Short review
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם[1].
הנה: "וארא" יש בו ב' פירושים: א', לשון עבר, שנתגלה לאבות. והב', לשון עתיד, שהוא לשון הוה -
שתמיד יש בחינה זו, בכל זמן, בכל אדם.
כי הנה[2]: "אין קורין אבות אלא לשלשה". והענין: שבחינת האבות היא ירושה לבניהם אחריהם, בכל דור ודור, לכל חד, לפום שיעורא דיליה.ולכן אומרים: "אלהי אבותינו, אלהי אברהם וכו'". אבל שאר בחינות ומעלת הצדיקים, כגון השבטים: ראובן, שמעון, לוי, שהם ודאי בחינות אורות עליונים - יש לך אדם שאין בו כלל בחינות ומדרגות אלו. מה שאין כן בחינת האבות, צריך להיות בכל אדם, שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל.
ולהבין ענין גילוי זה שבכל דור ודור, בבחינת ומדריגת האבות שבכל אדם מישראל - הנה הגלות נמשל לעבור, וגאולת ימי המשיח, שיהיה במהרה בימינו, נמשל ללידה. כמו שכתוב[3]: "כי חלה גם ילדה ציון את בניה".
וכשישראל נתונים בצרה חס ושלום, כתיב[4]: "כי באו בנים עד משבר, וכח אין ללידה". וכן חבלי ימות המשיח, נקראים בשם: חבלי לידה, כמו שכתוב[5]: "כי חבלי לידה יבאו לך". וכן בגאולת מצרים, המשיל בנבואת יחזקאל כל הענין לולד ביום הלידה, כמו שכתוב[6]: "ומולדותיך ביום הולדת אותך, לא כרת שרך וגו'".
ולהבין משל ומליצה, צריך להבין מהו ענין העיבור - כי הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה[7]: "דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו, ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת וכו', ופיו סתום וטבורו פתוח, וכשיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח כו'".
דהיינו, שיש להעובר כל חתוך האברים, ראש ועינים ואזנים כו', אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו, שאינו משמש כלום - שאינו מחשב ומהרהר. וכן: עינים לו ולא יראה, ואזנים ולא ישמע. וגם המאכל שלו, אף שאוכל ממה שאמו אוכלת - אינו הולך לו דרך הפה רק דרך הטבור לבני מעיים בלבד להגדיל הגוף. כמו שנראה בחוש שבתשעה ירחי לידה נגדל גופו.
אבל להיות המאכל עובר דרך הפה, דהיינו לשלוח חיות ללב ומשם למוח שהם אברי הנשימה, אף שנגמרו כל אבריו ויש בו אברי הנשימה גם כן - מכל מקום הרי אין לו נשמת רוח חיים עד שיצא לאויר העולם, שאז מוציא הקול. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שהוא סימן הלידה[8]: "דשמעי לולד דצויץ", משום שהוציא ראשו. ולכן, אינו שולח חיות לאברי הנשימה אלא לאברי המזון בלבד דרך טבורו, ששם הוא משכן הבני מעיים אברי המזון. מה שאין כן ראשו עם כל אברי הנשימה, אין משמשין כלום והרי הם כמתים. ולכן, ראשו מוטל בין ברכיו, מפני שאין לו חיות.
והנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה, כך נמשלו בני ישראל בעת הגלות. דכתיב[9]: "ה' ממרום ישאג". פירוש: כמו שכתוב בזהר: דסליק קודשא בריך הוא לעילא. וכתיב[10]: "רחל מבכה על בניה כו' כי איננו". ופירוש בזהר דקאי על הקדוש ברוך הוא: "כי איננו בגו בנהא, דסליק כו'". פירוש שסילק שכינתו וגילוי אלהותו מהתחתונים, ודומה לעיני בשר כאלו העולם דבר בפני עצמו[11]. ו"השמן לב העם, ועיניו השע", [12]"עינים להם ולא יראו" אור ה',[13]: "כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
ואפילו השפעת מצות ומעשים טובים שהם מזון לנפש, אינו עובר להם דרך הנשימה, לשלוח חיות ללב ולמוח, למען דעת ה' ולאהבה אותו, ולעבדו בכל לבבם בלב שלם ונפש חפצה, ותשוקה מורגשת בלב כרשפי אש שלהבת וצמאון כו'. כי אם כענין שנאמר[14]: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", דהיינו בבחינת עשיה גשמית בלבד, ובקרירות כו'. וזהו עיקר הגלות ברוחניות.
והנה תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא בחינת לידה והתגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק. כמו שכתוב[15]: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'". וכתיב[16]: "כי עין בעין יראו וגו'". - הוא תלוי במעשינו ובעבודתנו בימי הגלות. על ידי התעוררות אהבה המסותרת ודאי בלבו של אדם, עד שתחפוץ בחפצה ותשוקה ונפש שוקקה, ולהיות אהבת ה' בהתגלות לבו.
וזהו[17]: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". [18]ואהבת וגו'. - כי הנה צריך להבין מלת: "אחד" שאינו מורה לכאורה על אמיתת יחודו יתברך, שהוא לבדו הוא ואפס זולתו, ואין מלת "אחד" מורה על זה, שהרי יש אחד המנוי גם כן? על דרך משל יעקב היה לו י"ב שבטים, ואף על פי כן נקרא ראובן אחד[19]. אך יצחק נקרא[20]: "בנך יחידך", וגם כאן הוי ליה למימר ה' יחיד?
אך הענין, שבאמת לגבי קוב"ה מצד עצמותו ומהותו ית', לא שייך עליו מלת אחד כלל, שהרי הוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא. אלא כמאמר רז"ל: שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ ובד' רוחות העולם.
ר"ל, שגם בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, שהם בחי' ו"ק העולם, בחי' התחלקות ופירוד - אעפ"כ שורה ומתגלה יחודו ואחדותו ית': "ואינון מתיחדין באחד", שכולם בטלים לגבי אור ה' השורה ומתגלה בהם. וכמ"ש[21]: "וצבא השמים לך משתחוים". והם ו' קצוות גשמיים, וששה קצוות רוחניים.
דהיינו בחי' מעלה ומטה שיש בכל העולמות, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית[22]. "כי גבוה מעל גבוה וגו'". דהיינו מה שהוא נתפס ומושג בשכל והשגת הנבראים שבכל העולמות - נק' מטה לגבי העליון שאינו נתפס ומושג בשכל והשגת הנבראים שלמטה ממנו, ולית מחשבה דלהון תפיסא ביה. וכן ד' רוחות העולם. כי חסד - דרועא ימינא, שהוא דרום. וגבורה - דרועא שמאלא, שהוא צפון כו'. וכולם מתייחדים ונעשים אחד ליחודו ית' השוכן בתוכם.
משא"כ לגבי קוב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא יחיד ומיוחד, הרי הוא רם ונשא רבבות מדרגות עד אין קץ וסוף מגדר הקצוות גשמיות ורוחניות. וכמ"ש: "לך ה' הגדולה והגבורה וכו'" -פי', שבחי' גדולה וגבורה וכו' בטלים לו ית', שאינם נקראים בשם גדולה וגבורה כלל.
"כי כל בשמים ובארץ" - פי', שהכל בטלים אליו ית', ולפניו כחשיכה כאורה, ומעלה מטה שוין - כי מהותו ועצמותו נמצא למטה כמו שנמצא למעלה ממש בלי שום חילוק ושינוי כלל. ולא שייך לפניו ית', בחינת מעלה ומטה כלל ובחי' שמים וארץ כלל. לא בבחינת ממלא כל עלמין ולא בבחי' סובב כל עלמין, כי אינו בבחי' וגדר עלמין כלל.
וכדכתיב[23]: "כי נשגב שמו לבדו", רק: "הודו על ארץ ושמים" - הודו בלבד, בחי' זיו והתפשטות והארה ממנו בלבד. ואף גם בבחי' זו: ארץ קדמה לשמים כו' כמ"ש במ"א. ולכן אומרים[24]: "מלא כל הארץ כבודו". והמלאכים אומרים[24]: "איה מקום כבודו להעריצו כו'".
והנה בחי' עיבור, דהיינו בימי הגלות - סליק קוב"ה לעילא לעילא. דהיינו לגבי בחי' מהותו ועצמותו בחינת יחיד ומיוחד שאינו בגדר עלמין כלל, ואינו שורה ומתגלה יחודו ואחדותו בתחתונים. וכדכתיב[25]: ביום ההוא (דהיינו לעתיד) יהיה ה' אחד ושמו אחד, כדאמרי' בגמ'[26]: "אטו האידנא לאו אחד כו'?" - והיינו משום שבזמן הגלות אינו נראה יחודו ית' בהתגלות, ונראה כאלו העולם הוא דבר ויש בפני עצמו.
אלא שאף בגלותנו לא עזבנו ה' אחד ונותן לנו הכח, להיותנו בני ישראל עם קרובו, להיות יכולים להמשיך בחינת יחודו ואחדותו ית' למטה בתחתונים, להיות שם ה' אחד בגילוי גם בבחי' התחלקות הקצוות מעלה ומטה כו' בגשמיות ורוחניות.
(וכן להמשיך על נפש האדם, בבחי' ששה קצוות שלו, שהם המדות אהבה ויראה כו' שיהיו בהתגלות לבו)
וזהו: "שמע ישראל", פי' שישראל עם קרובו, לכן ניתן להם הכח להמשיך בחי' "הוי"ה" למטה שיהא "אחד" ומתיחד בתחתונים.
וזהו תכלית כל העבודה, מפני שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דייקא, לאתכפיא סט"א, ואסתלק יקרא דקוב"ה כו'. וזהו[27]: "וידעו מצרים כי אני ה'". ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים כו'.
וזהו[28]: "ישמח ישראל בעשיו" - לשון רבים. כי עושיו הם המשכותיו בבחי' רבוי והתחלקות, כדי לקשרם וליחדם אליו ית'. ועי"ז, ממילא בא לבחי' ומעלת: "ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך בשני יצריך" - דהיינו שתהיה אהבת ה' תקועה בלבו בהתגלות כרשפי אש שלהבת כל כך, עד שירגיז יצר טוב על יצר הרע. כאדם שהוא ברוגז על הפוך רצונו התקוע לו בלבו, ונוגע לעצמותו ומהותו. כך כשתהיה אהבת ה' בקרב איש ולב עמוק ונגעה עד הנפש עד עצמותה ומהותה, ממילא יהיה ברוגז מאד על ההפוך.
והנה עיקר העבודה מאהבה, היא שמחת הנפש בה' עושה, וקיום המצות בשמחה. וכמ"ש[29]: "עבדו את ה' בשמחה". וכתיב[30]: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". וכמ"ש האריז"ל פי' פסוק זה.
והנה השמחה נמשלה לחלב[31], וכמ"ש[32]: "דבש וחלב תחת לשונך". וכדכתיב[33]: "כאיש אשר אמו תנחמנו כו'" - דהיינו כשם שהאם רוצה לשעשע את הילד מניקתו בחלב, וזהו שעשועים שלו - כי ע"י זה מתגדלים אבריו עד שיכול להלך.
והנה החלב מתהוה מדם[34]: כי דם נעכר ונעשה חלב. והדם הוא נעשה מן אכילה ושתיה שאוכלת האם, שנהפך בקרבה ונעשה דם:
ב ולהבין ענין זה בעבודת ה'. הנה כתיב[35]: "את קרבני לחמי לאשי" - שהקרבן נעשה לו ית' בחינת לחם ומזון כביכול, שעולה: ריח ניחח לה'. ע"ד[36]: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים.
וענין הקרבן, להקריב גם נפש הבהמי' שבאדם בשעת הבאת קרבנו מן הבהמה, בכוונה וברעותא דלבא למסור נפשו לה', להעביר רוח הטומאה מן הארץ, וכל מחשבות והרהורין בישין - יבטלון והיו לשרפת אש כליל על מזבח ה'.
ועכשיו שאין בהמ"ק קיים, בטלו הקרבנות, ואין אנו יכולים לבטל ולהעביר ממשלת הנפש הבהמית מכל וכל - לכן תקנו לנו תפלות כנגד תמידין. וזהו שאומרים: "ברוך אתה ה' כו'" - כלומר שאף שאין אנחנו יכולים לעשות חובותינו באתערותא דלתתא שלנו, אעפ"כ יהא אתערותא דלעילא מחמת כי חפץ חסד הוא, ויוברך ויומשך מלעילא ברכת ה' - להיות שמו נקרא עלינו בבחינת אלהינו, שנהיה בטלים אליו, למשוך אחריו בכל לב ונפש כו', כמ"ש במ"א.
ועד"ז הוא ענין כל רמ"ח מצות עשה, רמ"ח המשכות גילוי אלהותו ית', להיות שורה בתחתונים. והוא נחשב לו ית' עד"מ כמו אכילה, שע"י מאכל האדם תחזק נפשו בגופו להיות משכן לנפש בתוך הגוף. וכן ע"י מצות ומע"ט נעשה כסא ומכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים, כשיומשך ויתגלה בהם בחי' ה' אחד.
וגם ישראל למטה, מקבלים הארה מבחי' אכילה זו, לשלוח חיות ללב ולמוח כדי לאהבה את ה' ולעבדו בכל לב ונפש. ואח"כ יעלו ויבאו מזה לקבל הארת והשפעת בחי' הדם הוא הנפש, כמו המזון שנהפך בקרבו ונעשה דמו וזהו חיותו וקיומו - כך ע"י המשכת אור ה' על נפשו, בקיום המצות בסור מרע ועשה טוב, נעשה כסא ומכון לשבתו, עד שאור ה' אחד שורה ומתגלה בו בתוך נקודת לבבו, ונגעה עד הנפש ממש, להיות כמו עצמיות אחד ממש[37].
וממילא ירגז על הרע שבקרבו, כמו רוגז האדם על הפוך בדבר שנוגע לעצמותו ומהותו - שבא מרתיחת הדמים. כי הדם הוא הנפש. וזהו בחי' יצחק, ובחי'[38]: "זבחי אלקים רוח נשברה וגו'", דהיינו[39] רוח הס"א כו'.
[40]ומזה יבא לבחי' ומדרגת יעקב, מדת הרחמנות על נפשו, כאשר יראה בה שהיא בתוך ההפכה, ואזי[41]: "ויצעק אל ה' בצר לו". שממדת הרוגז על הרע בא למדת הרחמנות. משא"כ כשיש דרך ישר לפני איש, לא שייך ונופל עליו לשון רחמנות.
והרחמנות הוא התחלה והכנה לשמחה שתבוא אח"כ. כאשר ישיב ללבו: הן אמת כו'. כמ"ש בתניא[42]. ועי"ז תהיה השמחה גדולה לאלהים: "אשר קדשנו במצותיו" - בקדש העליון כו', כיתרון האור הבא מחשך כמ"ש במ"א.
וזהו[43]: "בבכי יבאו, ובתחנונים אובילם". וכתיב: "[44]הלוך ובכה ילכו ואת ה' אלהיהם יבקשו" - כי הבכיה לעתיד תתעורר מחמת בחי' ראיה[45]: "וראו כל בשר וגו'". ואז יתעורר הרחמנות במאד על העבר. והיא התחלת השמחה לשמוח באלהים חיים, וקרבת ה' יחפץ, כמ"ש: "ואת ה' אלהיהם יבקשו".
ולכן אומרים בתפלת שמונה עשרה: "סלח לנו כי חטאנו" ולא קודם התפלה. לפי שעדיין לא קבל עליו מלכות שמים בק"ש. משא"כ כשאומר בק"ש: ה' אחד, דהיינו שיחודו ואחדותו ית' מתגלה בתחתונים, ואזי רואה בנפשו חטאו וחסרונו, שחסר לו אור ה', ובהבל בא ובחשך ילך, ע"כ[46]: "המו מעי לו, רחם ירחמנו". ואח"כ יוכל לבא לידי שמחה אמיתית.
ואין לך שמחה אמיתית יותר מזה. שכאשר לא נולדה תחלה הרחמנות בנפשו - אין זו שמחה אמיתית. וכמשל התינוק הנולד, שבצאתו לאויר העולם הוא צועק תחלה ואח"כ נותנים לו החלב.
והנה עיקר השמחה והתענוג הוא מהתבוננות בגדולת ה'. ואשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לעבודתו. ולכן ארז"ל: שהדדים הם במקום בינה:
ג וזהו: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. - פי', בבחי' והמשכות בחי' שדי, מלשון[47]: ברכות שדים, שהם בחי' דדים וחלב, להגדיל המדות אהבה ויראה כו', שהן הם בחי' האבות. אחר שה' אחד בהתגלות לבו בבחי' לידה והתגלות - לשמח נפשם בתוספת אורה ושמחה להתענג על ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל:
ד אך: "ושמי ה' לא נודעתי להם". כי הנה אמרו רז"ל[48]: שקיים אברהם אבינו ע"ה את כל התורה עד שלא נתנה. והיינו שקיים מעשה המצות מאהבה. וכמאמר רז"ל[49]: אברהם תיקן תפלת שחרית. והיינו בחינת המשכת אור ה' להיות ה' אחד שורה ומתגלה בתחתונים לאהבה את ה', אהבה בתענוגים ולעבדו בלב ונפש.
אבל מ"מ כל זה נק' עדיין בשם עבודת עבד, ששומע בקול רבו ועושה ציוויו מאהבה ובשמחה ובטוב לבב. וכן יצחק מיראה ופחד יצחק כו'.
אבל משה רבינו ע"ה מדה אחרת היתה בו. שאמר[50]: "ונחנו מה", בחי' בטול לגמרי, לפיכך זכה שנתנה תורה על ידו בבחי' דבור. ואמרו רז"ל: שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה.
כי לא שייך בחי' אהבה ותענוג, רק בבחי' התגלות נגלות אור ה' להיות השראתו בתחתונים שהם בגדר עלמין מעלה ומטה כו'.
אבל: דבר ה' זו הלכה, ואורייתא וקוב"ה כולא חד, שהוא יחיד ומיוחד ולית מחשבה תפיסא ביה, לא שייך בזה שום הרגשת אהבה או תענוג - שאינו מרגיש את עצמו כלל רק הוא בטל במציאות, ואינו תופס מקום לעצמו כלל, אלא שהוא נמשך אחריו לדבר מה שהוא מדבר. וכמ"ש[51]: "ואשים דברי בפיך". ובזה הוא ממשיך המשכת יחודו ואחדותו ית' בכבודו ובעצמו כמו קודם שנברא העולם שיתגלה למטה. שגם עכשיו העולם כאין ואפס והי' כלא היה ואין כאן לא מעלה ולא מטה כו'. ומזה אינו נמשך על נפש האדם בחי' אהבה או תענוג רק בחי' בטול לגמרי.
וזהו לשון דבור מלשון[52]: "ידבר עמים תחתנו" - שהוא ל' הנהגה והמשכ'.דהיינו שממשיך שיתגלה למטה בבחי' היותו יחיד שהוא בחי' עצמותו ומהותו כביכול ולא בבחי' אחד בלבד. והיינו ע"י התורה דכתיב בה: וידבר ה' אל משה. וגם אינה נקראת בשם עבודת עבד. כי כשלומד הדין זה ומדבר דין זה הוא כמלך שמצוה לעשות משפט עמו. ולכן אמרו[53]: מאן מלכי רבנן, ואמרו: מתניתא מלכתא -שהרי הוא כאומר דבר המלך בלבד ואינו עושה כלום. ואינו מדבר דברי עצמו כלל כמו העבד העושה צווי רבו, שהרי הוא העושה והמקיים דבר המלך ודתו. ואפילו עושה מאהבה בתענוגים - אעפ"כ יש מי שאוהב כו'.
ולפי שלא נתנה תורה להאבות עדיין, לכן כתיב: ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא נודעתי. שאלו כתיב: הודעתי היה משמע דקאי על שמי ה', אבל עכשיו דכתיב: לא נודעתי - פי' שאני בעצמי לא נודעתי להם, דהיינו בבחי' אני בעצמי בחי' יחיד.
וזהו: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום - פי': אנכי מי שאנכי - דהיינו בחי' יחיד. משא"כ אצל: ואהבת כתיב: ואהבת את ה' אלקיך. אבל התורה היא נמשכה למעלה מבחי' הוי"ה, דהיינו בחינת לפני ה' וכו', הוא בחינת: אנכי מי שאנכי כמ"ש במ"א: