ראו כי ה' נתן לכם את השבת

ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'.

במדרש תלים (סי' צ"ב): מהו "ראו"? א"ר יצחק: כל עיסקא דשבתא כפול: עומר כפול - שני העומר לאחד [שמות טז, כב]. קרבנו כפול - וביום השבת שני כבשים כו'. אזהרותיה כפולות - זכור ושמור כו'.

וברבות בשלח ס"פ כ"ה: ששקולה שבת כנגד כל המצות כו' ע"ש. וכ"ה בירושלמי ספ"ג דנדרים.

הנה יש להבין למה אומרים בשבת: "קדשנו במצותיך" דרך בקשה לעתיד כו', ובכל ברכות שבחול וגם בכל ברכות המצות אנו אומרים: "אשר קדשנו במצותיו", שכבר קדשנו לעבר כו'?

אך הענין יובן ע"פ הקדמה, להבין הטעם שנקרא התורה ומצות בשם: דרך ה'. כמ"ש: דרכיה דרכי נועם כו'. וכן: ושמרו דרך הוי' כו'?

דהנה כתיב: כי בי"ה ה' צור עולמים - ביו"ד נברא העוה"ב כידוע. ויש להבין איך יתכן שום ציור אות למעלה כמו ציור אות יו"ד שבו נברא כו'. שהרי אין שם גשם צורה ח"ו?

אך הנה ידוע דביו"ד מאמרות נברא העולם כו'. ושרשם הוא יו"ד דברות בחכמה ובתבונה ובדעת כו' כמ"ש במ"א. וגם זאת להאיר רק ע"י צמצומים רבים.

כי באמת הוא ית' למעלה מעלה מן החכמה והתבונה כו', כמאמר: "לאו דאית לך צדק ידיעא כו', ולאו מכל אינון מדות כלל". כי אין ערך כלל לשום נאצל או נברא לגבי עצמותו ית', יותר משאין ערך הגשמי לגבי הרוחני, כידוע ומבואר במ"א.

וזהו: "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שצ"ל נבנה העולם ביו"ד מאמרות ע"י העלאת מ"ן כו', כמ"ש במ"א בד"ה לסוסתי ברכבי.

והנה כתיב: כי עמך מקור חיים כו'. פי' כי העוה"ב ידוע, שהוא מה שהנשמות נהנין מזיו השכינה. והנאה זו שנהנין אינו אלא ע"פ השגה שמשיגים באלקות דוקא. כנראה בחוש שכל מי שאינו משיג השכל אינו נהנה ומתענג כלל כו'. וא"כ כבר בא העונג העליון האלקי לידי תפיסא להיות יש ודבר מה בהשגת הנשמות עד שנהנין ממש כו'. וזהו מ"ש: "להנחיל אוהבי יש", בחי' יש ממש, כמ"ש במ"א.

ובאמת בחי' גילוי עונג העליון הזה, שירד כ"כ להיות יש ודבר כו', א"א כ"א ע"י צמצום גדול מאד מעצמות עונג העליון, וכידוע.

וזהו: כי עמך מקור חיים, פי' מקור כל התענוגים, ומקור כל החיים שנהנין הנשמות עמך בעצמותך

(וע' בזח"ג פ' צו דף ל"ד סע"א ובפ' אמור ק"א א', ובספר מג"ע פי' כי מקור חיים כחשבון אור א"ס)

ואין לגילוי העונג הנמשך לנשמות ערך כלל עמך, כי ע"י צמצום גדול ירד כנ"ל.

וזהו ענין: ביו"ד נברא העוה"ב, פי' ע"י צמצום גדול דאות יו"ד. עד"מ כתיבת היו"ד כנקודה קטנה כנ"ל, כמ"כ אופן המשכת העונג מן ההעלם לגילוי הנ"ל הוא מקור כל העולם הבא שנהנין הנשמות בו. והיינו מפני שהוא כולל כל פרטי פרטיות התענוגים שמתענגים הנשמות על ה' בג"ע. וזהו ביו"ד נברא כו'.

ובמ"א נתבאר, כי הנה כל המשכה הוא ע"י שם הוי'. היינו יו"ד - צמצום, ה' - התפשטות, וא"ו - המשכה כו'.

היו"ד הוא צמצום - שכדי להיות המשכה מאור אין סוף ב"ה שהוא בחי' מקור חיים כנ"ל, צ"ל ע"י צמצום תחלה כדי שיוכלו לקבל. וכמ"ש בת"א ס"פ לך לך בד"ה שרי אשתך כו'.

ואין זה הצמצום העלם והסתר גמור, אלא ע"ד: לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה כו'. וכמו בתשב"כ נרמז בקצרה כל מה שבא בתשבע"פ באורך. שלכן נק' תשב"כ: מוסר אביך, ותשבע"פ נק': תורת אמך. כמו טפת האב נכלל בה כל כח רמ"ח אברי הולד בדרך קצרה כו'. ולכן נמשל בחי' זו לאות יו"ד.

ומזה נמשך אח"כ ה', שהוא התפשטות. וכמו ההתגלות מתשב"כ כשמתגלה בתשבע"פ באורך ורוחב כו'. וכמ"ש מזה בבה"ז פ' אחרי ע"פ המאמר שם דע"ט ב' הביאו עלי כפרה. יעו"ש.

וזהו ענין ביו"ד נברא העולם הבא, שבחי' עוה"ב זהו מה שכבר נמשך ונתגלה בבחי' השגה, והוא בחי' ה'. ומקור ושרש התהוות בחי' זו הוא ע"י היו"ד.

ועמ"ש עוד מענין ביו"ד נברא העולם הבא בד"ה שחורה אני ונאוה אש שחורה.

ובהיות כי היו"ד מתחלק אח"כ לכמה פרטי פרטיות, נאמר כי בי"ה צור עולמים ביו"ד נוצר כל פרטי תענוגי הנשמות שבעוה"ב, ובה' נוצר כל פרטי פרטיות התהוות הנבראים שלמטה. כמ"ש: בהבראם - בה' בראם.

(עיין מזה באג"ה בד"ה ויעש דוד שם. ועמ"ש בת"א פ' לך לך בד"ה שרי אשתך כו' שרה שמה, בטעם מה שלהיות הולדה לשרה הוא ע"י שלוקח מאתה כח היו"ד וניתן לה כח הה"א במקומו. שהגם שלמעלה בהמשכה מאור א"ס באצילות הוא ע"י היו"ד דוקא שהוא בחי' צמצום כו', מ"מ למטה בההמשכה שמבחי' שרה שהוא מל' שמאירה בבי"ע הוא להפך ממש, שאם היה האור מתצמצם היה חושך והעלם גמור כו'. ועמ"ש כה"ג בביאור ע"פ כי תצא גבי וגלחה את ראשה בענין השערות שלמעלה הם קדושה עצומה, י"ג ת"ד, ושער רישיה כעמר נקא כו'. ובנזיר: קדש יהיה גדל פרע כו'. משא"כ באשה שער באשה ערוה כו'. כי השערות הם גם כן בחי' צמצום כו'.

ומכ"ז יובן גם כן כאן הטעם שהעולם הזה נברא בה"א דוקא. ומזה יובן מ"ש לקמן שצריך להמשיך תמיד בחי' הה"א שנברא בו עוה"ז כדי שלא יהיה צמצום וחושך אלא בחי' התפשטות והרחבה, שיהיה גילוי אלקות כו').

מאין ליש.

ולא עולם הזה השפל דוקא, אלא כל העולמות דבי"ע, הנק' עולמות הנפרדים בע"ג. ובכלל זה גם העולמות העליונים שהן בבחי' גבול השגה כו', ואין הפרש בין יו"ד לה"א אלא שביו"ד נברא עלמא דאתכסיא שהוא העולם הבא נהנין מזיו הנ"ל, ובה"א נברא עלמא דאתגליא כו'. הן העולמות שנתהוו מאין ליש ודבר כו'. שנקרא עולם הזה,* להיותם עלמא דאתגליא, לכן נק' עולם הזה.

פי' "זה" ע"ש בחי' הגילוי, עד שיכול להורות עליו באצבע כו'. כמ"כ נקרא בה"א נברא העולם הזה, הענין הוא ע"ש בחי' עלמא דאתגליא, שנק' זה.

(ואפ"ל עוד שנק' עולם הזה. דהנה כתיב: "גם את זה לעומת זה עשה האלקים" בקהלת סי' ז' י"ד. ובעוה"ז מעורב ב' הבחי' יחד, שהרי הנפש האלקית מתלבשת בגוף ממשכא דחויא כו'. ע"כ בו מעורב יחד ב' בחי' זה הנ"ל, לכן נק' העולם הזה.

ולכן ג"כ היום לעשותם דוקא, ולהמשיך בחי' זה היינו מ"ש זה אלי ואנוהו, משא"כ לע"ל ארז"ל: שאין בהם לא זכות ולא חובה. בשבת פכ"ג דקנ"א ע"ב):

ב והנה בחי' גילוי המשכה זו מן ההעלם: בין ביו"ד שנברא בו העוה"ב להיות נהנין מזיו כו'. בין בי"ע שבה"א בראם כו', שכדי להמשיך גילוי הה"א בבי"ע להיות "עולם חסד יבנה". וכמ"ש: "בהבראם" - באברהם - הוא ע"י אתעדל"ת. וכמ"ש באג"ה בד"ה ויעש דוד שם. והוא רק ע"י תומ"צ דוקא. כמ"ש: ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה - לעבדה זו רמ"ח מ"ע כו'. דהיינו שנתוסף גילוי בחי' עונג העליון בג"ע, ע"י רמ"ח מ"ע דוקא.

וזהו: כל הנשמה תהלל י"ה. פי': תהלל לשון שבח ולשון הארה כמ"ש בהלו נרו. היינו שהנשמה תמשיך אור וגילוי שם י"ה, שיהיה גילוי והמשכת היו"ד בעוה"ב והמשכת הה"א בעוה"ז.

ולכן נקראת הנשמה: נר הוי', שהיא בחי' נר הממשיך שם הוי' להיות: ביה הויה צור עולמים. וכמ"ש מזה בת"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת.

והנה הטעם שההמשכה זו הוא ע"י מצות דוקא יובן, בהיות ששרש המצות הוא בבחי' פנימית העונג העליון. כמ"ש בתורה: ואהיה אצלו כו' שעשועים. פי', בחי' שעשועי המלך בעצמותו כמ"ש במ"א, שהוא ענין עונג העליון העצמי הנק': מקור כל התענוגים כו'. בחינת: כי עמך מקור חיים כו' הנ"ל.

אך כדי שיתגלה עונג זה מן ההעלם לגילוי בנשמות בגן עדן וכדומה. והיינו: מ"ש ושעשועי את בני אדם כו' - אין זה אלא על ידי התורה והמצות. באמרו: אשר קדשנו במצותיו הן בחי' שעשועים עצמיים כו'. ובזאת הכוונה דברכה של המצוה, נמשך ובא לידי גילוי עונג העליון,

וזהו: העוסק בתורה - לשמה לשם התורה. פי' שממשיך בחי' השעשועים העצמיים שבתורה לידי גילוי, בדבר הלכה. וע"כ נאמר על התורה: דרכיה דרכי נעם וגו' במשלי סי' ג' י"ז, פי' נועם, הוא מתיקות, ונועם ה' - הוא בחי' עונג העליון העצמי בחי' כי עמך מקור חיים.

