כי אתה נרי ה' והוי"ה יגיה חשכי.
להבין הכפל ב"פ הוי'? הא' הוי' והב' והוי' בתוספת וי"ו?
הנה כתיב: "נר ה' נשמת אדם". פי' שנשמת אדם המלובשת בגוף' הוא בחי' נר של שם הוי'.
לפי שכל הארבעה אותיות דשם הוי' מרומזות בנר. והיינו בארבעה דברים שבנר. שהם: השמן והפתילה וב' גווני אור נהורא אוכמא הנאחז בפתילה ונהורא חיורא למעלה ממנה.
ולכן הנשמה קרויה נר, שיש בה ג"כ ד' בחינות הללו: שמן ופתילה וב' גווני אור המרומזות בד' אותיות הוי'.
ולהבין ד' בחינות הללו בנשמה?
וגם להבין ענין הנרות שהיו במקדש, שארז"ל: "וכי לאורה הוא צריך כו'? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". וצ"ל למה הנרות דוקא עדות להשראת השכינה?
אך הענין הוא. כי הנה אור המאיר הוא בשביל שנאחז האור בפתילה ומכלה אותה. אך הפתילה לבדה היתה כבה וכלה במהרה וגם לא היתה הארת האור טובה כ"כ, רק ע"י השמן שהוא הגורם התחברות האור בפתילה. והוא הגורם להיות האור טוב ובהיר, שע"י השמן נעשה גוון נהורא חיורא. וע"י הפתילה גוונא אוכמא.
וככל המשל הזה, כך הוא בהתלבשות הנשמה בגוף ונה"ב. שאור הנאחז ונתלבש בנפש הבהמית הוא כמשל האור שנאחז בפתילה.
כי הנה הנה"ב נלקחה מבחי' ק"נ, וכלולה מע"ס דנוגה שכל ומדות. כי זלעו"ז עשה. כמו שיש ע"ס בנשמה, היא נה"א שהם בקדושה, כך יש עשר בחי' בנה"ב, שהן לגרמיה כו'. "אשר שלט האדם באדם". "ולאם מלאם יאמץ". וע"ס דנה"א נאחזות ומתלבשות בע"ס דנה"ב שהן לעומת זה.
והכוונה הוא בכדי להפך נה"ב ולכלות אותה באור הנשמה. ולהיות אתכפייא ואתהפכא כו' דוגמת כליון הפתילה באור הנאחז בה. וכמו שהפתילה עצמה נהפכת לאור ואש. כך נה"ב עצמה היא אתהפכא כו':
אך להבין ענין זה, כיצד תהיה התהפכות נה"ב החיונית להיות עולה במדרגה גדולה כ"כ, להיות ממנה אור וגילוי אלקות.
הנה כתיב: "ארוממך אלקי המלך". ויש בזה ב' פירושים: הא', ארוממך ממטלמ"ע. והב', ארוממך היינו להיות המשכת הרוממות מלמעלמ"ט.
וביאור הענין. כי הנה פי' אלקי מלשון: "אלי הארץ" שהוא ל' כח. שזה אמר דהע"ה בעבור כללות העולם, שהכח והחיות הנמשך בהם מאוא"ס ב"ה הממכ"ע הוא בבחי' המלך. שלהיותו מלך על כל העולם הם חיים וקיימים ונתהוו מאין ליש מבחי' זו דמלכותו ית'.
ונודע שהמלוכה והממשלה שבמלך אינה רק בחי' הארה והתפשטות לזולתו ואינו נוגע למלך עצמו, כמו שאר מעלות ומדות שבו שהוא חכם כו'.
וזהו: "מלכותך מכ"ע". שהתהוות כל עולמים, עליונים ותחתונים, והכח והחיות המלובש בהן, ומהוה אותן - נמשך מבחי' מדת מלכותך. שהוא ענין מהות המלוכה והממשלה ולא ממהות המלך עצמו, רק מבחי' מלכותו כו'.
והנה, להיות התפשטות אוא"ס ב"ה בבחי' מלכותו ית' - היו כמה צמצומים. וכמ"ש: "להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו". גבורותיו הן הן הצמצומים להיות כבוד הדר מלכותו. ואין זה אלא בחי' זיו להיות כבוד והדר. וכמאמר: "בשכמל"ו" בחי' שם בלבד.
ואי לזאת: "ארוממך", שעי"ז יבא לקיום: "ואהבת את ה' אלקיך" הוא אוא"ס ב"ה ממש, בכל לבבך בשני יצריך. שעי"ז אתכפייא כו', שלא יהי' חפץ ורצון אחר זולתו. וכמ"ש: "מי לי בשמים וכו'". וזהו: "ארוממך", ממטה למעלה.
(ועי' בזהר וארא דכ"ח סוף ע"ב)
וגם: "ארוממך" המשכת הרוממו' מלמעלמ"ט.
והענין. כי הנה פעם אומרים: "יחיד חי העולמים מלך", ופעם אומרים: "מלך יחיד חי העולמים".
ופי', כי יחיד חי העולמים מלך - היינו שהוא יחיד ומיוחד לבדו ית' וקדוש ומובדל כו'. וחי העולמים הוא ע"י כמה צמצומים להיות בבחינת מלך לעולם. שעי"ז ארוממך מלמעלה למטה כו'.
ומלך יחיד חי העולמים, היינו שלהיות חי העולמים הוא מתצמצם בבחי' מלך ובחינת מלך זה הגם שהוא בחי' אחרונה לגבי א"ס ב"ה עצמו, מ"מ הוא בבחי' יחיד ומיוחד קדוש ומובדל כו' לגבי התהוות עלמין.
ואי לזאת נמשך בחינת מלכותו לבחי' יחיד חי העולמים להיות התלבשות מלך יחיד קדוש ומובדל כו' בבחינת עלמין והיינו בעוה"ז הגשמי דוקא. כי נעוץ תחלתן בסופן דייקא.
וזהו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו' היום לעשותם" כי הוא המשכת אור א"ס ב"ה ממש, "מצוך", מלשון התקשרות, בבחי' היום לעשותם דוקא, שהוא בעולם הזה עולם המעשה ולא בעולמות עליונים.
שהם ע"י השתלשלות בירידת סתר המדרגות, מעילה לעלול כו', ורחוקים מאור א"ס ב"ה ממש. משא"כ בסוף מעשה, מתגלה אוא"ס ב"ה ממש, שלא כדרך ירידת והשתלשלות העולמות אלא כמשל האור הנאחז בפתילה. שקודם שנאחז בפתילה אינו עולה בשם אור כלל. וע"י התאחזותו בדבר גשמי נתהווה גילוי אור.
אך אור זה צריך להמשיך על ידי עבודת האדם, "ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח". "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף".
וזהו ענין הדלקת הנרות, להדליק ולהמשיך האור שיהא נאחז בפתילה.
וזהו: "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת". דהיינו להיות: "אמת ה' לעולם". ואמתות ה' הוא שמעלה ומטה שוים לפניו ית', כחשיכ' כאורה. וסדר ההשתלשלות הוא רק בערכנו ובערך כל העולמות הברואים מאין ליש שלא יבטלו במציאות ונק' כדמותנו דמות כבוד ה'.
אבל בצלמנו בצלם אלקים היינו אמתות יחודו יתברך בעליונים ובתחתונים בשוה.
וכיצד נמשך: "אמת ה' לעולם" אמר הכתוב: "כי גבר עלינו חסדו". מחמת תגבורת חסד ואור עליון יותר מערך השתלשלות.
והיינו ע"י נה"ב. כד אתהפכא ואתכפייא. כי נה"ב הגם שלמטה בעוה"ז היא במדרגה שפלה - מ"מ שרשה ומקורה העליון, היא הגבה למעלה במאד, שהיא מבחי' לפני מלך מלך. וכמ"ש במ"א מענין המאכל שעליו יחיה האדם - מפני ששרשו ממקום גבוה כו'.
ולכך ע"י התהפכות נה"ב, בהתגברות הטוב על הרע - מעורר כך למעלה בשרשה תגבורת אור וחסד עליון, להיות גילוי אמת ה' לעולם אמתות ה' ממש.
(והוא בחי' חסד עליון הממתיק הגבורות. פי', דהרי מבואר לעיל שכדי להיות התפשטות האור בבחי' מל' הוא ע"י גבורות וצמצומים. כמ"ש: "להודיע לבני האדם גבורותיו כו'". אבל בחי': "כי אתה נרי הוי'" הוא בחי': "כי גבר עלינו חסדו" להיות תוספת אור בלי צמצומים כו'. ונק' בחי' מיתוק זה: יחוד קובה"ו. כמ"ש בתניא פמ"א בהג"ה)
אך הנה כמו במשל אור הנר הנ"ל, שע"י כליון הפתילה לבדה אינה מאיר כ"כ, כ"א ע"י השמן. כך צ"ל בחי' שמן בעבודת האדם בהתלבשות הנשמה בגוף.
והוא ענין: "שמן משחת קדש". ורומז על התורה. כי קדש הוא בבחי' חכמה, ואורייתא מחכמה נפקת. והשמן היא פנימיות החיות שבכל הדברים שמוציאים מהן השמן. ולכן בכל הדברים יש שמן ואפי' באבנים. "כי כולם בחכמה עשית". ויש בכולם פנימית החיות בבחי' שמן.
והשמן הנמשך מקדש, שהיא ח"ע, היא ג"כ המתלבשת אפי' בדברים גשמיים, כמו זרעים מועד כו'. ושמן זה הוא הגורם הארה רבה להיות האור טוב להאיר.
והיינו להיות גלוי אוא"ס ב"ה בנפש האדם בגלוי ממש כאלו רואה כו', ולא בדמיונות הנולדים מן המחשבה לבדה שהן חולפות ועוברות, ואינן קבועות בנפש באמת לאמתו. רק שיהא הגלוי בלב באמת לאמתו קבוע ותקוע בחיזוק, כיתד שלא תמוט, להיות נגדו תמיד.
וגלוי זה, הוא להיות יראת ה' על פניו. יראה עלאה בבחי' בטול ממש, הנרמזת באות יו"ד של שם הוי'. כנודע כי שם הוי' הוא דחילו ורחימו רחימו ודחילו.
נמצא שאות יו"ד הרומזת לחכמה הוא בחי' דחילו, שהיא בחי' יראה עלאה: "אם אין חכמה אין יראה". לכן ארז"ל מה להלן: באימה וביראה אף כאן כו'. והיינו מפני התלבשות ח"ע, ששם שורה ומתגלה אוא"ס ב"ה ממש בבחי' בטול אפי' בדברים גשמיים הנאמרים בתורה אשר לפנינו. והלכה זו היא דבר ה' ממש.
וכן האדם כשעוסק בתורה - דבר ה' ממש ורוח פיו מדבר בו. וכמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך. ועז"נ: "ודברת בם" להיות המשכ' חכמה ויראה עילאה בם בד"ת.
ומזה נמשך תפלת י"ח בלחש ובחשאי בחי' שמן שהוא בחי' בטול. וע"ז רומזים כריעות והשתחואות שבתפלה, שהם המשכות הבטול. ולכן כתיב: "בעמדם תרפינה כנפיהם" בבחי' לחש וחשאי.
ויראה הנרמזת בה"א אחרונה של שם הוי' - היא יראה תתאה שלא למרוד בממה"מ הקב"ה, ולא למרות עיני כבודו. והוא בחי' הפתילה ששולט בה אור האש להפך ולכלות אותה.
וב' גווני אור הם ב"פ רחימו שבשם הוי'. כי ואהבת בגימט' ב"פ אור, היינו האהבה הרמוזה בה' ראשונה של הוי', היא בחי' אה"ר הבאה מלמעלה אהבה בתענוגים שהיא בחי' מתנה כו', והיא בחי' נהורא חיוורא.
ואהבה הרמוזה בוי"ו של שם הוי', היא האהבה הנולדה בנפש המשכלת ומתבוננת בגדולת א"ס ב"ה. והיא בחי' נהורא אוכמא הקרובה אל הפתילה ומתאחזת בה:
וזהו כי אתה נרי הוי', שבחי' הוי' היא בבחי' נר בשמן ופתילה. וב' גווני אור הרמוזות בד' אותיות של הוי' - נעשה נרי שמתלבש בנר הוי' נשמת אדם כנ"ל:
והוי"ה יגיה חשכי. והוי' בתוספת וי"ו רומזת על בחי' הוי' ביותר עליונה. וכמ"ש: "הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון כו'". ופסיק טעמא בגווייהו, שיש ב' בחי' הוי'.
והענין. כי פעם כתיב: "הוי' רחום וחנון" ופעם כתיב: "חנון ורחום הוי'".
ופי' הוי' רחום וחנון, שכדי להיות התגלות מדות רחום וחנון מאוא"ס ב"ה דלאו מכל אלין מדות איהו כלל, הוצרך להיות בחי' הוי', שהוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות.
אך פי' חנון ורחום הוי', היינו שמבחי' חנון ורחום, דהיינו מפני כי חפץ חסד הוא, נמשך בחי' הוי' שהוא צמצום והתפשטות כו' שבסדר ההשתלשלות.
משא"כ הוי' שקודם רחום וחנון היא ההוי' שלמעלה מגדר ההשתלשלות. ושם נעשה ג"כ בחי' הוי' שהוא צמצום והתפשטו' כו', כדי להמשיך מדת רחום וחנון בהוי' שבסדר ההשתלשלות.
(ועמ"ש ע"פ ואתחנן אל הוי', וע"פ וירא ישראל את היד הגדולה כו', מענין ב' שמות הוי'):
והנה בדורות הראשונים, כמו בנביאים ושופטים מצינו: דור שכולו זכאי או כולו חייב. ומי שהיה זכאי הי' זכאי במדרגת צדיק גדול או נביא, ומי שהיה חייב היה רשע גמור, ועי"ז לא היו ממוצעים.
אך דורות האחרונים, דור אחר דור, אין בהם רשעים כ"כ ולא צדיקים כ"כ טובים.
והענין שבדורות הראשונים היו נשמות עליונות ממדרגות גבוהות, ומצד נשמתם בעצמם היו יכולים לשלוט על הרע שבנפשם, ומיד כשיתבונן בגדולת א"ס ב"ה - יגיע אליו היראה כו'. רק רשע גמור שמגביר הרע שבנפשו בשאט בנפש.
אבל דורות האחרונים, עיקבא דמשיחא בחי' עקביים - אין כח בנשמתם עצמם לשלוט על הרע, וצריך יגיעה רבה, יגיעת נפש ויגיעת בשר.
וזהו: "והוי"ה יגיה חשכי", היינו בחי' חשך שבדורות אחרונים.
כי דהע"ה אמר זה בעד כללות ישראל, שיש בהם בחי' חשך בדורות אחרונים עיקבא דמשיחא, שאין אתה נרי הוי"ה, כלומר שאין נר הוי"ה נשמת אדם - מ"מ: "והוי"ה" היא בחי' הוי"ה עליונה שלמעלה מההשתלשלות: "יגיה חשכי". "ולמענו למענו יעשה", כי חפץ חסד הוא, באתעדל"ע בלי אתעדל"ת:
וזהו ענין נס דחנוכה, שנכנסו יונים להיכל. היכל הוא בחי' מח' ה"י כ"ל בגימטריא נש"ב. והיונים הנ"ל הם בחי' חכמה דקליפה, חכמות חיצוניות כמו פילסופיא. שבזמן ההוא היו פילסופים המכחישי' בנבואה. ולכן טמאו כל השמנים של בחי' חכמה שבקדושה, שרצו להשכיחם תורתך כו'.
ונעשה נס ע"י פך של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג. דיקנא דכהנא רבא חסד עליון: "בהעלות אהרן את הנרות" אהרן שושבינא דמטרוניתא. שהיא אהבה הבאה מלמעלה באתעדל"ע.
וממנו הדליקו כל הח' ימים, שהם המחשבה וז' המדות, שתהיינה מאירות באור האהבה הבאה מלמעלה בלי אתעדל"ת. והיא מבחי' וי"ו בתוספת וי"ו העליונה שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות: