוק: ואהבת בכל לבבך כו' הענין הוא בבחי' אהבה הנמשכת מהשכל והטעם. (ועמ"ש מזה בד"ה בכ"ה בכסלו) והוא ענין יחודא תתאה. כמ"ש אלה פקודי המשכן כו'. וכנ"ל בענין שאו מרום כו' וראו מי ברא אלה כו'.
אך הנה קודם ק"ש תקנו אנכה"ג פסוקי דזמרה. והענין של פסוד"ז הוא כדי שיוכלו להגיע בפסוק ראשון דק"ש ליחוד העליון דה' אלקינו הנק' נסתרות כנ"ל. ואם לא השיר והזמרה בפסוד"ז א"א לבא למדרגת היחוד הזה כו'.
וזה היה עבודת הלוים בשיר וזמרה כו'. והיו נושאים את המשכן. וכמ"ש: בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן .(בפ' בהעלותך יו"ד י"ז) בני קהת נושאי המקדש. וכתיב: ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים (במדבר א' נ"א) (ועמ"ש מזה בד"ה שאו את ראש כו' למשפחותם לבית אבותם)
אך הטעם איך שע"י פסוד"ז בשיר ורננה דוקא יגיעו לבחי' היחוד העליון הזה - יובן בהקדים תחלה ענין שיר הלוים כו'.
דהנה כתיב: והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. (ביחזקאל סי' א' י"ד) ופרש"י כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור ולכנוס כך כו'.
וכך נפש האלקית שבאדם שנק' נר הוי'. וכמ"ש: נר ה' נשמת אדם, צ"ל עולה ויורד בבחי' רצוא ושוב בתמידות בלתי הפסק.
והוא ב' מיני התפעלות הללו זא"ז בתמידות. וכמ"ש: והחיות רצוא ושוב. פי' אחר הרצוא שוב, ואחר השוב רצוא. וכן חוזר חלילה. וכמ"ש מזה בד"ה וכל העם רואים את הקולות. ועי"ז עולה נה"א ממדרגה למדרגה עד רום המעלות כו'. וזהו ענין שיר הלוים על הקרבן.
וזהו ג"כ הענין שנשאו את המשכן כו'. מפני שע"י השיר ברצוא ושוב מגביהים ומרוממים למשכן עד שנעשה גם בחי' יחוד העליון בבחי' משכן העדות הנ"ל.
וזהו כענין פי': ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה. שמחבר בחי' ירושמ"ט שהוא יחוד ו"ה לבחי' ירושמ"ע שהוא בחי' י"ה והיו לאחדים ממש.
וכך הוא ענין פסוד"ז לפני ק"ש, ענין הכנה לרומם הנפש עד שתוכל לייחד יחוד העליון בפסוק ראשון דק"ש באמרו הוי' אלקינו, דהיינו ג"כ חיבור ויחוד בחי' הארת הנשמה המלובשת בגוף עם מקורה ושרשה שלמעלה, בחי' מזליה. כמ"ש במ"א בד"ה יונתי בחגוי הסלע.
וזהו ששם עלו שבטים שבטי י"ה שמתחברים בחי' שבטים דבריאה עם שרשן ומקורן שבאצי' הנק' שבטי י"ה. והיינו ששם עלו בבחי' ירושלים הבנויה. כעיר שחוברה כו' שהוא חיבור והתקשרות בחי' משכן עם משכן העדות דהיינו שחוברה לה יחדו ממש.
וזהו ענין עבודת הלוים. כי לוי מלשון לויה וחיבור. וכמ"ש ועבד הלוי הוא דהיינו עלמא דאתכסיא הנק' הוא, שעבודת הלוים לקשר ולחבר בחי' עלמא דאתכסיא עם עלמא דאתגליא.
(ועמ"ש מזה בד"ה אז ישיר משה ובני ישראל. ובד"ה אשירה להוי' וע' בזח"ב פקודי דרכ"א ע"ב ובפ' קרח דקע"ח ע"ב).
וזהו: אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים כו'. דהנה פשט הכתוב משמעו שע"פ משה פקד עבודת הלוים כי מה שאמר אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים ביד איתמר כו' קאי אשר פקד גם על מה שלאחריו, דהיינו עבודת הלוים וגם על מה שלפניו והוא משכן העדות.