(ועיין בפרדס ערך נעם. ובזח"ג פ' שלח לך דקס"א ע"ב, ע"פ ועתה יגדל נא כח אד': פי' נעם ה', הוא ענין כח אד', הכח הנמשך מע"ק סתימא דכל סתימין כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא. ועיין במא"א אות נו"ן סעיף י"ג) 

והתורה נק' דרך, שבה דרכי נתיבות והילוך המשכות נועם ה' מההעלם לידי גילוי, עד"מ הדרך שבה הולכים ממקום למקום כו',

ופי' דרכי ל' רבים: הנה הפרדס ערך דרכים פי', שהם חג"ת. והן בחי' תורה ועבודה וגמילות חסדים שהן כללות התורה. וע"ז ארז"ל: האשה נקנית בשלשה דרכים. האשה היא - כנס"י. בכסף - זהו גמ"ח. ובשטר - זהו אותיות התורה. ובביאה - זהו ענין עבודה. שהוא קרבנות קירוב ויחוד המדרגות כו'. ועכשיו תפלה היא במקום קרבנות, ח"י ברכאן דצלותא כנגד ח"י חוליות השדרה, שדרך הם נמשך השפע מהמוח כו',

אך דרך פרט, כל מצוה היא בחי' דרך להמשכת נועם הוי'. פי' נועם הוי', שבחי' נועם ותענוג עליון נמשך ע"י צמצום היו"ד והתפשטות הה"א והמשכה שזהו ענין שם הוי', וכנ"ל. בענין ביו"ד נברא העוה"ב כו'. והיינו ע"י כל מצוה.

וביאור הדבר. הנה יש לבאר עוד פי': כי עמך מקור חיים. פי' עמך אינו מהותו ועצמותו ממש, כ"א בחי' שמו ית' הנק' אור א"ס. שהוא בחי' עמך, כלול ובטל בך, כאור השמש הכלול תוך עצם השמש. כמ"ש בס' ש"ב ח"ב פ"ג.

ובחי' זו נק': מקור חיים, היינו מקור התענוגים. וכנודע שעתיק הוא מקור התענוגים, והוא בחי' אור א"ס. וכמ"ש במ"א.

ופי' מקור התענוגים, שאינו כמו התענוג למטה שהוא נמשך מדבר שחוץ ממנו. כמו ממאכל ערב או מהשגת דבר חכמה. מה שאין כן למעלה הרי אין שום דבר חוץ ממנו יתברך כלל. וא"כ התענוג עליון אינו כ"א ע"ד שמציאותו מעצמותו. הרי אין דוגמתו כלל בתענוגים שבעולם ואינן מערך וסוג שלו כלל.

לכן בחי' זהו גבוה למעלה מעלה אפילו מחכמה עילאה. כי גם בחכמה יש הרכבת ב' בחי': החכמה והתענוג שיש בהחכמה. א"כ אין תענוג זה שבחכמה ערך כלל לעצם התענוג שהוא פשוט בתכלית הפשיטות.

וביאור הדברים. היינו, כי אנו רואים עד"מ למטה שהתענוג מתפשט באריכות ורוחב יותר מכל הכחות שבנפש. היינו שבכל הדברים התכלית והמכוון הוא מה שמתענג ושמח מזה. ולהפך ונגד זה, הוא ענין צער ויסורים ח"ו שהם הפך התענוג. וא"כ זהו ענין טוב ורע. שהתענוג הוא נק' טוב וחיות, כענין: להחיות בהם נפש כל חי דהפי', לפיקוח ותענוג. כמבואר בא"ח בהל' ברכות. והרי שבחי' תענוג זה נק' ג"כ חיות ממש.

ועד"ז הוא כל עמל האדם, כמו העוסק במו"מ כדי להרויח ולהתעשר, לפי שתענוג שלו הוא מזה. ויש מי שמייגע א"ע בחכמה, לפי שמזה הוא התענוג שלו כו'.

וגם אנו רואים שיש מיני תענוגים רבים לאין קץ. כמו דרך כלל יש תענוג בחוש הטעם באכילת מאכל ערב המתוק לחיך. וגם בזה יש כמה וכמה מטעמים ומשקאות מינים ממינים שונים.

ויש תענוג בחוש הריח. והוא מין תענוג אחר מהתענוג שבחוש הטעם. וכן יש תענוג בדבור שמתענג מצחות הלשון הגיון ומליצה ודקדוק, או אפילו ממילתא דבדיחותא או משאר דבורים שחפץ לדבר. ואפילו דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים עי"ז יוצא הדאגה והצער. הרי על כרחן שמתענג מדבור זה, ועי"ז נדחה הצער שהוא הפך התענוג.

וכן יש תענוג בשמיעה קול נאה, זמרא דפומא או כלי זמר ערב וכה"ג. וכן בראיה יש תענוגים רבים. וכ"ש בתענוג שבשכל ובמדות כו'.

והנה כל תענוגי עוה"ז הם רק ממה שנפל בשבה"כ, והוא פסולת ממש לגבי תענוג העליון. וכנודע מענין: יהי רקיע כו' מבדיל בין מים למים. ולכן אין ערוך כלל וכלל כל תענוגי עוה"ז אלף שנה לגבי התענוג שעה א' בג"ע התחתון, מה שהנשמות נהנין מזיו השכינה.

וכמארז"ל: יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. דהיינו, אפי' חיה בעוה"ז אלף שנה בתענוג גדול וכל טוב - אין זה נחשב אפי' נגד שעה אחת של הקורת רוח שבעוה"ב - לפי שהוא תענוג באופן אחר ומעלה עליונה לאין קץ על מהות התענוג היותר חשוב שבעוה"ז.

וכמו שאנו רואים למטה בתענוגי עוה"ז, שהתענוג שבשכל עד"מ הוא מהות תענוג אחר לגמרי מהתענוג שבחוש הטעם. וכעד"ז התענוג שבראייה כו', הרי יש בבחי' התענוג כמה אופנים שונים זמ"ז לגמרי. עד"ז מובן, שהתענוג אפי' בג"ע התחתון הוא מהות תענוג באופן אחר מה שאין ערוך אליו כלל כל עניני התענוגים שבעוה"ז.

ולכן ארז"ל גבי אלישע - אחר: מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי. אשר כדאי כל יסורי גיהנם, כל י"ב חדש, מה שאש שלנו אחד מששים באש של גיהנם, בשביל שיקבל העונג גם בג"ע התחתון,

אבל ג"ע העליון, הוא תענוג עליון למעלה מעלה מג"ע התחתון, עד שיש נהר דינור המפסיק ביניהם. שצריך לטבול בו כדי לשכוח התענוג שבג"ע התחתון בבואו לג"ע העליון, כדי שלא יבלבלנו שם. עמ"ש מזה בת"א בד"ה מראיהם ומעשיהם.

ועד"ז יש עליות לאין קץ כו': יהללוך סלה. והכל הוא רק בהתפשטות הארה משמו ית'. וזהו ענין: סלה, שהוא מורה על התגלות הארה מעתיק המלובש בבינה. ע' בפרדס בעה"כ ערך סלה. ובזהר פ' ויקרא דף ך' ע"א, ובמק"מ שם.

והיינו, כי מקור כל התענוגים הוא בחי' אורו וזיוו ית'. וזהו ענין: נהנים מזיו השכינה. והיינו כי כל התענוגים הנ"ל הם התלבשות הארת התענוג בחו"ב, שמזה נמשך בג"ע איזה הארה וגילוי. והארת התענוג הנמשך בחו"ב נמשך מבחי' אור א"ס ב"ה, הוא בחי' שמו ית' שהוא מקור התענוגים, היינו עצם התענוג שלא כענין התענוג מדבר שחוץ ממנו, וכנ"ל, כ"א שבחי' אור א"ס הוא עצמו תענוג א"ס ממש.

וזהו: כי עמך מקור חיים, פי' מקור חיים ממש של כל העולמות. וגם ע"ד פי': להחיות בהן נפש כל חי, דהיינו בחי' תענוג, כנ"ל שהמקור לכ"ז הוא בחי' הנק': כי עמך, היינו שמו ית'.

אבל מהותו ועצמותו ית', אין שייך בו לומר כלל שהוא מקור להשפעת החיים והתענוג שבע"ס ובעולמות, כ"א מקור זה הוא מבחי' כי עמך כו'.

ג והנה המצות הם רצון העליון, והנה הרצון הוא עדיין בבחי' מעלת ומדריגת חיצוניות שלהם. וכמ"ש: וראית את אחורי ופני לא יראו. אבל פנימיותן ועיקרן הוא, הוא עונג העליון ב"ה, שהוא פנימית הרצון כידוע. וע"ז נאמר: אחור וקדם צרתני.

ועד"מ מבשרי אחזה, שהתענוג הוא עיקר המכוון והרצון הולך אחר התענוג, שמחמת שיש נחת רוח ותענוג לפניו לכך הוא רוצה וחפץ בכך. ולכן נק' הרצון בחינת אחוריים ובחי' חיצונית לגבי העונג העליון ב"ה המלובש בו.

וע"ז נאמר: "וראית את אחורי ופני לא יראו", שאין פנימית העונג מתגלה כ"א בחי' הרצון בלבד, כמו שאינו נראה ונגלה באדם לזולתו רק בחי' רצון בלבד, שמגלה לו רצונו להיות כך וכך.

אבל פנימית העונג המלובש בו והמכוון מזה, איזה עונג ונחת רוח לפניו, מזה לא ניתן להתוודע ולהגלות. ועונג זה הוא המלובש במצות שהן רצונו ית'.

וזהו: אשר קדשנו במצותיו. אשר מלשון: באשרי כי אשרוני, שהוא לשון הילול ושבח. והוא על עוצם ריבוי התענוג, שיש בזה כדי להלל ולשבח מאד.

ובבחי' זו נאמר באשר: וטובל בשמן רגלו, שבחי' רגלו בלבד היא מלובשת בבחי' שמן הוא בחי' ח"ע כו'.

והנה ההפרש שבין בחי' אחוריים לבחי' פנים, מבשרי אחזה, שבעורף אין בו התחלקות אברים שעור א' מכסה את כולו. משא"כ בבחי' פנים נראה ונגלה ציור התחלקות האברים: עינים לראות אזנים לשמוע כו'. ותענוג שבבחי' ראיה היא בחי' אחרת משמיעה כו'.

כך הוא למעלה כביכול, שבחי' רצון העליון ב"ה נק' בחי' אחוריים, ואין בו שום התחלקות. ולכך הרצון המלובש במצות כולל כל המצות בשוה, שכולן הן בחי' רצונו ית'. והרי זה שבח א' לכולן. אלא שהוא שבח גדול מאד כנ"ל, שהרצון עליון הוא למעלה מהחכמה כו'. ולכן נקרא העונג והשמחה הנמשך מזה בשם זמירות, כמו זמר שמנגנים ניגון א' היפה מאד הרבה פעמים כנ"ל.

אבל העונג העליון ב"ה המלובש במצות, יש לכל מצוה תענוג פרטי. כי העונג הוא פנימי' המכוון המלובש ברצון. ואין פנימית המכוון המלובש ברצון מצוה זו מלובש ברצון מצוה אחרת. כי לכל מצוה יש כוונה אחרת כנודע. וכמו עד"מ בפנים הרי התענוג שבראיה המלובש בעינים אינו דומה כלל לתענוג שבשמיעה שבאזנים. וכן תענוג שבטעמים חיך אוכל יטעם כו' כל מין תענוג הוא מהות אחר.

כך בחינת עונג העליון הנמשך ומתגלה ע"י המצות בציצית תענוג מיוחד ומשונה מהתענוג שבמצוה אחרת וכן בתפילין כו' ובכל המצות. ולא כמו מעלת הרצון שהוא מדרגה אחת לכולן.

ונמצא שהמצות הן פרטיות המשכות העונג. כמו עד"מ, תענוג שבראיה ותענוג שבשמיעה כו'. ושרשן ומקורן, היא בחי' מקור התענוגים, מה שלמעלה מבחי' תענוג פרטי כו'. ועמ"ש בת"א פ' יתרו בד"ה וכל העם רואים את הקולות.

וזהו שהמצות נקראים: "דרכי נועם", שהם דרכים פרטיים הנמשכים ממקור התענוגים הנק': נעם ה'. ועי' בבה"ז פ' וישלח ע"פ כי ישרים דרכי הוי'.

וזהו שנקראו כל המצות מעשיות: "ארחות הוי'". פי', כמו אורח ושביל שהולכין בה ממקום למקום. וכמ"כ ע"י המצוה, נעשה אורח ודרך להמשכת שם הוי', ע"י צמצום והתפשטות כו' מבחי' העלם ענג העליון לידי גילוי כנ"ל.

וזהו שנקרא בדרך כלל כל המצות בשם: דרך. וכמ"ש: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה כו'". וזהו ג"כ פי': נעם ה', כמו פי': דרך הוי' כו' כנ"ל,

אך מה שנזכר צדקה בפרט, ידוע - לפי שהיא כוללת כל המצות. מפני שכללו' כל ענין המצות הן רמ"ח המשכות מן ההעלם, והיינו טפ"ט כו' עד ה"ח המגדילים. והצדקה הוא ענין המשכת החסד כו' וכמו: ימינו של אדם שאחריה נמשך כל הגוף כו':

ד והנה כתיב: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות", בפ' תשא (ל"ד כ"א). ולכאורה אינו מובן למה נזכר חריש וקציר דוקא?

אך הענין, דפי' ששת ימים תעבוד קאי על עבודת הש"י. כמ"ש בפ' והיה אם שמוע: ולעבדו בכל לבבכם כו'. ויש בזה חרישה וזריעה וקצירה. וכמ"ש: זרעו לכם לצדקה. אור זרוע לצדיק. ועמ"ש מזה ע"פ הבאים ישרש יעקב, וע"פ כי תבואו אל הארץ כו' ושבתה הארץ. ובד"ה האזינו השמים, ובד"ה ושאבתם מים בששון.

כי הנה ידוע דל"ט מלאכות: חורש וזורע כו', כמו שיש למטה כמ"כ יש למעלה. כמו עד"מ הזורע שמצמיח פירות תבואתו בתוס' ברכה כו', כמ"כ למעלה בחי' המשכות העונג העליון שיבא לידי גילוי שאינו אלא על ידי מצוה כנ"ל.

ונקרא בשם מלאכה, להיותה בחי' ירידה וצמצום כנ"ל. כמו המלאכה שהוא התפשטות ירידת החיות בפועל ידיו כו', כמ"ש במ"א.

אך תועלת ותקנה מכוין במלאכת עבודתו להיות תוס' ברכה כו'. כמ"כ למעלה התועלת מן עבודת הצדקה, היא להביא תוס' ברכה מן ההעלם העונג העליון, כענין ברוך אתה ה' כו' כידוע.

וזהו הברכות של המצות מעשיות: ברוך אשר קדשנו במצותיו כו'. וזהו פי': לעבדו כו'. והיינו ג"כ פי': ששת ימים תעשה מעשיך לחרוש ולזרוע כו'. הן כל מעשה המצות שבימות החול, שמעוררים המשכות עונג העליון כו'. אבל ביום השביעי: תשבות כי בו שבת מכל מלאכתו.

והענין הוא, דבימות החול,הגם שע"י המצות מעשיות נתעורר העלם ענג העליון לבא לידי גלוי אור בג"ע כו' - מ"מ עדיין לא בא ממש לידי גילוי עד השבת, אלא הוא מוכן ועומד לבא לידי גילוי, ועדיין הוא בהעלם.

אבל בשבת כתיב: "וקראת לשבת עונג", שבא העונג העליון לידי גילוי ממש. שהרי מה שהנשמות נהנין כו' הוא בשבת דוקא. כמ"ש: והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר", כמ"ש בספר הבהיר שיש עמוד כו'. והוא מפני שבשבת בא הענג העליון לידי גילוי כנ"ל.

ואמנם אין כל חדש בגלוי זה שמתגלה בשבת, שהרי כבר הוכן בחול, אלא שלא ירד למטה עדיין. ואדרבה כל מה שיש בחינת גילוי עונג בשבת אינו אלא ממה שנתעורר למעלה ע"י המצות שעשה בחול ולא יותר כנ"ל.

וז"ש: מי שטרח בע"ש דוקא יאכל בשבת כו'. וזהו: וביום השביעי תשבות - במה שטרח בעבודה בחול הרי הוא בא לידי גילוי בשבת. וא"כ אין צריך לעבודה בשבת ע"ד* העבודה שבחול, שהיא בבחי' חרישה להיות לב נשבר ונדכא ובבחי' אתכפיא. אלא בשבת העבודה הוא בבחינת התענגות על ה' ע"י אתהפכא חשוכא לנהורא.

והיינו שהעבודה בחול הוא ההמשכה בהעלם, ובשבת נמשך מההעלם אל הגילוי. וזהו: וקראת לשבת עונג כו'.

וזהו הטעם שאומרים בשבת: קדשנו במצותיך דרך בקשה בלבד, שיבא לידי גילוי מאשר כבר הוכן ועומד כו'. אבל בחול אומרים אשר קדשנו לשעבר, דהיינו בבחי' העלם עדיין כנ"ל.

וזהו הטעם עצמו שאומרים: במצותיך לנוכח בשבת, מפני שבא לידי גילוי. ובחול, לפי שהוא בהעלם עדיין, אומרים: במצותיו, דרך נסתר כו'.

וזהו שארז"ל: שקולה שבת כנגד כל המצות כולן. כי ע"י המצות שעושין נשאר האור בהעלם עדיין, והמשכתו בגילוי זהו ע"י שבת כו'.

(ואפ"ל דוגמא לדבר, ע"ד משארז"ל רפ"ו דברכות, אשר פ' והיה אם שמוע נק' עדיין: אין עושים רצונו של מקום. שלכן נאמר בה: ואספת דגנך כו' ע"ש. והרי נאמר בה: אם שמוע תשמעו אל מצותי?

אלא צ"ל משום שהאור הנמשך ע"י המצות נשאר בהעלם והסתר בבחי' מקיף. אבל להיות עושים רצונו של מקום, היינו כשנמשך ומאיר מבחי' סוכ"ע ומקיף בבחינת ממכ"ע וא"פ, שמתייחדים האור מקיף עם האור פנימי. ולכן נק': עושים רצונו של מקום שממשיך האור בבחינת שרש המקום, שהוא בחי' מלכותך מלכות כל עולמים כו'.

וכמ"ש בבינוני' ח"ב פ"ז, וכמ"ש ברוך כבוד הוי' ממקומו כו' שזהו תכלית הכוונה להיות דירה בתחתונים. ועמ"ש סד"ה שובה ישראל עד.

ועד"ז בחי' שבת לגבי ששת ימי המעשה, שבימי החול האור הנמשך ע"י המצות מאיר בבחי' מקיף עדיין, ואינו נמשך בבחי' גילוי במקור דבי"ע, אלא בשבת כו'.

ולכן ארז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ויוהכ"פ, לבד מהוצאות שבת ויו"ט  - כי שבת ויו"ט זהו כמו בחי' בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, שאזי מלאכתן נעשית כו'):

ה והנה ידוע בכל התחברות עליון ותחתון, צריך שיהיה מי שמחבר אותם, כנ"ל. וגם כאן אחר אשר יש עליון ותחתון, דהיינו בחינת עונג העליון העצמי ובחינת גלוי לתחתונים המקבלים ונהנין מזיו כו' - צריך שיהי' מי שמחבר ויביא את העלם העונג העליון להתחבר לתחתונים בבחי' הגילוי כו'.

והמחבר הוא בחי' תפלה. דהנה ידוע שהתפלה נק': סולם. כמ"ש בזהר ע"פ: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו'. וע"ד הסולם הנה יש בו מדריגות הרבה, והוא ע"י השליבות שבו כידוע. ודרך כלל הנה ד' עולמות יש: אבי"ע כידוע. והן דוגמת ד' שליבות בסולם, להיות שהן זה למעלה מזה. ועולים ממדריגה למדריגה מעשי' ליציר' כנ"ל.

וידוע דהתפלה נחלק דרך כלל לד' מדרגות האלו דאבי"ע, להיות כי התפלה הוא ענין עליות ע"י מס"נ: אליך ה' נפשי אשא כו'. ודרך כלל ד' עליות הן נגד ד' העולמות, מעשייה ליצירה וכנ"ל. והרי זה כמשל הסולם שיש בו ד' שליבות כו'.

והנה בסולם נאמר: וראשו מגיע השמימה כו'. פי', להורות שהסולם הוא בחי' הממוצע והמחבר את העליון עם התחתון. שהרי כמו שעולין בו מלמטה למעלה כמ"כ יורדין בו מלמעלה למטה. נמצא שע"י הסולם יוכל העליון לירד להתחתון והתחתון יוכל לעלות אל העליון. וא"כ הרי הסולם הוא המחבר את העליון עם התחתון כו'.

וזהו: וראשו מגיע השמימה. פי', עד"מ הקורה הנעוצה מקרקע לגג שעי"ז הוא המחבר הגג עם הקרקע. כמ"כ הסולם, מפני שראשו מגיע השמימה ונעוץ בארץ, ע"כ הוא המחבר השמים עם הארץ כו'.

(ועיין מענין והנה סולם בזח"א ויצא ד' קמ"ט ע"ב. ובפי' הרמ"ז שם ח"י חוליות השדרה. ועמ"ש מענין ח"י חוליות השדרה שהן כנגד ח"י ברכאן דצלותא בד"ה לא הביט און ביעקב. ובד"ה יביאו לבוש מלכות גבי רוכב על כרוב קל שלו ושאט בח"י אלף עולמות. ועיין במא"א אות סמ"ך סכ"ח מענין סולם).

והנמשל יובן בתפלה, שהוא כדוגמת הסולם, להיות שהוא עליה והסתלקות במס"נ כו'. אמנם היא הנותנת, שתקרא התפלה בשם ממוצע המחבר, שיביא אור ירידת השפע מלמעלה למטה ג"כ ע"י התפלה. כמו הסולם שיורדין בו מלמעלה למטה ג"כ.

ועמ"ש מזה בד"ה יונתי בחגוי הסלע. ובד'"ה ויקהל משה.

וזהו הטעם שהתפלה נק': עטרה, כמו ענין קושר כתרים לקונו מתפלתן של ישראל כו'. וכמ"ש: בעטרה שעטרה לו אמו זו התפלה, שעושה בחי' עטרה למעלה.

והנה העטרה היא נתונה על הראש למעלה הימנו, ועשויה מאבנים טובות ומרגליות כידוע. והנמשל יובן למעלה שמבחי' בירורים דרפ"ח ניצוצין כו' שעולין ע"י מס"נ שבתפלה, נעשה למעלה בחי' כתר ועטרה על בחי' הראש והמוחין כו'. להיות כי הוא נק' סולם והסולם ראשו מגיע השמימה, ומחבר בחי' הראש עם הסוף, והוא בחי' הכתר והעטרה שבשמימה שהסולם מגיע לשם ועושה עטרה וכתר כו'

(ועמ"ש מזה בד"ה מזוזה מימין. ובזח"א וישלח קס"ט. זח"ג כי תצא דרע"ח ע"א).

ולהיות כן שהתפלה הוא המחבר להעלות התחתון אל העליון ולהביא את העליון לתחתון.

ויש בה ב' הענינים ההעלאה מלמטה למעלה שבה ועל ידה מתעלה מעשה המצות שנעשו בדברים גשמיי', שנפל שם התענוג עליון בשבה"כ - להיות מתעלים בבחי' מ"ן, בבחי' באר מים חיים. וכמ"ש במ"א ע"פ: אז ישיר ישראל כו' עלי באר כו'. ובה ועל ידה נמשך ג"כ המשכת התענוג עליון בבחי' מ"ד מלמעלה למטה.

וע"כ ארז"ל: אלמלא שמרו בנ"י ב' שבתות כהלכתן כו'. פי' כהלכתן, עד"מ ההליכה בסולם הנ"ל. שיש בו ההליכה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וזהו כהלכתן בבחי' עלי' ממטה למעלה לעורר בחי' עונג העליון למעלה ע"י עבודה ומעשה המצות כנ"ל. והב', מלמעלה למטה שיבא העליון לתחתון, הוא בחי' גילוי עונג העליון למטה כו'"מיד היו נגאלין" מפני זה שהתפלה הוא המחבר להביא התחתון לעליון ועליון לתחתון, והוא הנק' מייחד יחודים וכמ"ש בס' המקובלים.(וזהו משארז"ל: כל עיסקא דשבתא כפול כו' שני כבשים כו' זכור ושמור כו'. כי שמור לנוק', הוא העלי' מלמטה למעלה. וזכור לדכורא הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה. וכמ"ש בד"ה זכור את יום השבת לקדשו.והיינו שזהו ענין ב' שבתות כהלכתן, שיש בכל שבת תחלה ההליכה מלמטה למעלה, ואח"כ ההמשכה מלמעלה למטה כו'. ולכן כל עיסקא דשבתא כפול. והיינו שלפי ערך ההעלאה מלמטה למעלה באתעדל"ת בכל ששת ימי המעשה בבחי' לעבדה ולשמרה כו', כך הוא אח"כ הגילוי מההעלם וההמשכה מלמעלה למטה בשבת כו').וזהו: עד יעבור עמך ה' עד יעבור כו'. פי' ב' העברות הללו: הא', מלמטה למעלה בבחי' מס"נ בעליות והסתלקות כנ"ל. ואז יעברו למעלה משם הוי' הנגלה בג"ע ע"י צמצום לבד כנ"ל, כי מעוררים בחי' עונג העליון העצמי הנק' מקור כל התענוגים כו' וכנ"ל.והעברה השנית הוא מלמעלה למטה. דהיינו, ששם הוי' יורד ונמשך מן ההעלם עונג העליון לידי גילוי. ואז שם הוי' עובר על ישראל כי הירידה בהיפך בחי' העלי' כו'.וזהו: ראו כי ה' נתן לכם השבת כו'. כי הנה מבואר למעלה דמי שטרח בע"ש דוקא יאכל בשבת כו'. והיינו שאין בחי' גילוי עונג העליון בשבת רק לפ"ע מה שהוכן בחי' עונג העליון שבהעלם ע"י מצות מעשיות שעשו בחול כנ"ל.וזהו שנאמר במן: את אשר תאפו אפו. וכנ"ל שהחול מכין לשבת. ואין מכינים בשבת כלום. כי אין עונג השבת בא מצד עצם רק ממה שכבר מוכן בחול ע"י עשיית המצות. כי הן הן הבאים לידי גילוי העלם עונג העליון ולא דבר זולתם כלל.וא"כ מאין יהיה העונג בשבת, וע"כ הוא נותן להם ביום הששי לחם יומים כו'. ועיין מזה בזח"ג פ' בהר דק"י ע"ב.וזהו: ראו כי ה' נותן לכם, לכם דייקא. דהיינו לפי אופן טורח העבודה שלכם בחול כן הוא נותן לכם את השבת, בבחי' גילוי העונג העליון כנ"ל.וא"כ השבת כולו ברשותכם להוסיף או לגרוע ממנו דהיינו כפי ערך עבודתכם במעשה המצות בחול. וכמ"ש למעלה בענין: דרכיה דרכי נועם כו'. וזהו נתן לכם כו'. וע' ברבות בא פט"ו ע"פ החדש הזה לכם. אל יצא איש ממקומו. עיין מזה בזח"ב בשלח ס"ג סע"ב. ויקהל ר"ז א'. והוא כענין הנז"ל בפי' עושין רצונו של מקום כו'. ועמ"ש מזה בד"ה כי על כבוד, בפי' ברוך כבוד הוי' ממקומו. ועמ"ש בפי' ברוך המקום בד"ה בשברי לכם מטה לחם:

ו ולבאר הדברים קצת. הנה ענין ב' פעמים: עד יעבור כו', הנה ידוע דבאמת: לאו דאית לך צדק ידיעא כו'", ושיהיה התהוות המדות מאור א"ס, הוא רק ע"י תורה ומצות בהעלאת מ"ן, מבירורי רפ"ח נצוצין שבמצות מעשיות. כמו אתרוג ותפילין מדברים הגשמיים כו'.

ורמ"ח פקודין נעשים רמ"ח אברין למלכא. פי', רמ"ח כלים למדות דאצילות. כמבואר בע"ח: דט' פעמים ט' עולה פ"א, ובכל א' ג' בחי': ראש תוך סוף - עולה רמ"ג, וה"ח המגדילים רמ"ח כו'. וכמבואר במ"א. ולכך נק' התורה והמצות בשם דרך הוי', להיות שהן הדרך להמשכות שם הוי' בכל מדה וספי' כו'.

וזהו: "עד יעבור עמך ה'" שע"י תורה ומצות שלהם עוברים למעלה מעלה מבחי' שם הוי', עד שממשיכים שם הוי' כו'. ועד יעבור הב' הוא מלמעלה למטה, ששם הוי' עובר עליהם ומגביה אותם. כענין: ארון נושאיו נשא. וכמבואר במ"א.

ושרש ענין התפלה שהוא כמו הסולם וכו'. הנה ידוע בחי' סדר ההשתלשלות הנה בחי' נה"י שבעליון נעשים מוחין לתחתון. כמו נה"י דאו"א מוחין לז"א, ונה"י דז"א מוחין לנוק' כו'.

וזהו שרש ענין: מלך עוזר, שהוא בבחי' נה"י בלבד כו'. וכ"ז הסדר לא נפיק לעולם, מפני דאו"א זווגייהו תדיר בשביל המשכת מוחין כו'.

אמנם, אין נמשך מזה התענוג התדירי, מוחין חדשים לגמרי, רק לחדש את הישנות. כמ"ש בע"ח.

אבל התפלה הנק' סולם כנ"ל, הוא הממשיך תוספת אורות ובחי' מוחין החדשים לגמרי. וזהו: בעטרה שעטרה לו אמו כו'.

ויובן זה עד"מ מבחי' הלידה. שאנו רואים שיש בלידה תוס' מוחין חדשים. כי הנה המוח שבראש, הגם שיורד הטפה ממנו - נשאר המוח כמקדם ולא נחסר מאומה, א"כ צ"ל שטפה זו חדשה היא מאשר נתוסף בהמוחין. והוא דוקא אשר מוליד דבר חדש כולד הנוצר מן הטפה כו'.

וכמ"כ בזמן הלידה ממש, שהאשה תלד הולד - הנה האשה יושבת על המשבר והולד נוצר מרחמה, שהוא נחשב מעצמות גופה, ואין הולד יוצא מבחי' נה"י שהן הרגלים כפי סדר ההשתלשלות דנה"י דעליון נעשה מוחין לתחתון כו'.

א"כ מזה הוראה, שבשעת הלידה יש התחדשות מוחין חדשים אשר עדיין לא היו כלל, ע"כ א"א שיבואו מבחי' נה"י,, כי המשכות מוחין חדשים א"א ע"פ סדר ההשתלשלות, אלא למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, לפי שהוא מחודש מעיקרו, ובסדר ההשתלשלות אין כל חדש כו'.

ויובן מזה, דגם למעלה כן הוא, דבחי' זווג תדירי דאו"א, שמהם סדר ההשתלשלות כידוע - אין כל חדש בהמשכות מוחין חדשים לגמרי כו'. ע"כ בא הסדר מבחי' נה"י דעליון לתחתון כו'. אבל התפלה שראשו מגיע השמימה, הנה היא הגורמת בחי' זיווג כמו בבחי' כח המוליד שבטפת דכורא, שהוא למעלה מבחי' סדר ההשתלשלות, וממשיך מוחין חדשים לגמרי.

כמבואר בפע"ח, שבכל כוונת היחודים שבתפלה, הוא לעורר הטפה דדכורא כו'. והוא מבחי' המ"ן ג"כ דבירורי רפ"ח כו'. כי הדם הוא הנפש ומהמאכל נעשה הטפה במוחין דנוק', בבחי' תוס' דהיינו חדשים לגמרי כו'. והן הן העטרות והכתרים שנעשו מן התפלות. כמ"ש למעלה: בעטרה שעטרה לו אמו כו'.

ובזה יובן ג"כ ענין מלך עומד ואגוסטוס יושב הנזכר ברבות בשלח פכ"כ[ב]. כי הנה בחי' מלך עומד זהו כשנמשך ע"פ סדר ההשתלשלות שהוא ע"פ זיווג תדירי שאין כל חדש כו' - בא ההשתלשלות מבחי' נה"י כנ"ל.

אבל אגוסטוס יושב - זהו כשנמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות כמו קי"ס, שהוא בחי' לידה, דבעתיקא תליא. והיינו שבבחי' לידה לא בא השפע מבחי' נה"י, אדרבה הירכיים מצטננים כו', כ"א מבחי' חג"ת כו'.

והנה עד"מ הקטן אינו מוליד מפני שאין לו כלי המוח בשלימות, א"כ אנו רואים שגם בחי' כח המוליד שממשיך מוחין חדשים תלוי בכלי המוח, שאם אין המוח בשלימות לא יוליד. ועד"ז שאר תיקון כל האברים שאם אינו בבחי' שלם בכל אבריו לא יוכל להוליד, וכדומה.

והנמשל מובן למעלה, דהגם שהתפלה היא המשכת מוחין חדשים בבחי' כח המוליד כנ"ל - עכ"ז אם אין כלי המוח וכלי האברים שלמים בכל כחם - א"א להמשיך מוחין חדשים בתפלה לבד.

והענין הוא. דעל ידי תורה ומצות נעשה בנין כל הגוף ברמ"ח אברים דמלכא כנ"ל, ואח"כ יוכל להיות המשכת אורות ומוחין חדשים על ידי התפלה, והעיקר במצות ת"ת שהוא בחי' המוחין עצמן כו'. וכ"ז ממשיכים ישראל בתורה ובמצות כנ"ל.

והנה בכל ששת ימי המעשה נבנה בנין הגוף, שהוא כל האורות והכלים ברמ"ח אברים ע"י תורה ומצות שעושין כנ"ל. אבל עדיין נשאר האור באצילות בלבד ולא בא לידי גילוי. והגם שעל ידי התפלה שבחול נמשך גם כן מוחין ואורות חדשים לגמרי כנ"ל - אבל הכל בבחינת האצילות בלבד ולא בא לידי גילוי ממש.

ולכן אומרים: אשר קדשנו במצותיו", שעדיין היה בהעלם במוחין, עד"מ התעוררות הטפה במוח עדיין כו'. אבל בשבת עיקר הזווג לחדש ממש, היינו שמתגלה למטה ממש.

וזהו: וקראת לשבת עונג כו'. וכמ"ש: אז תתענג על הויה, למטה בבחי' גילוי ממש. וע"כ אומר: במצותיך - לנוכח כו'.

ועיקר ההפרש בין חול לשבת - שבחול כתיב: בעטרה שעטרה לו אמו, מבחי' אימא עילאה שהוא בבחי' או"ח למעלה ואינו יורד ובא למטה. כנ"ל בענין ההפרש שבין חכמה לבינה כו'. אבל בשבת בחינת אבא שיורד מלמעלה למטה בבחי' או"י. וכמ"ש: מקראי קדש, בחינת ההמשכה מלמעלה למטה כו'. וכמ"ש במ"א: