דף נה,ב
כי איצטריך קרא, למשא.
ואימא במשא, מטמא אדם ובגדים.
במגע, אדם מטמא, בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה?
נבלה - במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו, ובמשא מטמאה אדם ובגדים שעליו.
כדכתיב (ויקרא יא) "והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו", אבל במגע לא כתיב כבוס:
לא ס"ד.
דתניא, "אחרים אומרים, (ויקרא טו) 'הזב את זובו לזכר ולנקבה', מקיש זובו לו.
זב - אפילו מגעו מטמא בגדים.
דכתיב, "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו".
וכן משאו דכתיב, "במשכב ומושב והנושא אותם יכבס בגדיו".
וקל וחומר לנושא זב עצמו:
מה הוא, לא חלקת בין מגעו למשאו, לטמא אדם ולטמא בגדים. אף זובו, כן".
והשתא דנפקא לן, "מהזב את זובו", "זובו טמא", למה לי?
והשתא דנפקא לן - טומאת הזב מ"והזב את זובו", דאיתקש "זובו לו זובו טמא" למה לי:
אמר רב יהודה מדסקרתא, איצטריך.
סד"א שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור.
ואי משום "הזב את זובו?
למניינא הוא דאתא.
"זוב", חד.
"זובו", תרתי.
זב חדא זובו תרתי - וכתיב "לזכר", דבשתי ראיות ראשונות דין זכר עליו, שאינו מטמא באונס.
ומכאן ואילך איתקש לנקבה, דאפילו ראה שלישי באונס, חייב קרבן:
ובשלישי אקשיה רחמנא לנקבה.
כתב רחמנא, "זובו טמא".
והשתא דאמר רחמנא "זובו טמא הוא", דרוש ביה נמי האי:
והשתא דכתיב זובו טמא - דנפקא לן מיניה עיקר טומאת זוב, מהשתא דרוש מ"והזב את זובו" הך דרשא, דלא תחלוק בין מגעו למשאו.
ואע"פ שאתה דורשו לדרשא אחריני:
והרוק: רוק מנלן?
דתניא, (ויקרא טו) "'וכי ירוק', יכול אע"פ שלא נגע?
ת"ל, 'בטהור', עד שיגע בטהור.
אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומי האף שלו מנין?
כיחו וניעו - מין רוק הן:
ת"ל, 'וכי ירוק'".
תלמוד לומר וכי ירוק - וי"ו דריש:
אמר מר, "יכול אע"פ שלא נגע".
מהיכא תיתי?
סד"א, נילף רוק רוק מיבמה.
מה התם, אע"פ דלא נגע, אף ה"נ דלא נגע, קמ"ל.
ואימר הני מילי במגע, אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ?
אמר ריש לקיש, תנא דבי רבי ישמעאל, אמר קרא "בטהור", מה שביד טהור טמאתי לך.
במה שביד טהור - אם רק במה שביד טהור, דהוה ליה טהור נושא את הרוק:
ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה?
אמר ריש לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, אמר קרא, "בטהור", טהרה שטהרתי לך במקום אחר, טמאתי לך כאן, ואיזה זה? זה מגע נבלה.
זה מגע נבלה - שטהרתי לך בגדים שעליו, וטמאתים לך כאן במגע הרוק:
ואימא כמשא דשרץ?
ואימא משא דשרץ - שטהרתי לך את הנושאו טמאתי לך בכאן בנושא הרוק, אבל מגעו כנבלה:
א"כ נכתוב קרא, "באדם",
לימא באדם - דדרשינן במה שביד אדם, והיינו משאו.
ובלאו דרשא דטהרה שטהרתי לך וכו' נפקא לן משא:
מאי בטהור?
מאי בטהור - דמשמע טהרה שטהרתי במקום אחר טמאתי בכאן:
ש"מ תרתי:
ש"מ תרתי - משא מרבויא דבי"ת ש"בטהור", ומגע לטמא בגדים מ"טהור":
ומי האף: מאי מי האף?
אמר רב, בנגררין דרך הפה.
בנגררין דרך הפה - שגררן והוציאן דרך הפה:
לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק.
ור' יוחנן אמר, אפילו בנגררין דרך החוטם.
אלמא קסבר מעיין הוא, ורחמנא רבייה.
ורחמנא רבייה - מ"כי ירוק" כל דדמי לרוק:
ורב
ורב - כיון דלאו מעין הוא אלא מפני שגררן דרך פיו קתני לה, ומשום צחצוחי הרוק:
נחשוב נמי דמעת עינו?
ליחשוב נמי במתניתא דמעת עינו - ונוקמה בשגוררה דרך הפה, דהאמר רב אפשר לגוררה דרך הפה:
דאמר רב, האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה
דאמר רב האי מאן דבעי דלסתמיה - שיתעוור:
ליכחול מנכרי.
ולוי אמר, האי מאן דבעי דלימות, ליכחול מנכרי.
ואמר רב חייא בר גוריא, מ"ט דרב דלא אמר האי מאן דבעי דלימות?
הואיל ויכול לגוררן ולהוציאן דרך הפה.
ליכחול עיניה מעובד כוכבים ולוי אמר כו' מאי טעמא דרב דלא אמר לימות - דסבר, אם נתן העובד כוכבים לתוכו סם המות יכול לגוררו ולהוציאו דרך פיו, כדרך הרוקקין שמושכין מי האף בפיהם ע"י רוח נשימתם לגופן:
ורב?
נהי דזיהרא נפיק, דמעתא גופא לא נפיק.
זיהרא - ארס של סם המות:
ת"ש, "תשעה משקין הזב הן:
הזיעה, והליחה סרוחה, והריעי, טהורין מכלום.
ליחה סרוחה - קויטור"א:
דמעת עינו, ודם מגפתו,
מגפתו - מכתו:
וחלב האשה,
מטמאין טומאת משקין
טומאת משקין - לטמא אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים:
ברביעית.
ברביעית - זהו שיעור משקין לטומאה:
אבל, זובו רוקו ומימי רגליו, מטמאין טומאה חמורה".
טומאה חמורה - אדם ובגדים דמעיינות הן:
ואילו מי האף לא קתני.
בשלמא לרב לא קתני דלא פסיקא ליה למתני, זימנין דאתי דרך הפה וזימנין דאתי דרך החוטם.
בשלמא לרב - דאמר האי דקתני להו תנא דלעיל, בנגררין דרך הפה, איכא לתרוצי דהאי תנא להכי לא תני להו.
דכיון דטומאתן לאו מחמת עצמן היא אלא משום צחצוחי רוק, לא פסיקא ליה, דהא זימנין דנפקי דרך חוטם וטהורין, ובמילתא דלא פסיקא לא קמיירי:
אלא לר' יוחנן, ליתני?
אלא לרבי יוחנן - דאמר לעולם טמאין ליתני:
ולטעמיך, כיחו וניעו מי קתני?!
אלא תנא רוק, וכל דאתא מרבויא,
הכא נמי, תנא רוקו, וכל דאתא מרבויא.
דמעת עינו, דכתיב (תהילים פ) "ותשקמו בדמעות שליש".
ותשקמו בדמעות שליש - אלמא משקה איקרו:
ודם מגפתו, דכתיב (במדבר כג) "ודם חללים ישתה", מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה.
דם חללים ישתה - אלמא דם חלל איקרי משקה, ודם מגפתו נמי דם חללים הוא, דהא קטליה פלגיה:
חלב האשה, דכתיב (שופטים ד) "ותפתח את נאד החלב, ותשקהו".
מימי רגליו מנלן?
דתניא, "'זובו טמא, וזאת', לרבות מימי רגליו לטומאה.
זובו טמא וזאת - דסמיך ליה, "וזאת תהיה טומאתו" וגו' ודרשי, האי "וזאת" אקרא דלעיל, "זובו טמא", "וזאת" כלומר דבר אחר נמי כזוב:
והלא דין הוא?
ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא, מימי רגליו הבאין