וכך רצונו לומר אלה פקודי כו' משכן העדות אשר פקד המשכן ע"פ משה עבודת הלוים לשאת המשכן, ועל שניהם אומר אשר פקד כו' ומה שאמר ביד איתמר ענין שלישי הוא שביד איתמר כל העבודה הזאת כו'.
(וביאור ענין אשר פקד ע"פ משה גם עבודת הלוים לשאת המשכן כו') הנה אותיות פקד הם אותיות דפק וכמבואר בספרי הקבלה שהדפק שרשו מבחי' אחוריים דחכמה (והוא שם קפ"ד אחוריים דאבא כו') וכמ"ש קול דודי דופ"ק כו'.
והענין הוא דבחי' רצוא ושוב הנ"ל שרשו נמשך מבחי' הדפק. כי אנו רואים בחוש שיש בדפק ענין עליה וענין ירידה, דהיינו הסתלקות החיות והתפשטות החיות. והם באים זא"ז בתמידות. והוא ענין הדפק בלב שהוא הנשימה, וגם בדפק היד נרגש העלאה והמשכה זו בתמידות (ועמ"ש מזה בד"ה אני ישנה גבי קול דודי דופק).
וכך למעלה בחי' רצוא ושוב כמראה הבזק, שעבודת הלוים לשאת המשכן שרשם הוא מבחי' הדפק העליון, שהוא בחי' הסתלקות והתפשטות.
והוא מה שאמר אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים שהוא מבחי' אחוריים דמ"ה דמשה שהן אותיות דפ"ק היפך אותיות פקד. אך משכן העדות פקד ע"פ משה מבחי' פנימי' כו' כנ"ל.
ואמנם דוקא בחכמה הוא שיש התפשטות והסתלקות והוא בא בהתלבשות בדפק, אבל בבחי' בינה אין שם הסתלקות אלא התפשטות בלבד. והיינו ענין הדם המתפשט בשס"ה גידים שנאמר בו כי הדם הוא הנפש דהיינו עיקר המחי'. אך ע"י בחי' החכמה נעשה בגידי הדם בחי' הדפק כו'. והן בחי' יחוד עליון הנ"ל די"ה ע"י מל"ת דלאו קודם להן כו'.
וזהו קול דודי דופק, שהוא יחוד חו"ב תרין ריעין כו'. וזהו אשר פקד ע"פ משה גם עבודת הלוים ברצוא ושוב למטה, ועי"ז יש בלוים יכולת להעלות בחי' המשכן לבחי' משכן העדות, לקשרם ולחברם יחדו כעיר שחוברה כו'.
ועי' בזח"ב פ' שמות די"א סע"ב ע"פ וילך איש מבית לוי. ובמק"מ שם דבית לוי זהו בחי' חו"ב. והיינו משכן העדות ויקח את בת לוי זהו בחי' מל' משכן סתם כו' ע"ש.
ומה שאמר ביד איתמר בן אהרן כו' - הענין הוא שלא ישאר האדם רק בבחי' זו דרצוא ושוב בלבד כי אין זה תכלית הכונה, אלא צריך שימשיך זה בבחי' כלי שישכון בו בחי' הביטול הזה בבחינת רצוא ושוב.
והנה בחי' הכלי לאור דרצוא ושוב הוא הדבור בד"ת דוקא. וכמ"ש בפ' דק"ש אחר ואהבת ברצוא ושוב כנ"ל: ודברת בם בשבתך בביתך כו'. פי' ודברת שתמשיך רו"ש הזה בבחי' כלי, והוא באותיות התורה. ודוקא כשיש בדבור זה בחי' הביטול.
וע"ד המבואר במ"א ע"פ: ואשים דברי בפיך שאינו רק כלי לדבר ה' זו הלכה שאומר בפיו, ואזי הדבור בחי' כלי לרו"ש. וזהו ע"פ משה. פי' משה דוקא. שמשה היה בבחי' ביטול עד שאמר: ונתתי עשב דהיינו לפי שאינו דבר ומהות בפ"ע כ"א בטל לגמרי. ושכינה מדברת מתוך גרונו כו'. ועמ"ש בד"ה משה ידבר כו'.
וכמ"כ בכל אדם יש ניצוץ והארת בחי' משה, דהיינו ע"י ק"ש למס"נ באחד בביטול ממש, עי"ז אח"כ תען לשוני אמרתך כו' אמרתך ממש.
וזהו ביד איתמר - פי' איתמר מלשון אתמר הנזכר בגמרא תמיד, דפירושו איתמר שממילא איתמר ונדבר. וכענין אז נדברו יראי ה' שענינו הוא ענין הדיבור אשר הוא בא ממילא ומאליו, ששייך לומר נדברו לשון נפעל ממילא. שאם הדבור בא מצד עצמם היה לו לומר מדברים או דוברים אלא נדבר"ו היינו כאשר נדבר הדבור בהם ממילא.
וכך הענין בפי' איתמר בלשון תרגום שנאמר ממילא כו'. והוא בדבר ה' שנאמר ממילא מפני שהדבור של האדם הוא בתכלית הביטול בעצמותו עד שאין הדיבור בא מצד עצמו כלל אלא נדבר בו דבר ה' זו ההלכה ממילא ומאליו. וכענין אז נדברו יראי ה' כו'.
וזהו כדוגמת לימוד המשניות שלמד הרב ב"י שאמר לו המגיד אני המשנה המדברת בפיך כו'. וכענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משה כו'.
וזהו ענין ודברת בם שאחר ואהבת, שהוא לעשות כלי בבחי' הביטול להיות: ואשים דברי בפיך כו'.
נמצא שיש כאן חיבור משכן עם משכן העדות, להיות כעיר שחוברה לה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. היינו ע"י עבודת הלוים, זהו ההעלאה מלמטה למעלה ע"י רצוא ושוב. וזהו: ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים להעלותו למעלה מעלה.
ואח"כ ע"י עסק התורה ביד איתמר, זהו החיבור י"ה עם ו"ה מלמעלה למטה כו'. וכענין מ"ש בד"ה ראה אנכי בפי' יהא שמיה רבא, שם י"ה, יתגדל ויתרבה ויומשך בבחי' ו"ה כו', ולא יהי' כס י"ה התכסות בחי' י"ה מבחי' ו"ה.
וכ"ז פקד ע"פ משה. וכנ"ל. וכן לענין מעשה המצות המה ג"כ בחי' כלים, אלא שהן מתחלקים באופנים שונים. ועכ"ז, הרי כללות כולם שיהא בחי' כלי, לשכון בו בחי' קדושה העליונה. וכמ"ש: ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם אני ה' אלקיכם, שיש בזה בחי' ההעלאה וההמשכה כנ"ל.
והמצוה היא בחי' כלי לזה, כמ"ש: כי נר מצוה. וצ"ל שמחה של מצוה שעי"ז נמשך הגלוי מבחי' עלמא דאתכסיא בחי' י"ה כו' כי השמחה היא בבינה הנק' משכן העדות.
ונמצא כללות סדר התפלה: בפסוד"ז וק"ש ואהבת ודברת בם כו', היינו כסדר האמור בפסוק זה דאלה פקודי כו'. ע"ד איתמר בן אהרן הכהן. ופי' אהרן הכהן ידוע שהוא בחי' אה"ר דכהנא רבא, והוא הממשיך הכח הזה להיות כל סדר העבודה הזאת. וכמ"ש במ"א ע"פ בהעלותך את הנרות, ובענין כשמן הטוב כו' יורד על הזקן זקן אהרן כו'.
גם כל עסק הלוים הי' ע"י אהרן. וכמ"ש אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו כו'. וכתיב וילוו אליך וישרתוך כו'. כי תכלית ההעלאה שע"י הלוים הוא בשביל ההמשכה שע"י אהרן זקן אהרן כו' שהוא הלכות התורה כו' וכמ"ש במ"א.
והנה כ"ז עכשיו, אבל לע"ל כתיב ביום ההוא יהיה, שבחי' ו"ה שהוא בחי' ירושמ"ט יהיו במדריגת י"ה ממש שהוא בחי' משכן העדות.
כי מה שעכשיו אינו מושג כלל רק בבחי' שלילה כו', יומשך לע"ל בבחי' גלוי. וזהו דירה בתחתונים בבחי' ו"ה דוקא.
ולכן נאמר אלע"ל לשון והי'. והיה ביום ההוא כו', דפי' והיה היינו שבחי' ו"ה קודם לבחי' י"ה, לפי שיהיה דירה בתחתונים כו':
קיצור ענין שבסדר התפלה בכל יום נמצא כ"ז. כי פסוד"ז זהו כענין בחי' עבודת הלוים, ועי"ז מגיע בשמע ישראל לבחי' יחו"ע. וזהו פקד ע"פ משה ומלמעלה למטה, זהו בחי' איתמר ע"ד אז נדברו יראי ה':