ביאור על הנ"ל
ביאור ענין רני ושמחי בת ציון.[1]
הנה, "ציון" לשון זכר ול' נקבה, שהוא בחינת דכר ונוקבא, דהיינו יסוד דנוק'.
(וירושלים הוא מל'. שבמל' היא בחי' חותם כו'. ו"בת ציון" היינו כשיורדת לבי"ע לברר כו'.)[2]
ו"רני", היינו שיומשך בחי' גבורות דאימא, שהן בחינת רשפי אש והסתלקות, מחמת התבוננו' בא"ס כו'.
"ושמחי" חסדים דאימא, שהיא בחי' שמחה וגילוי: "אם הבנים שמחה כו'".
וביאור ענין זה יובן בהקדים לבאר ההפרש שבין מלאכים לנשמות.
הנה המלאכים אין להם רק בחי' רינה ולא שמחה - שהרי אין להם עבודת ההמשכה מלמעלה למטה ע"י תומ"צ כו')[3] -
הוא בחי' גבורות והסתלקות: "כל בעלי השיר יוצאין בשיר כו'" יוצאין מן הכלי.
אך המלאכים אין להם בטול כלי, שהגוף על עמדו עומד אלא שמתפעל כו'.
וזו היא בחי': "רנה", שהיא בחי' חיצוניות, שהרנה הוא ספור שבחו של מקום.
ועד"מ מי שעומד לפני המלך מה לו להגיד ולספר, רק כשיצא לחוץ ידבר, כדי להלהיב ולהלהיט כו'.
ויציאתם - בשיר ותענוג, שמתענגין במה שמרבין לספר בגדולת א"ס ב"ה, ויוצאים ממקומם, מעולם לעולם ומהיכל להיכל ומתכללין בהיכלות כו' ומרנני' בניגונים.
כי הניגון הוא ענין התפעלות הלב, שהוא רק המשכת קול בלא דבור, שהקול הוא שיוצא מן הלב בלבד קודם שמתחלק בדבור הפה.
ויש כמה מיני נגון, הכל לפי האהבה. יש אהבה בתענוגים ויש אהבה במרירות (שמתמרמר על ריחוקו מחמת האהבה הגדולה) ויש אשר נגעה עד הנפש כו' וכיוצא בזה.
ודרך כלל היא בחי' אהבה, שהאהבה כוללת כל הבחי': יומם דאזיל עם כולהו יומין: "עננא דאהרן כו'".
וכמו שלא היה רק ענן א' בזכות אהרן, ואעפ"כ הם ז' ימי סכות, ז' מקיפים, שמתחלקים חסד שבחסד גבורה שבחסד כו'.
והנה רנה זו היא בחי' גבורות דאימא, שהיא האהבה מחמת ריחוק, כי לפי הריחוק כך תגדל האהבה וההמשכה ממטה למעלה ביתר שאת, להיות: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות כו'".
"ונפשי אויתיך בלילה". בלילה דוקא. שלא שייך להיות מתאוה אא"כ חסר לנפשו הדבר ההוא שמתאוה אליו והשגתה. ריחוק זה הוא מ"ש: "וצדקתך ירננו וזכר רב טובך יביעו". כי זכר והארה מרב טובך כו'. וכמה צמצומים עד שנמשך בבחי' צדק מלכותא קדישא.
ואי לזאת: "נכספה וגם כלתה נפשם", ובטלה לאוא"ס השוכן ומתלבש בבחינת מל', כי: "אליו ולא למדותיו". רק שאין השגתם באור א"ס אלא במה שנתלבש בבחי' מל', להיות מלך שמו נק' עליהם, שזהו חיותם וקיומם כו'.
ובזה יובן ענין: "רננא ברמשא", מדת לילה, שהמל' כשיורדת לבי"ע ובוקעת המסך כו' הנה מחמת ריחוקה כתיב: "אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט כו'". ואזי היא בבחי' רינה וזמרה.
וכמ"ש: "נתן זמירות בלילה". וזמרה זו היא התשוקה להתכלל למעלה: "מתרפקת על דודה כו'".
ולכן עבודת המלאכים ג"כ ברינה, שהרי נמשכים מבחי' מל', ומל' דבריאה הוא מקור וחיות המלאכים דבריאה. ומל' דיצירה וכו'.
אך המלאכים אין להם אלא בחי' רינה בלבד, לפי שאין מקורם אלא בחי' מל' בלבד.
משא"כ נש"י הם כלולים מכל הפרצופים ("נעשה אדם בצלמנו") או"א זו"נ. ולכן יש להם ג"כ בחי' שמחה, היא בחי' המשכה מלמעלה למטה בתומ"צ רמ"ח איברין דמלכא.
ט"ס דז"א, כי טפ"ט הם פ"א, וג"פ פ"א - שבכל ספי' יש ג' כלים פנימי חיצון תיכון - הם רמ"ג, וה"ח (דאימא) המגדילים - הם רמ"ח.
והמשכה זו בז"א אורייתא מחכמה נפקת, ושרשה למעלה מן החכמה, תר"ך עמודי אור שבכתר, היא גלגלתא ומו"ס דא"א.
וכל האורות נמשכין בז"א: "כל ארחות הוי"ה כו'"[4]. פי', ארחות להיות הוי"ה כו', הם בחי' תרי"ג ארחין מחיוורתי כו'.
ונש"י הם המקבלים כל האורות הנמשכי' בז"א מלמעלה מעלה מכל הבחי', לפי שהם כלולים מהכל כו' כנ"ל.
וזהו: "עבדו את ה' בשמחה" להיות נמשך הוי"ה מלמעלמ"ט.
אך מ"מ: "באו לפניו ברננה". שא"א לבא אל המלך דהיינו להתכלל ממטלמ"ע אלא בבחי' רננה ברמשא מדת לילה. "וצדקתך ירננו" בחי' צדק בלבד. (שאין העלאת מ"ן של התחתונים מגיע רק עד המל')
אבל המשכה מלמעלמ"ט (הוא עד"מ שיבא המלך לכאן) הנה מאליו וממילא נמשך אור א"ס שלמעלה מעלה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי", מי שאנכי "מצוך כו'":
ועתה נבא לביאור וטעם הפסוק.
הנה כשהמל' במקומה באצי' היא נק': "ציון". כי ציון מל' סימן וחותם. לפי שאז היא מקבלת כל האורות שלמעלה ממש, הנמשכים בז"א, בבחי' יסוד דילה, נקודת ציון כו'. דהיינו בחי' תומ"צ.
כי עיקר בחי' מצוה הוא במל', שהרי על ידה בא לידי גילוי בפו"מ כו'. שביאור המצוה איך ומה היא הוא בז"א, וקיום המצוה היא במל'.
וכגון, ענין: "קדש לי כל בכור", שהביאור הוא ענין התלבשות חכמה כו'. והקיום בפו"מ הוא ע"י קלף הגשמי והנחה על היד והראש כו'.
ולכן הוא בחי' ציון וחותם, שנחקקים בה כל האורות עליונים, בחי' חכמה שבקדש לי כל בכור כו' נמשך ע"י הקיום בפו"מ.
וזהו ענין: "מצות צריכות כוונה". שהמצוה היא הקיום בפועל ממש, והכוונה הוא בחי' האורות עליונים הנמשכין כו'.
(וכשמקבלת כל האורות, אזי היא בבחי' שמחה)
אך כשיורדת לבי"ע (שהוא בבחי' רנה וזמירות בלילה: "רננא ברמשא" כנ"ל) אזי נק': "בת ציון". שאז היא יורדת ובוקעת המסך, להתלבש בע' שרים, כדי להכניעם. כענין: "ומלכותו בכל משלה".
והנה עיקר ירידתה הוא בזמן הגלות: "גלו לאדום שכינה עמהם", שאז הוא בבחי' דבור הנפרד מהקול. ועי"כ: "נפשי אויתיך בלילה", בגלות. ו"מתרפקת על דודה כו'".
אבל בזמן בהמ"ק: "ותרב חכמת שלמה", דקיימא סיהרא באשלמותא - לא היתה המלכות יורדת בעצמה לבי"ע לברר כו'. רק הבירורין נעשו ע"י ישראל בקרבנות. שהיה העשן כו', והקרבנות היו: "אשה ריח ניחוח כו'", ונעשה יחוד עליון באצילות. וממילא היו מוכנעים וכפופים להקדושה כו'. ותמיד היו מיחדים השכינה למעלה כו'. ולכן לא נק' בת ציון אלא בזמן הגלות.
וע"כ בא הנביא לנחם, שאעפ"כ לע"ל תהי': "רני ושמחי".
(ולא עוד, אלא שתתעלה בעילוי רב, עד שתהיה בב' הבחינות יחד).
והענין. כי הנה יש אתעדל"ע גם בלא אתעדל"ת: "למעני למעני אעשה". שהרי אתעדל"ת הוא בפסוד"ז וק"ש כו'. ויש המשכת המצות קודם לכן כמו טלית כו'.
רק שההפרש הוא, שאינו יורד ונמשך מלמעלה אלא בבחי' חיצוניות. אבל בבחי' פנימיות: "באו לפניו". לפניו היינו פנימית: "ברננה" דייקא.
ולע"ל: "הנני בא ושכנתי בתוכך ממש". והיינו בחי': "נאם ה'", בחי' דבור. כענין: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". וכענין: "ונתתי מטר ארצכם כו'". "ונתתי עשב כו'", שאומר כל אדם בק"ש, ע"י שבא לבחי' מס"נ באחד ובכל מאדך - הרי נעשה: "ודברי אשר שמתי בפיך כו'".
ועל זה נאמר: "האלהים יעננו בקול", בקולו ש"מ[5] כו'.
[6]"הנני בא" - מלמעלה למטה, מאתעדל"ע, "הנני", אני בעצמי למעלה מעלה.
[7]"ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". דהיינו מפנימית עתיק, שהיא פנימית א"א כו', שם יהי' מעלת משיח כו'.
ועי"ז: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה",[8] איש סתם.[9] "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר".[10] ואיש המשכה בוי"ו מאיש העליון כו'.[11] כי: "והוא יכוננה עליון"[12].
דהיינו כי: "ונחה עליו רוח ה' כו'"[13]. "והריחו כו'"[14]. חוטמא דפרדשקין כו'[15]
ולפי ש"הוא יכוננה עליון", לפיכך יהי' הכל בחינת איש. "איש ואיש יולד כו'".
ולכן תהי' רנה ושמחה אפי' בת ציון בחי' שנק' בת. איש מזריע תחלה יולדת בת, נקבה.
(שבחינת בת שמקבלת מאתעדל"ע תתעלה מאד, שתקבל מאתעדל"ע העליונה, כי והוא יכוננה עליון כו' כנ"ל.
וע"כ תהי' רני ושמחי ביחד, שהן בחי' העלאה והמשכה בבחי' א'. שגם בבחי' שמחה היא ההמשכה שמלמעלה, תהי' רנה כו').
וזהו ענין: "נ"ח שמצותה על פתח הבית מבחוץ ברה"ר".
כי הפתח הוא: "פתחו לי שערי צדק", "וצדקתך ירננו". ומחוץ לפתח הוא בי"ע. "והדליקו נרות בחצרות קדשך כו'". ואפי' ברה"ר כו'.
ושם ממשיכין הנ"ח, שהוא ענין יחוד אור ושמן ופתילה וגוונין שבאור פנימיים ומקיפים כו' הכל ממשיכים גם למטה מטה. והיינו בחי' אתעדל"ע בלבד: