תוספת ביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות

להבין ההפרש שבין מצות ת"ת למצות מעשיות.

שארז"ל: (ברכות יז, א) "תכלית חכמה כו' (תהילים קיא, י)". "ללומדיהם לא נאמר כו'".

והטעם כמבואר במ"א. כי התורה היא בחי' פנימיות, מבחי' ממכ"ע. דאורייתא מחכמה נפקת. וחכמה היא ראשית הגילוי מבחי' ההשתלשלות.

אבל מצות מעשיות, שהן בדברים גשמיים, הארתן הוא מבחי' סוכ"ע, שאינו בגדר ההשתלשלות.

כי התהוות מרוחניות להיות גשמיות, אין זה דרך עו"ע כו'. כנזכר במ"א באריכות.

והנה גם להיות החכמה בבחי' יש וראשית הגילוי, הלא הוא "מאין תמצא" מבחי' סוכ"ע. שאל"כ לא היתה החכמה עולה בשם בבחי' יש כלל, אלא היתה כלולה במאציל העליון א"ס ב"ה ממש כו' כנזכר שם באריכות.

וא"כ עדיין צריך להבין החלוק וההפרש שבין הארת סוכ"ע בבחי' חכמה שתהיה יש. ובין הארת סוכ"ע בדברים גשמיים ממש שהם יש ודבר ממש.

וא"א לומר שהארת סוכ"ע מאירה יותר ביש גשמי, שהרי סוכ"ע מקיף את כל הד' עולמות בשוה?:

אך מתחלה צריך להבין ענין ההפרש שבין פנימיי' למקיפים?

שהרי גם הפנימיים הם  מהקו"ח שנמשך מסוכ"ע?

שהרי מתחלה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל החלל. ואח"כ צמצם כו', ונמשך הקו"ח כו'. והרי גם המשכה זו היא מבחי' סוכ"ע?

וגם להבין מ"ש שהתהוות היש גשמי הוא מבחי' סוכ"ע, בחי' אין ממש.

והא כתיב: "בדבר ה' שמים נעשו" "ובע"מ נבה"ע, שהן צירופי אותיות הדבור: "יהי אור", "יהי רקיע", מהם נעשו ונתהוו גשמיות העולם. "יהי רקיע", "תדשא הארץ כו'". ודבר ה' ורוח פיו הוא בחי' ההבל שבהשתלשלות העולמות, בבחי' ממכ"ע?

כי הדבור נמשך מבחי' המדות. יום ראשון - חסד. דהיינו התלבשות החסד בדבור. וכן יום ב' - גבורה כו'.

ו"ישראל עלו במחשבה", דהיינו בחי' רוחניות, שבבחי' ממכ"ע.

אמנם לבאר כ"ז צריך להקדים ב' הקדמות:

הקדמה אחת. כי יש ב' מיני המשכות מאור א"ס ב"ה.

הא' היא בבחי' א"ס ממש. והב' בבחי' גבול ומדה.

והענין. כי הנה פי' ובאור מהות הארת סוכ"ע. אין פי' הארה וזיו כמשמעו וכפשוטו. רק האור הוא החיות ממש המחיה את הנבראים, שחיות זה מתפשט ונמשך מבחי' סוכ"ע. רק שאינו מחיה בדרך התלבשות, דרך עו"ע, אלא מחיה את כל העולמות בשוה. אפי' חומריות העוה"ז וגסותו. "לית אתר פנוי מניה", מניה ממש.

והענין. כי מה שאומרים שחיות זה הוא מבחי' מלכותו והתנשאותו. כמשל המלך המושל במדינה, שאין עצמותו מתפשט במדינה כלל, אלא שמקבלים התפשטות מלכותו ובטלים אליו.

אין המשל דומה לנמשל ממש.

שהרי מן המלך אינו נמשך ומתפשט שום חיות כלל, אלא שאנשי המדינה בטלים אליו.

אבל מאוא"ס ב"ה נמשך ומתפשט חיות הנבראים.

ואדרבא החיות נמשך לכל עלמין בשוה אפילו בחומרים עבים כנודע.

שאין הפי' סוכ"ע שסובב ומקיף מלמעלה, אלא שחיות המתפשט היא מבחינת סובב, שאינו בבחי' גילוי אלא בבחי' העלם.

והיינו כי גם סוכ"ע הוא בבחי' מחשבה שהוא בחי' חיות.

דהיינו בחי' מחשבה הקדומה: "אנא אמלוך", שהוא בחי' רעדכ"ר. כלומר רצון לרצון.

דהיינו שעלה במחשבה להיות לו רצון לברוא העולמות. שרצון זה אשר לבריאת העולמות הוא מחמת שעלה במחשבה. ועליית מחשבה זו היא בחי' רעדכ"ר. בשביל להיות "אנא אמלוך", שהוא גילוי בחינת מלכות דא"ס.

ורצון עליון זה הוא המחיה ממש. כי מחמת שעלה ברצונו כך, נמשך החיות כך. והוא המחיה את כל העולמות בשוה. שכך עלה ברצונו להיות עולם אצי', כמו בי"ע. שאפי' בחי' ומדרגה

צב,ג

התחתונה שבבחי' עשייה גשמי', עלה ברצונו ובמחשבתו הקדומה אנא אמלוך. שבכולם התפשטות מלכותו בשוה. כי לפניו ית' רוחניות וגשמיות שוין.

דהיינו, מאחר שהיה רצונו להיות עשייה גשמית כמו שהיה רצונו להיות ח"ע, וא"כ גם עשייה גשמית מקבלת חיות מרצונו.

אלא שרצונו הוא בבחי' א"ס, ואינו מתגלה ומתלבש ממש בעולמות. ולכן נק' סוכ"ע.

והיינו בשביל שהחיות הנמשך הוא בבחי' א"ס ממש, ואין העולמות יכולים לקבל החיות בבחי' המשכה והתלבשות ממש.

וז"ש דוד המלך ע"ה: "למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם", שהוא בבחי' איה, שאינו מושג אלא בעולמות עליונים.

כי באמת "כל אשר חפץ עשה", שבחפץ עליון עשה הכל וכולל כל הבחי' בשוה.

וז"ש: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות".

והנה מבחי' סוכ"ע שהוא רצה"ע שבבחי' א"ס, לא היתה המשכה דרך קו"ח להיות י"ס וראשיתן החכמה.

כי מאחר שא"ס ב"ה אינו בגדר הספירה. לכן גם הרצון שהוא בבחי' א"ס, ונק': "נושא עון ועובר על פשע כו'" היה ממשיך רבוא רבבות ספי'. וגם באופן ומהות אחר, שאינן בגדר ומהות הספירות הנאצלים.

ומה שנאצלו י"ס במנין וי' כלול מיו"ד כו'. היינו בבחי' הקו והחוט שהיה ע"פ צמצום ומקום פנוי. שהוא הסתלקות בחי' א"ס שלא להיות בגלוי בחי' א"ס. אלא בחי' גבול ומדה. והיא ראשית הגלוי בחכמה. "וכולם בחכמה עשית, שבכל הדברים שבעולם יש בחי' חכמה. כמו: "אשר יצר את האדם בחכמה".

דהיינו נתוח האברים שהוא ע"פ חכמת הנתוח. וכן חכמת התכונה, שהיא חכמה גדולה מסיבוב הגלגלים, שהתוכנים לא השיגו רק אפס קצהו. ובאמת היא חכמה רמה.

וכן עד"ז שאר החכמות שהן למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

כי אפי' בתולעת ובזבוב, יש בחי' חכמה בבריאתם. ומ"מ היא בחינת גבול לגבי א"ס ב"ה.

ולהיות המשכה זו מא"ס ב"ה ממש, הוצרך להיות צמצום ומקום פנוי.

אך היינו בבחי' התהוות החכמה בכח להיות כח ומהות החכמה.

אבל להיות הגבלת החכמה בבחי' כלי, עד פה תבא, בכדי להיות ממנה המשכת ספי' אחרת, כמו החסד ענף החכמה, שהמשכה זו היא מחמת שנסתיימה וכלתה מדת החכמה ומתחלת ספי' אחרת. הנה הגבלת כלי, הוא מחמת אוא"ס הסוכ"ע, שלא בדרך הקו וחוט, אלא מחמת שעלה ברצונו העליון כך.

כי רצה"ע היה להיות כלי מגביל לבחי' חכמה, כדי להיות המשכת ספירה אחרת, בכדי להיות אנא אמלוך כו'.

ונמצא שכח ומהות החכמה, הוא מבחי' הקו והחוט, שהוא ע"י צמצום. אבל להיות בבחי' גבול וכלי המגביל, להיות יש, הוא מהארת הסוכ"ע דוקא.

ואף שהארת סוכ"ע, הוא מבחי' רצון העליון, שהוא בבחי' א"ס.

הנה ע"ז צריך להקדים הקדמה הב'.

שהכלי נעשה מהכאת או"מ באו"פ, ומשניהם יחד נעשה הכלי.

וזהו בדבר ה' שמים נעשו. ובע"מ נברא העולם.

שמאותיות שבע"מ ממש, נבראו השמים והארץ וכל צבאם. רק שזה נעשה בכח אוא"ס, הסוכ"ע ומקיף את כל העולמות בשוה.

כי הוא הנותן כח לכל בחי' ובחי' להיות לה כלי מגביל.

כמו עד"מ כח היולי, שהוא אינו נתפס ועולה בשם. ומ"מ ממנו גלוי כל הכחות וכל החכמות וכל האומנות לכשיתלמד כו'.

וכמו"כ עד"מ, הארת אוא"ס הסוכ"ע היא הנותנת כח לבחי' חכמה אחרי התהוותה בבחי' כח ומהות להיות לה כלי המגבילה עד פה תבא.

משא"כ קודם התהוותה הנה מאוא"ס הסוכ"ע לא היה יכול להיות התהוותה אפי' בבחי' החכמה בכח כ"א ע"י צמצום ומקום פנוי כנ"ל:

ובזה יובן ההפרש שבין התהוות היש וכלי מגביל לחכמה מאוא"ס הסוכ"ע. ובין  התהוות היש גשמי מאוא"ס הסוכ"ע.

כי מרוחניות החכמה נמשך בחי' החכמה המלובשת בגשמיות כמו השכל

צב,ד

שלנו שאין אנו משיגים אלא גשמיות הענינים.

אבל מ"מ לא נתהווה רק הרוחני' שהוא השכל והחכמה אבל לא הדברים הגשמיים ממש כי גשמיות לא נתהווה מרוחניות כלל. כי נפש הבהמה הטהורה שהיא מפני שור שבמרכבה ובהמות האסורים הן ממרכבה שבפ' שמיני גמל ארנבת שפן כו' אין זה אלא בבחי' הנפש בלבד, אבל לא הגשמיות ממש.

אלא מהות הגשמיות ועצמותו נתהווה ג"כ מאור א"ס הסוכ"ע, להיות יש גשמי ממש כדי להיות כלי מגביל להרוחניות.

ועד"מ אתרוג שהוא נצמח מהאילן הנה כח הצומח הוא ממזל העליון אין לך עשב כו'. אבל האתרוג עצמו שהוא עצמות היש וגסותו הוא נמשך מאור א"ס הסוכ"ע דוקא.

ולכן ע"י האתרוג גשמי יעורר למעלה מעלה מאד כו'.

וא"ת א"כ איך נתהוו דברים טמאים גשמיים כיון שהתהוות גשמיות הוא דייקא ע"י הסוכ"ע, והלא אין רע יורד מלמעלה, כ"א שנתהווה ע"י שבירת הכלים שזהו הכל בבחי' ממכ"ע דהיינו ז' מדות כו'?

אך הענין כי הרי הארת סוכ"ע אינו מאיר בפ"ע אלא הוא נמשך ומאיר בממכ"ע.

ועיקר גילוי ההשפעה נמשך מבחי' ממכ"ע רק שאור הסובב נותן בו כח ועוז.

וכמשל ההיולי כו'. ונמצא גם דברים טמאים כיון שנמשך חיותן ע"פ השתלשלות מצירופי אותיות דע"מ ע"פ חילופים ותמורות. ואור הסובב הוא רק הנותן כח ועוז שיתהווה הגשמיות לכל בחי' המשכות ונפשות רוחניים הנמשכים מע"מ כו'.

וממוצא דבר נשמע במעשה המצות שהמצות עצמן כתפלין מ"ש בהן פ' קדש מוח החכמה.

ופ' והיה, מוח בינה. ועל קלף כשר בדיו ומעובד כדת וכהלכה שבח"ע, הנה עי"ז נעשה גוף הקלף שמבהמה טהורה, שתחת ממשלת נוגה כלי המגביל קדושה.

וכח הכלי עדיף. שלהיות כח הכלי המגביל הוא מסוכ"ע דוקא.

וזו מעלה יתירה בדברים הגשמיים מבח"ע. שבדברים גשמיים גם מהות היש ודבר גשמי נמשך ג"כ מהארת סובב כל עלמין.

משא"כ חכמה עלאה אין בה הארת סוכ"ע אלא להגביל היש. אבל מהותה ועצמותה נמשך מהקו"ח כנ"ל: