לא תחוף, לא בנתר ולא בחול.
לא תחוף - שערה:
בנתר, משום דמקטף.
מקטף - נותק שער ומתבלבל וחוצץ:
ובחול, משום דמסריך.
סריך - מדביק השער וחוצץ:
ואמר אמימר משמיה דרבא, אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל לא בצונן.
ואפילו בחמי חמה.
ואפילו בחמי חמה - די לה בחמין שהוחמו בשמש:
צונן מאי טעמא לא?
משום דקרירי, ומשרו מזייא.
דמשרו מזיא - מקשין את השערות ואין לכלוכן עובר:
ואמר רבא, לעולם ילמד אדם בתוך ביתו, שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים.
קמטיה - בית השחי ובית הסתרים שלה:
מיתיבי, "בית הקמטים ובית הסתרים, אינן צריכין לביאת מים".
נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לביאת מים בעינן.
כדר' זירא.
דא"ר זירא, "כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו. ושאין ראוי לבילה, בילה מעכבת בו".
כל הראוי לבילה - במסכת מנחות, ששים עשרונים הבאים בכלי אחד, ראוין לבלול, ואין בילה מעכבת בו. שאם לא בלל, כשר.
ושאין ראוי לבילה, כגון ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, בילה מעכבת בו, ופסולה. הואיל ואי בעי לבלול לא מצי למבלל:
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה, ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת.
ואמר רבא, טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ.
אם סמוך לחפיפה טבלה, אינה צריכה לחוף ולטבול.
אינה צריכה לחוף ולטבול - דודאי לאחר שטבלה בא עליה:
ואם לאו, צריכה לחוף ולטבול.
איכא דאמרי.
אם באותו יום שחפפה טבלה, אינה צריכה לחוף ולטבול.
ואם לאו, צריכה לחוף ולטבול.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו.
איכא בינייהו כו' - ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה:
למסמך לחפיפה טבילה.
למיחף ביממא ולמטבל בליליא.
אמר רבא, אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול.
סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות,
גזירת מרחצאות - שדרך מרחצאות לישב ע"ג אצטבאות של אדמה, דדמי לכלי חרס, ואתי למימר טבילה עולה בהן:
הא על גבי סילתא שפיר דמי.
סילתא - בקעת עבה, כמו "בחברתה ולא בסילתא" [ביבמות] (דף סג):
א"ל רב חנן מנהרדעא, התם טעמא מאי משום דבעית, סילתא נמי בעיתא.
דבעיתא - שלא תפול ולא טבלה שפיר:
אמר רב שמואל בר רב יצחק, אשה לא תטבול