ביאור ע"פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו'
הנה נודע בסדר השתלשלות, שמל' דאצי' נעשה כתר לבריאה. ומל' דבריאה ליצירה כו'. מלמעלה למטה.
וא"כ ממטה למעלה, נחשב כלליות בריאה נגד אצי' רק בחי' נה"י לבר מגופא.
כי בחי' חסד הוא בחי' עצם המדה כשמאיר בה בחי' המוחין. והוא בחי' אהבה שע"י התבוננות כו'. שע"י בחי' מוחין נעשה ממילא התפעלות אהוי"ר כו'.
ולכן נקרא בשם "דרועא ימינא", כמו הידים והזרועות שמראים תנועות השמחה, בעת שמוחו טרוד בשמחה, בלי שום מחשבה, שיחשוב איך לעשות התנועה.
וכמ"ש: "בשתים יעופף", מאליו וממילא כו'.
וכמ"ש בזוהר פ' משפטים: (דקכ"ב ב') "רישא דמלכא אתתקן בחו"ג כו'".
משא"כ בחי' נצח, הוא בחי' השפעה של המדה בלי שכל ומוחין, בחי' נצוח.
שהוא בחי' אהבה הטבעית. "ברא כרעא דאבוה". ונק' בחי' רגלים לבר מן גופא.
ואף שגם הרגלים מראים תנועות השמחה ברקוד בעת שמחתו?
היינו ע"י שחושב איך לרקד, ולא ממילא כמו הידים.
והנה נה"י דא"ק מסתיימין בעשיה וכו'. והפרצופים דעגולים ויושר מסתיימין לפני הפרסא שבין אצי' לבריאה. אלא שנה"י דא"ק בוקע הפרסא ומתלבשים בבי"ע כו'.
כי ענין א"ק הוא בחי' מחשבה "אנא אמלוך". שבמחשבה הקדומה ההיא היה כל תכלית סדר השתלשלות, עד סוף עשייה. בכדי להיות אתכפייא ואתהפכא כו'. ולכן יכולה בחי' א"ק להתלבש בבי"ע כו'.
ולכן אפי' קל שבקלים ופחותי הערך יכול למסור נפשו על קידוש השם. והיינו מפני כי נה"י דא"ק מסתיימין ומתלבשים שם בסוף העשיה כו'.
(ועמ"ש בד"ה למנצח על השמינית):
והנה ההפרש בין אצילות לבריאה. כי באצי' איהו וחיוהי וגרמוהי כלא חד. האורות והכלים בלתי בע"ג. משא"כ בבריאה, מלאכים ונשמות נבראים ובע"ג.
והנה משה שהיה מבחי' אצילות, "ונגש אל הוי"ה" בחי' אורות דאצי'.
משא"כ הע' זקנים לא ראו ולא השיגו, אלא בחי' "תחת רגליו", מה שיורד למטה מן הכסא. בחי' א"ק כמו שמתלבש בבריאה.
כי בחי' כסא הוא בחי' פרסא המפסיק בין אצי' לבריאה. כסא כס א' כו'.
וכן יחזקאל לא ראה אלא בבריאה. כמ"ש: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'" שהוא בבריאה, בע"ג.
כי הנה ז"א נק' בשם אדם, התחלקות קוין כו'.
משא"כ חו"ב שהוא הארת אור א"ס לא נק' בשם אדם.
ודרך כלל אצי' הוא חכמה וכו'.
לכן "כמראה אדם", היינו בחי' נה"י דא"ק, כמו שהוא מלובש תוך בי"ע כו':
כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר.
הנה ידוע שמ"ה מברר וב"ן מתברר כו'.
מ"ה הוא בחי' הבטול בעצם. וב"ן הוא בחי' בטול היש. ומחנה מיכאל, אהבה בחי' יש, להיות בבחי' בטול בעצם.
ויש לב' בחי', בחי' מ"ה ובחי' ב"ן דבר המביאן לידי גילוי שם מ"ה ושם ב"ן. הוא בחי' אותיות, המביא לידי גילוי הבטול בעצם או ביטול היש.
והנה כח אותיות שם מ"ה נק' אבנים שני אבנים כו'. כי אבן הוא בריאה בידי שמים. אב"ן א' ב"ן (כי שם מ"ה הוא מילוי אלפי"ן) הנעשים בידי שמים.
ולבנים בריאה בידי אדם הנעשים מטיט ועפר, ונשרפים בכבשן ונעשים קשים כאבן
עח,ג
ומוכשרים לבנין.
והוא ענין מ"ש: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי כו'".
ולא גלו ישראל, אלא להוסיף כח העלאת של ע' לשון ללשון הקדש.
וכמ"ש: "אני חומה זו תורה". שמהאותיות של ע' לשון נעשה גם מהם בחינת חומה זו תורה.
וכמו שמצינו בתנאים ואמוראים שדברו בגמרא בלשון ארמי: "הכי השתא", "אא"ב כו'".
וכן אנו מתרגמים התורה בלשוננו, לשון לע"ז. שהוא ענין העלאת הלע"ז ללשון הקדש.
אלא שצריך לשרפן תחלה בק"ש בכל לבבך ובכל נפשך כו'.
כי מכל הדברים שמדברים בכל לשון מו"מ, שנעשה מן המו"מ מאכל ומשקה. ובכח האכילה ההיא מתפלל וקורא ק"ש כו'. עי"ז נשרפו האותיות. ועי"ז נעשו מוכשרין לבנין.
וכמ"ש בדור הפלגה, שנפלגו לע' לשון, אמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן כו'".
ונקרא: "לבנת הספיר" ספירים ומאירים כו'.
והנה משה היה באצי', ושם אין בחי' לבינה כלל, רק הכל הוא בחי' אבנים.
כי באצי' איהו וחיוהי וגרמוהי כלא חד. ולא שייך שם בחי' לבינה שהוא בחי' בטול היש.
אבל נדב ואביהוא וע' זקנים שהיו מבריאה, ראו איך שלבנת הספיר אותיות של שם ב"ן בטול היש.
ועצם השמים, אותיות של שם מ"ה.
כי שמים בחינת ז"א, שם מ"ה. ועצם השמים, הוא בחי' האותיות של שם מ"ה, באים לטהירו עלאה. שהוא לפי פי' עמק המלך, למעלה מבחי' א"ק. כמ"ש בזהר: "גליף גליפו בטהירו עלאה כו'". ולפי קבלת מהרח"ו הוא א"ק. והיינו לפי שנעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה במחשבה כו':
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו.
כי הנה נדב ואביהוא וע' זקנים היו מעולם הבריאה, ככל ישראל שהיו באותו הדור. אלא שהיו החשובים שבאותו הדור. לשון: "ומאציליה קראתיך", בחי' אצילות שבבריאה.
"לא שלח ידו", שלא זכו להשיג את בחינת הידים העליונים, למעלה מן הכסא כמו שהם מחוברים וסמוכים לראש. כמ"ש בזהר: "רישא דמלכא אתתקן בחו"ג וכו'".
משא"כ משה ואהרן שהיו שרשם מאצי'. הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, מז' רועים כו'.
וכן האבות הן המרכבה שהיו מבחינת אצילות, השיגו גם את בחינת הידים העליונים כו':
ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו.
ויחזו לשון תרגום. בחי' אחוריים. שלא ראו והשיגו אלא בחי' אלקים.
"כי שמש ומגן הוי"ה אלקים", ולע"ל, "מוציא חמה מנרתקה כו'".
"ויאכלו וישתו" - הוא בחי' אכילה ושתיה שבבריאה, מ"ן ומ"ד מ"ה וב"ן כו'.
כי החיות של האכילה היא מלמעלה למטה. שיורד המאכל לאצטמוכא, ומתבשל בכבד, ועולה ללב ומוח, ומשם מחיה בדרך ירידה. שיורד כח מן המוח ללב להפתח ולהסגר, להתפשט הדם בכל האברים בדרך רצוא ושוב כו'.
אך הנה הדם עצמו אינו עולה למוח מחמת גסותו ועבותו, וגידי ועורקי המוח דקים מאד.
וזה פעולת השתיה לרכך הדם ולקלשו. ואז עולה מן הדם רק דבר דק וכח בלבד לחלוחית למוח לחזקו שהוא חיות דרך עלייה. והוא בחי' מ"ן ומ"ד.
וכמ"ש בזוהר ע"פ אני ישנה בגלותא. שהוא ענין הסתלקות מוחין מז"א לפי שאין העלאת מ"ן מלמטה.
ולכן יכול אדם למות בצמא אף שאוכל. והיינו לפי שאין הדם יכול להתפשט באברים.
(וע' בפי' המשניות להרמב"ם רפ"ג דעירובין והמים כו')
משא"כ במשה כתיב: "לחם לא אכל ומים לא שתה וכו'". שהיה ניזון מבחי' אכילה ושתיה שבאצילות.
כמ"ש: "אכלתי יערי עם דבשי כו'". "אכלו רעים שתו ושכרו". שהם בחי' חו"ב שנקרא אכילה ושתיה.
חכמה בחי' אכילה בחי' נקודה. "ויצא כברק חצו".
ובחי' בינה נק' שתיה. לפי שמרחיב ומגדל בהרחבה. שמדבור א' נעשה הרחבה והתפשטו'.
וכמשל הטפה היא בחי' נקודה ומתגדל בבטן האם ע"י שהייה בבטן האם תשעה חדשים להיות בציור אברים כו'.
וכנודע בחי' ז"א הוא
עח,ד
תלת כליל גו תלת.
ואח"כ מתגדל להיות ו' קצוות. וכ"א כלול מכולם, להיות אלה אותיות לאה. לאה ילדה ששה בנים כו'.
ואח"כ מתגדל להיות כלול מיו"ד הרי ששים.
ומתגדל עוד להיות כלול יו"ד מיו"ד עד ס' רבוא.
והוא ע"י בחי' בינה אימא המגדלם כמבואר במ"א.
והיא בחי' תושב"כ ותושבע"פ.
שהתורה שבכתב נק' לחם. "לכו לחמו בלחמי, תרין יודין נקטא וכו'".
ובחי' תושבע"פ בחי' בינה טעמי המצות. כמ"ש: "ועשו להם ציצית כו',. כי בתורה הוא בלא טעם. ובאו חז"ל ופירשו בה הטעם.
וכן מאי טעמא דר' מאיר מ"ט דר"ע כו'.
ולכן נקרא בשם שתיה. כי השתיה יכול לשתות אף שאינו צמא. והיינו מחמת טעם המשקה.
משא"כ האכילה אינו יכול לאכול כ"א כשהוא רעב. שבלחם אין טעם.
וזהו חו"ב, אכילה היא חכמה שהיא רק נקודה. ושתיה נק' בינה שהיא הרחבה וד"ל.
ודרך כלל התורה נקרא אכילה, בחי' המשכת מ"ד.
והתפלה היא בחי' שתיה, בחי' העלאת מ"ן.
וכתיב: "שפכי כמים לבך נכח פני הוי"ה".
וע' בזהר ויקרא (דף ד' ע"א).
ולכן התורה והתפלה צריכים זה לזה. כמו במזון הגוף, אין די באכילה בלי שתיה. וכן בשתיה בלא אכילה. כך הוא במזון הנפש צ"ל ב' הבחי'.
(והנה כתיב לכו לחמו בלחמי. שהתורה כמו שהיא למטה היא בחינת מזון לנפש. ונקרא לחמו. והיא גם כן לחמי כביכול בשרשה למעלה.
וזהו החילוק בין ויאכלו וישתו שהיא בחינת בי"ע לחמו כו'.
ומשה בהר סיני השיג כמו שהיא בחינת לחמי כו'):