מאמר ויצא יצחק לשוח בשדה

'

ויצא יצחק לשוח בשדה כו'.

לבאר זה.

דהנה יש משנה וברייתא.

וברייתא פירוש המשנה.

כי המשנה הוא הכלל, וברייתא היא הפרט של המשנה.

ואין בכלל אלא מה שבפרט.

ולכאורה הברייתא היא למטה מן המשנה.

שנשתלשלה יותר למטה.

אבל האמת הוא, שהברייתא גבוה יותר.

דסוף מעשה במחשבה תחלה.

דהנה התורה נשתלשלה למטה אפילו בדבר שקר.

כגון, "זה אומר אני מצאתיה" כו'.

ולפי הנראה היא ירידה למטה מאד.

ומכל מקום היא גבוה, "כי סוף מעשה" כו'.

וכמשל השפופרת, הנכנס ראשון, יוצא אחרון.

וכמו האדם, שהוא סוף כל הנבראים. והוא במעלה על כולם, והכל נברא בעבורו.

ולכן נמצא העולם כולו באדם אחד.

להורות שהכל נברא בעבורו. כי זה כל האדם.

וזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה, "יפה שעה אחת" כו'.

דהנה בעל הבית, "צדיקים יושבים" כו'.

והוא רק בחינת אחוריים.

כמאמר, "וראית את אחורי" כו'. התענוג שמשיג האדם בעבודתו, הוא בחינת אחוריים.

"ופני", אינו באפשרי להשיג. "כי לא יראני האדם וחי".

ועל דרך זה גם הגלוי בגן עדן הוא רק בחינת זיו והארה לבד.

ולכן, "יפה שעה אחת" כו'. שהוא המעשה עצמה, בלי תענוג, ובלי שכל, "מכל חיי העולם הבא". דסוף מעשה במחשבה תחלה.

וזהו גם כן ענין משנה וברייתא.

שהמשנה הוא כלל.

כמו ד' ציצית, מעכבות.

וכן סוכה שהיא גבוה כו'.

ויש למצוא טעם לזה.

כענין, "תכלת דומה לים" כו'.

וגבי סוכה יש טעם, "למען ידעו דורותיכם", עד כ' אמה כו'.

אבל הברייתא, הוא פרט לבאר המשנה בכל דקדוקים ופרטים.

כמו סוכת גנב"ך ורקב"ש.

שאין טעם לדבר.

ונראה בחוש, שהוא למעלה מהשכל והטעם.

וזהו, "אין בכלל אלא מה שבפרט".

שאין במשנה בכלל, יותר מבפרט, הברייתא.

ומה שלא נתגלה טעמה, הוא יותר גבוה.

כי טעמי המצות, לא נתגלו.

ולעתיד לבא אם ירצה השם, יתגלו.

וזהו "רבי שמעון דריש טעמי דקראי".

שדרש, שמה שנאמר בפסוק טעם של דבר, לא זהו עיקר.

רק שיש טעם בזה, גבוה יותר, למעלה מהטעם.

נמצא שבמצוה שאין משיג בה טעם, הוא יותר גבוה.

ומה שמשיג טעם ותענוג הוא רק בחינת אחוריים.

ולא כמו שסוברים העולם, שהעיקר הוא הלב שמשיג תענוג, ועובד בהתלהבות.

ואינו כן האמת.

רק עיקר הוא המעשה בלי תענוג. והלב אינו כי אם סיוע בחינת גדפין.

והנה משנה נקרא עיר וברייתא בחינת שדה. לשון בר, חוץ לעיר.

ולכאורה העיר הוא עיקר, שדרים בה בני אדם.

אך נראה מי הוא מחיה אותם?

השדה שחוץ לעיר. שמביאים משם התבואה.

כך הוא הברייתא, מחיה המשנה, ומבארת ההלכה יותר בפרט, היאך לעשות.

כי התנאים, מבלי עולם. שמורים מתוך המשנה.

 

וזהו, "ויצא יצחק לשוח בשדה", הוא לשון דבור ושיחה, ולשון שחייה למטה.

מלשון, "ושח רום אנשים".

וכן, "כאשר יפרש השוחה לשחות" (בישעיה כ"ה).

(ועיין מה שכתוב בזה על פסוק "תבנה ותכונן עיר סיחון כו'".

עיין שם)

"בשדה", הוא בר.

ו"לפנות ערב", לְפַנוֺת הערב והחשך.

דהנה התורה נשתלשלה בחשך.

כמאמר, "במחשכים הושיבני", זה תלמוד בבלי.

שנשתלשל למטה, אפי' בשקר.

ולמה הוא כך?

כדי "לפנות הערב", והחשך, "ויהי אור".

כמאמר, "לעת ערב יהיה אור".

כמשל מי שרוצה לפנות איזה דבר, צריך הוא לכנוס בתוכה כדי לפנותה, אבל לא שישאר בתוכה.

גם מה שנשתלשלה התורה ונתלבשה בחשך טענות שקר הוא כדי לפנות החשך, לאהפכא חשוכא לנהורא.

וכן העסק בתורה, לדחות החשך והקושיות המסתיר על השכלת הדין האמת לאמתו, ולמצא האמת גילוי רצון עליון ברוך הוא.

וכמו שכתוב, על פסוק, "והמשכילים יזהירו" וגו' עיין שם:

וזהו, "ויצא יצחק לשוח".

כי כדי לפנות הערב והחשך ולתקנו, הוא על ידי יצחק.

שהוא בחינת פחד ויראת ה'.

וכמאמר, "אם אין יראה אין חכמה" כו'.

(וע' בזוהר בראשית דף כ"א סוף עמוד א').

וזהו, "האומר אין לי אלא תורה, אפי' תורה אין לו". ונשאר בחשך.

אבל באמת כתיב, "ישת חשך, סתרו".

שאף שהוא "חשך", מ"מ, הוא "סתרו".

וזהו, "לפנות הערב" והחשך. "ולעת ערב יהי אור".

והיינו ליבון הלכתא.

וגם זה פי', "ברכו בתורה".

(ועיין מה שכתוב על פסוק קול דודי, ועל פסוק ששים המה מלכות):