ואיבעית אימא רבי שמעון, ולאחר הפרק, ולית ליה חזקה דרבא:
ואיבעית אימא ר"ש ולאחר הפרק - קאי.
דקאמר ר"ש, תוך הפרק בודקות, ולא אתינן למסמך עלייהו לחליצה ולמיאון, דהא אפי' משתכחי כלפני הפרק דמי, וקטנה היא.
אבל לאחר הפרק, דאי משתכחי סימן נינהו ושרינן לה, לא מהימני, אלא להחמיר. דלית ליה חזקה דרבא:
מפני שאמרו אפשר כו': הא תו למה לי, הא תנא ליה רישא?
וכי תימא משום דקא בעי למסתמה כרבנן?
למסתמה כרבנן - דהא "מפני שאמרו" סתמא היא, וקמ"ל סתם משנה כרבנן, דאמרי אי אפשר:
פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים?
מהו דתימא מסתברא טעמא דר"מ, דקא מסייע ליה קראי.
קראי - "שדים נכונו", "בעשות מצרים דדיך":
קמ"ל.
ואיבעית אימא, משום דקא בעי למתני כיוצא בו:
משנה
כיוצא בו, כל כלי חרס שהוא מכניס
שהוא מכניס - משקה.
כשמניחו על המים, יש בו נקב גדול, שהמים נכנסין לתוכו:
מוציא.
מוציא - כל שכן אם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ:
ויש שמוציא ואינו מכניס.
ויש - נקב קטן שמוציא ואינו מכניס.
ובגמרא מפרש מאי נפקא מינה:
כל אבר
כל אבר - אצבע יתרה:
שיש בו צפורן יש בו עצם.
שיש בו צפורן יש בו עצם - והוי אבר חשוב, ומטמא באהל אפי' אין בה שיעור.
דקיימא לן, האברים אין להם שיעור, אפי' פחות מכזית מן המת:
ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן.
ויש שיש בו עצם כו' - לא הוי אבר, אם יתרת היא.
אבל אינה של יתרת, אפי' אין בו צפורן, אבר הוא, ומטמא:
כל המטמא מדרס מטמא טמא מת.
כל המטמא במדרס הזב מטמא במת - כדמפרש בגמרא, שאין לך כלי הראוי למושב הזב, שאין שם כלי עליו, וראוי לקבל כל טומאות.
והא דנקט טמא מת?
משום דומיא דמדרס הוא דאב הטומאה הוא.
והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס הזב, ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באהל המת:
ויש שמטמא טמא מת, ואינו מטמא מדרס:
ויש - שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות, ונעשה אב הטומאה על ידי מת, ואינו נעשה אב הטומאה על ידי הזב במדרס, כדמפרש בגמרא:
גמרא
"מכניס", פסול למי חטאת,
למי חטאת - לקדש בו מי חטאת, דרחמנא אמר (במדבר יט) "מים חיים אל כלי", והאי לאו כלי הוא:
ופסול משום גסטרא.
ופסול משום גסטרא - כלומר כל שכן אם נקבה גסטרא בכונס משקה, בטיל לה מתורת גסטרא וטהורה מכל טומאה. דהא אפי' כלי שלם מכי נקיב ככונס משקה, בטיל ליה:
גסטרא - היינו שברי כלי חרס הראויין למלאכה, ועדיין מקבלין טומאה.
כדתניא בגמרא באלו טרפות, (חולין דף נד) "הדקין שבכלי חרס, הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין, שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית" כו':
"מוציא",
מוציא - דנקב קטן הוא:
כשר למי חטאת,
כשר למי חטאת - דכלי שלם בנקב קטן כולי האי לא בטיל:
ופסול משום גסטרא.
ופסול משום גסטרא - גסטרא שנקבה אפילו כמוציא משקה, בטלה לה:
אמר רב אסי, שונין,
שונין - הלכה למשה מסיני:
כלי חרס שיעורו בכונס משקה, ולא אמרו מוציא משקה, אלא לענין גסטרא בלבד.
שיעורו ככונס משקה - פחות של שיעורים המבטלים אותו מהיות כלי.
כונס משקה הוא שיעור הראשון שהוא מבטלו מהיות כלי למי חטאת.
כדאמר במסכת שבת (דף צה) "חמש מדות בכלי חרס:
[ניקב כמוציא משקה, טהור מלטמא גסטרא, ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת].
ניקב ככונס משקה, פסול לקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא לכל שאר דברים.
ניקב כשורש קטן, טהור להכשיר זרעים, ועדיין כלי הוא לטומאה, שהרי ראוי לקבל בו זיתים.
ניקב כמוציא זית, טהור מטומאה שקבל, עד שייחדנו לרמונים.
ניקב כמוציא רמון, טהור מכלום".
נמצא כונס משקה הוא שיעור הראשון, אבל כמוציא משקה לא בטיל:
ולא אמרו מוציא משקה - בטיל, אלא לענין גסטרא בלבד, אע"פ שאינו מכניס.
לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא. כשניקבה כמוציא משקה, שוב אין חס עליה ואינו משתמש בה, שאין אומר הבא גסטרא אחרת ונניח תחת גסטרא זו לקבל משקה היוצא.
אבל בכלי שלם שנקב כמוציא משקה, לא בטיל מכלום, לפי שהוא חס עליו ואינו שוברו ומשתמש בו, ומביא גסטרא ומניח תחתיו לקבל משקה היוצא:
מאי טעמא?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא.
תנו רבנן, "כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו?
יביא עריבה מלאה מים, ונותן קדרה לתוכה.
אם כנסה, בידוע שכונס משקה. ואם לאו, בידוע שמוציא משקה.
אם כנסה - אם נכנס משקה לתוכה: