Enjoying this page?

ביאור על הנ"ל

ביאור על הנ"ל

הנה ענין קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה עד שלא ניתנה, היינו שהמשיך אור מבחי' סוכ"ע. שזהו קוטב ויסוד העיקר שבכל התורה ומצות, שהוא להמשיך גלוי האור הסוכ"ע. וכמבואר בדוכתי טובא.

(עמ"ש בפסוק וזאת המצוה בפר' ואתחנן. ובפסוק את שבתותי תשמרו)

ולכך היה עבודתו בבחי': "הלוך ונסוע" שהוא רצוא ושוב. כי ההמשכה מבחי' זו שלמעלה מההשתלשלות א"א שיהיה נמשך כ"א בדרך רצוא ושוב.

ולכן גם עבודת האהבה דאברהם שנמשך מבחי' התבוננות דסוכ"ע, היה ע"ד רצוא ושוב, שאין כח בנפש להכיל את אור האהבה זו, כי אם בבחי' רצוא ושוב.

(ועמ"ש ע"פ טוב לחסות ויש התבוננות שהיא כו' והלב קטן מהכיל כו' ע"ש).

אך להבין מה שלפעמים נחשב לו לגרעון מה שלא זכה לתורה ומצות שניתן בסיני?

זה יובן בביאור ענין פי': נעשה ונשמע.

והוא כי נעשה פי' הכלים, ע"ד רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, שהן בחי' כלים לגלוי אוא"ס ב"ה. כמו שהאבר הוא כלי לחיות הנמשך מן הנפש.

ופי': "נשמע" הוא האור שנמשך לתוך הכלי ע"י קיום מצוה זו.

ומה שהקדימו נעשה לנשמע - היינו לפי שהמצות שהם הכלים, הם הגורמים שיבואו האורות ויומשכו ויתפשטו בהכלים. ואם לא הכלים לא היו האורות נמשכים כלל.

ויובן זה ע"פ שני דרכים.

הא', ע"פ מ"ש: "כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא".

כי הנה יש ד' יסודות: ארמ"ע. ויסוד האש הוא למעלה מרוח מים עפר, כי הוא תחת גלגל הירח.

ויש חקירה בין החוקרים במהותו. והנה הקושיא מפני מה יש חשך בלילה. והתירוץ הוא שאור ואש הנאחז בפתילה ועצים, זהו הארה והשפעה מיסוד האש. אבל יסוד האש עצמו הוא המקור של האור והאש אינו כלל ע"ד מהות האש שבפתילה. ורק אש שבפתילה הוא הארה והמשכה ממנו. ולכן, מיסוד האש עצמו אינו נמשך כלל אור והארה, כ"א אחר שנמשך האש בפתילה אז הוא מאיר.

אמנם אנו רואים, מי הוא הגורם שיומשך האש ממקורו האש היסודי, זהו הפתילה והעצים, שהן הכלים שבהן נאחז האור, ואז נמשך ומאיר ומתגלה למטה. משא"כ בהעדר הפתילה - מסתלק האש למקורו האש היסודי מהגילוי אל ההעלם, ונעשה חשך למטה.

והנמשל יובן למעלה. שיש אור וכלי בע"ס. האור הוא גילוי והמשכה מהמאציל העליון ב"ה, והכלי הוא בחי' ע"ס: חו"ב חג"ת כו', שהן בחי' כלים שבהן נמשך ונאחז האור מאין סוף ברוך הוא.

והנה מעשה המצות שנקר' רמ"ח אברין, זהו היותן בחי' כלים דעשר ספירות כנודע, וע"כ על ידי קיום המעשה שהוא עשיית רבוי הכלים היינו טפ"ט עולה פ"א. ובכל אחד יש ראש תוך סוף עולה רמ"ג, וה"ח המגדילין, נמצא זהו בחי' רבוי הכלים שכל ספירה כלולה מט' ומג' בחי' ראש תוך סוף וגם הגדלתן ע"י ה"ח והוא תקון והגדלת אברים וכלים דז"א, כמ"ש בכהאריז"ל בדרוש עבור יניקה מוחין.

וזהו פי': "נעשה", והיינו שע"י הצדקה וג"ח מתקנים ועושים בחי' חסד דרועא ימינא דז"א כו'. וכן בכל המצות מתקנים בחי' כלי פ'. 

ועי"ז דוקא: "ונשמע", שיומשכו האורות בכלים. והיינו תוספת אור וגלוי מא"ס ב"ה מחמת רבוי הכלים שבהן יומשך ויתאחז האור. משא"כ בהעדר הכלי, מסתלק האור למקורו ושרשו במאציל העליון ב"ה.

וזהו: "כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא", כמשל האש שבהעדר הפתילה מסתלק האש לשרשו.

(ועמ"ש ע"פ הזהר בפר' בלק ע"פ שחורה אני כו').

ולכן אמרז"ל: "ולא עם הארץ חסיד". פי', כי חסיד היינו בחי' מדת האהבה שנק' חסד. והנה: "ואהבת" הוא בגימטריא ב"פ אור. וכל אור אינו מאיר ונמשך כ"א כשיש לו כלי במה שיתאחז דוקא. לכן להיות בחי' אורות האהבה מתגלים בנפש הוא דוקא ע"י כלים, שהן הן התורה ומצות.

וממילא מובן דעם הארץ שאינו בתורה ומצות, א"א לו כלל להיות נמשך בו אור האהבה.

וזהו שהקדימו נעשה לנשמע. וזהו שכתוב: (מלכים ב' סי' ד') "אין עוד כלי ויעמוד השמן". ואילו היו עוד כלים, היה עוד רבוי המשכת האורות כו'. והוא מטעם הנ"ל.

והדרך השני בפי': "שהקדימו נעשה לנשמע", "ולא עם הארץ חסיד", הוא מפני שהכלים שרשם גבוהים מן האורות, ולכך הוא שבהם ועל ידם נמשך ומתגלה האור.

והוא כנודע מענין שבירת הכלים דתהו ורפ"ח נצוצין שהם גבוהים יותר מעולם התקון. ולכן האדם ניזון ומקבל חיות מדצ"ח אף שהם למטה ממנו במדרגה, אלא משום ששרשם מעולם התהו, ולכן נפלו למטה יותר. עד"מ, אבן הנופלת מן החומה, שכל שתפול מן הגובה ביותר אזי תפול למטה בריחוק יותר.

והנה כל המצות מעשיות נעשים הכל בדברים שנפלו בשבה"כ, כמו תרומות ומעשרות בצומח כו'. קרבנות בחי כו'. וגם התפלה והתלמוד תורה, הרי הדיבור הוא גשמי, וגם נלקח מחיות שאכל וניזון כו'.

לכן כ"ז, הוא תקון הכלים שנשברו ורפ"ח נצוצין הנ"ל להיות נכלל ברמ"ח אברין דמלכא, שהוא בחי' ז"א שהוא מעולם התקון, ועי"ז נמשך האורות בז"א כו'. והאורות הם מעולם התקון, וא"כ שרש הכלים שהן מעולם התהו, הרי הם גבוהים בשרשם מהאור, רק שירדו להיות כלים. לכן מ"מ בהם ועל ידם דוקא נמשך האור. וכמו שהמאכל מחיה את האדם כו' מצד שבשרשו הוא נלקח ממקום גבוה יותר.

(ועמ"ש ע"פ ראשי המטות ג"כ מזה וע"פ כי ביום הזה יכפר)

והנה אברהם שקיים כל התורה, היינו שהמשיך האור הנמשך ע"י המצות המשיך זה ע"י עבודתו ברצוא ושוב כו'. אך הכלים הנעשים ע"י עשיית המצות בפועל ממש, זה ודאי לא היה יכול לקיים, כיון שעדיין לא ניתנה תורה כלל במעשה כו'. וכיון שבשרש התקון הכלים גבוה יותר ע"י קיום התומ"צ בפו"מ, זהו גבוה יותר ממה שקיים אברהם כו'.

(ועמ"ש בד"ה משה ידבר):

והנה על ענין המשכה זו נאמר במתן תורה: "כי תרכב על סוסיך כו'". סוס בגימטריא ב"פ ס"ג. וכמארז"ל גבי סוס שרוחו גסה עליו.

והוא ב' בחינות: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

ופירוש מלמטה למעלה, הוא כענין עליית העולמות בשבת. כי הנה בחול הוא ירידת כלים דזו"נ דאצילות בזו"נ דבי"ע, כדי ללקט ניצוצים ולברר בירורים כל ששת ימי המעשה.

ועי"ז, בשבת הוא עליית זו"נ. שעליה זו היא ע"י בירור נצוצים הנ"ל, ששרשם גבוה מז"א, שהוא בחי' שם מ"ה, כי הם נפלו בשבירה מז"ת דס"ג, ונפלו בשם ב"ן, וכשמתבררים עולים לשרשם בס"ג, שהוא למעלה משם מ"ה.

ולכן לע"ל כשיושלם כל הבירורים, תהיה המל' שהיא שם ב"ן עטרת בעלה שם מ"ה, ע"י שתעלה בבחינת ס"ג. וזהו לע"ל ליום שכולו שבת.

ואמנם מעין זה יש בכל שבת, שע"י בירור ניצוצים הנ"ל דשם ב"ן בששת ימי המעשה, נעשה עלייה גדולה בשבת לבחי' ס"ג.

והוא כענין העלייה להיות גילוי אורות דתהו שהיו גדולים מאורות דתקון כו'.

(דאף שמבואר לעיל שבתקון נעשה רבוי האורות ע"י רבוי הכלים, היינו רבוי דוקא. אבל מהות עצם האור היה בתהו גדול יותר, שלכך לא הכילום הכלים מגודל תוקף גדולת האור כו')

וזהו בחי' הסוס שמוליך למעלה, האדם - זו"נ, מלמטה למעלה, למקום שלא יוכלו לעלות בעצמן. היינו, למעלה משם מ"ה דז"א. והוא בס"ג דבינה. ולכן נק' בינה בזוהר: "עלמא דחירות", ונק': "יובלא עלאה", "וקראתם דרור" - מפני שהוא בחי' גבוה מאד שאין לחיצונים יניקה שם כלל.

(שיניקתן רק מזו"נ, שהם ז' מדות שהיה בהן שבה"כ, משא"כ בג"ר כו'. ומש"ל שבס"ג היה השבירה - היינו בז"ת, שהם המדות שרש זו"נ כו'. משא"כ בבינה שהיא ג"ר כו')

וענין מלמעלה למטה: היינו שזה גופא להיות בירור והתהפכות המדות, הוא ע"י המשכה מבינה שהוא בחי' ס"ג.

וכמו ספירת העומר, שהוא בירור ז' מדות דנה"ב הוא דוקא ע"י שממשיכים מקיפים דאימא. שע"ז נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת כו'". שהבינה נק': "מחרת השבת", כמ"ש במ"א.

וזהו ענין: "תבא אמו" דוקא "ותקנח כו'". וכן יוה"כ מחילת עונות: "נושא עון", ע"י תבא אמו כו'.

גם כמ"ש בע"ח שער החשמל פ"א: כפי כניסת הכלים דתבונה מבפנים כן בחי' האור שלה מלובש מבחוץ כו'. וע"ש שכל זה התקון הוא כדי לדחות החיצונים מזו"נ שהוא דוקא ע"י המשכת אור הבינה מבפנים ומבחוץ כו'.

והוא ענין לבוש החשמל דבינה, שמלביש לזו"נ בשביל שלא יינקו מהן החיצונים, הרי כל זה על ידי הבינה.

ומזה יובן ענין סוס שמלמעלה למטה. היינו שנמשך אפי' למטה במקום הקליפות, לברר ולהפך המדות, לפי שהוא דוקא יכול לדחות החיצונים כו'. משא"כ המדות עצמן אין להם כח לירד כ"כ, כי מהם יוכלו החיצונים לינק, אם לא ע"י סוס, שהוא המשכה דבינה המוליכן כ"כ למטה.

ויובן זה עד"מ שאנו רואים ההפרש בין השכל למדות, שהשכל יש בכחו לסבול דבר שהוא שונאו בתכלית, ולהיות מעיין ומתבונן בו כמו שמתבונן בדבר האהוב אצלו. ויוכל לציירו בדמיון מחשבתו אע"פ שישנא אותו בתכלית.

והנה ההתבוננות באיזו דבר, הוא המשכה מהשכל והתבונה לאותו הדבר. שהשכל מקיף אותו הדבר, ואותו הדבר מוקף בשכלו ומחשבתו.

וא"כ כשחושב ומתבונן בדבר השנאוי, הרי אותו הדבר ג"כ מוקף בשכלו וא"כ נמשך הכלי להיות מקיף לדבר ההוא. נמצא השכל והמחשבה יכולים לירד כ"כ למטה אף גם בדבר שרחוק מאד ממנו, עד ששונא אותו, ועכ"ז יקיפנו במחשבתו ויתבונן בו. משא"כ בהמדות, שאין מדת האהבה יכולה להתפשט בדבר שהוא שונאו.

וזהו לפי שהמדות הם המשכה בבחי' פנימיות, אבל השכל הוא מקיף לכך יכול לירד גם למטה.

וכך יובן למעלה, דדוקא מבחי' בינה יוכל לימשך גם למטה אפילו במקום הקליפות. שהרי הקב"ה יודע גם מעשה הרשעים ומתבונן בהם כמו במעשה הצדיקים. משא"כ מדת האהבה לא תתפשט ותומשך במקום הרשע כו'.

(ויובן זה עוד, ע"פ מ"ש בענין חטא עה"ד. דכתיב: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", וע"י ידיעה זו שידע את עה"ד טוב ורע, שהן היכלות דנוגה - נתפתה ונמשך אחריהן.

וזהו, מפני שידיעתו הוא בחי' פנימי. כי הדעת מקור השש' מדות, ע"כ ע"י ידיעה וקירוב זה שנתקרב להן, נמשך אחריהן כו'.

משא"כ בחי' דעה עליונה שהיא בחינת מקיף על הדבר, ע"כ הגם שדעת זו יודעת הרע היטב, לא נמשך מזה יניקה כו'.

וז"ש: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת כו'", הוא בכ"ף הדמיון, שידיעתו הוא בבחי' פנימית והתפעלות. משא"כ דעה העליונה כו'. וע"ש)

והנה, ע"י ירידת והמשכת בחי' סוס מלמעלה למטה, לירד ולברר המדות, ואתהפכא חשוכא לנהורא בששת ימי המעשה, והוא ענין: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", עי"ז לפי ערך נעשה אח"כ העליה מלמטה למעלה בשבת כו'.

וז"ש: "והאם רובצת על האפרוחים כו' שלח תשלח את האם כו'". פי' והאם רובצת, זהו הירידה מלמעלה למטה: "אם רחץ כו' א"ת אִם אלא אֵם.

ועי"ז העלייה מלמטה למעל': "שלח תשלח את האם כו'". ועי"ז אח"כ: "ואת הבנים תקח לך", הן תומ"צ, להיות הגילוי למטה כמו למעלה.

ולכן נאמר במ"ת: "כי תרכב על סוסיך", שהמצות נתלבשו בדברים גשמיים שמק"נ, כמש"ל ובהם צ"ל הבירור.

ולכן זהו ע"י סוס המוליך מלמעלה למטה, ועי"ז אח"כ העלייה מלמטה למעלה.

(ועד"ז היא ספה"ע קודם חג השבועות מ"ת שהוא בירור, בכדי שעי"ז יוכל להיות המשכת אלקות בדברים גשמיים. כמ"ש במ"א: וספרתם לכם כו'.

ובירור נה"ב ע"י מקיפים דאימא כנ"ל. וזהו ענין והאם רובצת כו'.

ועמ"ש ע"פ מקושש עצים בענין ועל יובל ישלח שרשיו, שיש בחי' יובל בחול"ם ויש במלאפו"ם. והוא ג"כ בחי' מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. והיינו ג"כ ב' בחינות הנ"ל שבבינה כי בינה נק' יובלא דרור כו').

וכן בפורים נאמר: "לבוש מלכות כו' וסוס אשר רכב כו'". לבוש מלכות היינו הלבושים הנעשים ממעשי המצות, שהן מבירורי נוגה כנ"ל. והוא ע"י: "וסוס אשר רכב כו'".

(גם: "אשר לבש בו המלך", הוא כענין החשמל דבינה המלביש לזו"נ מצדדיהן. והנה למטה נעשה: "מנעל תחת רגליהן", וכעין זה הוא בחי' וסוס כו'.

ועמ"ש במ"א ההפרש בין סוס לכרוב, שהן ב' מיני אותיות מסוכ"ע וממכ"ע. ויובן עם הנ"ל דסוס אותיות והמשכות דבינה להקיף גם על דבר השנאוי. והוא בחי' אותיות והמשכות דמקיפים בחינת סוכ"ע.

וכרוב אותיות דממכ"ע המשכת המדות כו'.

גם להבין עוד איך הבירור דוקא ע"י בחי': "וסוס אשר רכב" יובן עם מ"ש ע"פ: "את קרבני", איך הטעם שהתשובה אינה מועלת רק בעוה"ז. משום דדוקא בעוה"ז מאיר ומתגלה בחי' סוכ"ע, שבו ועל ידו דוקא כח הבירור להיות אתהפכא כו'. והמשכה וגילוי זה מבחי' סוכ"ע, ע"י בחי' וסוס כו'.

וע' עוד מ"ש ע"פ לסוסתי מענין אותיות דוכרן ונוקבן. ולכן בבינה הוא שם הוי"ה בניקוד אלהים שהוא נגד ב' בחי' הנ"ל):

וזהו ענין וקבל היהודים את אשר החלו לעשות - כי במ"ת רק החלו לעשות. דכבר מבואר למעלה בענין נעשה ונשמע, שהעיקר הוא ע"י נעשה שהיא בחי' תקון ובירור הכלים, ועי"ז אח"כ ונשמע גילוי האור כו'.

ובמ"ת היה רק התחלת תקון הכלים והמשכת האור, כענין: "מעט מעט אגרשנו". וכמו שאנו רואים שלא היו שלימות עדיין בישראל, וכל ימי השופטים עליות וירידות וגם אח"כ.

אבל בימי המן: "וקבל היהודים" קבלה גמורה ע"י הבטול הגדול. ע"י מסירת נפש נזדככו הכלים בתכלית, עד שנמשך האור לתוכן להיות וקבל כו'.

ולכן נאמר: "וקבל" לשון יחיד.

כי הנה במ"ת נאמר: "ויחן שם ישראל", לשון יחיד כאלו הם כולם כאיש אחד. ועי"ז זכו למתן תורה. כמאמר: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", שהוא אור קבלת התורה. כמו שמפרש: "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים". שגילוי זה הוא כשכולנו כאחד דוקא. כי אין התלבשות וגילוי אור א"ס ב"ה שהוא אחד האמת, אלא במקום האחדות וההתכללות.

ולכן בפורים שאז היה הגמר שקבלו מה שהחלו במ"ת. לכך נאמר: "וקבל" לשון יחיד כאלו הם איש אחד.

אך איך יהיה בחי' זו?

והענין דהנה ענין התחלקות המדרגות זהו רק מהחכמה למטה. כמ"ש: "נודע בשערים בעלה" לכל חד לפום מה דמשער בלביה, דהיינו כל אחד לפי השגתו. והיינו במדות שנמשכים ונולדים מהשכל. א"כ כשאין דעותיהם שוות גם המדות אינם שוות.

וכמו תלמידי שמאי והלל, שנתרבו הדעות וההתחלקות, זה פוסל וזה מכשיר מחמת שינוי הדעות. אף ששמאי והלל לא נחלקו רק בג' דברים. אבל תלמידיהם נחלקו הרבה זה תופס השכל ששמע מרבו כך וזה כך. ועד"ז בהעבודה מצד השכל המושג נמשך התחלקות המדרגות.

אבל בחי' רעותא דלבא, שהוא הרצון שלמעלה מהשגת השכל לגמרי, והיינו ענין המס"נ שהיה בימי הגזירה דהמן. שנתדבקו בו ית' בבחינת רצון פשוט שלמעלה מהשכל והשגה - הנה בבחי' זו כולם משתווים בו יחד, כאלו אינו אלא רצון אחד מכולם יחד כאיש אחד.

(ועמ"ש ע"פ מים רבים כו' פרשה תולדות)

כי בלמעלה מהחכמה אין שייך שום התחלקות כלל.

ולכן נאמר: "וקבל" לשון יחיד. והיינו שע"י בחי' בטול זה ורעותא דלבא הוא שזכו לגלוי אור א"ס ב"ה. דכתיב בו: "כי לא יראני האדם", שאינו נתפס בשום שכל אלא רק ברעותא דלבא.

וזהו: "וקבל היהודים", דוקא שבחי' הודאה היא לבחי' שלמעלה מהשכל שאינו נתפס בשכל רק ע"י הודאה כו'.

וכמאמר: "לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר".

כי הזמר היא התפעלות המדות מחמת ההשגה, כענין בעלי השיר יוצאין בשיר. וזה שייך לשמך בחי' שם והארה. אבל לך טוב להודות, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל כנ"ל.

והנה אח"כ כתיב: "קימו וקבלו היהודים", ושם יש קרי וכתיב. הכתיב וקבל והקרי וקבלו.

כי הנה בשעת הגזרה שהיה המס"נ בגלוי, היה וקבל לשון יחיד. אבל אח"כ כשעבר הזמן ולא היה המס"נ בגלוי, נאמר הקרי וקבלו. שמקבל כל אחד לפי השגתו. ולפי הכלים שמכין כך הוא ממשיך, ולפי ערך זכוך הכלים כו'.

ומ"מ הכתיב: "וקבל". שהרי מ"מ בכל א' יש מס"נ ורעותא דלבא בכח עכ"פ, רק שהוא בהעלם, אשר מצד בחי' זו אין שום התחלקות מדרגות כלל.

וזהו ענין קרי וכתיב. כי הקרי שקורין זהו הגלוי בקול ודבור. והכתיב הוא אע"פ שאינו בגלוי מ"מ ישנו בו בכח עכ"פ. ובבחי' זו נאמר קימו וקבל היהודים עליהם ועל זרעם כו':