דף לה,א
לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן?
לאחרים גורם טומאה - כלומר, טיפה זו גורמת לבעלה שמטמא במשא, כדכתיב (ויקרא טו) "וכל אשר יהיה תחתיו" ואוקמינן בעליונו של זב, היא עצמה לא כל שכן:
אלא פשיטא, בזב מצורע.
אלא בזב מצורע - איצטריך, דלא אתי בקל וחומר, דלא גרמה לו טומאה, שהרי מחמת נגעו היה מטמא במשא, ואפילו באהל:
ומדאיצטריך קרא לרבויי בראייה שניה, שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא.
ומדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש"מ בראשונה - דלאו מעיין הוא. דאי מעיין הוא, ראשונה מטמאה שניה לא כל שכן:
אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא, ממאי?
דילמא לעולם אימא לך בזב גרידא.
לעולם אימא לך בזב גרידא - דאי במצורע לא איצטריך קרא לרבויי דאפילו ראשונה מטמא משום מעיין:
ודקאמרת, "לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן?", שעיר המשתלח יוכיח. שגורם טומאה לאחרים, והוא עצמו טהור.
ודקאמרת כו' שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה - למשלחו, כדכתיב (ויקרא טז) "והמשלח את השעיר" וגו', והוא עצמו טהור, שאין בהמה מטמאה מחיים:
אמר אביי, מאי תבעי ליה?
מאי תיבעי ליה - לרב יוסף:
והא הוא דאמר, "זאת תורת הזב", בין גדול בין קטן.
הא איהו אמר כו' - בין קטן בין גדול לזיבה, ולא איצטריך "והזב את זובו לזכר" לרבות קטן, דהא מ"זאת תורת הזב" נפקא, ואייתר "לזכר" לרבות מצורע:
וכיון דנפקא ליה מהתם, אייתר ליה "לזכר", לרבות מצורע למעינותיו. "נקבה", לרבות מצורעת למעינותיה.
ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור.
ואיתקש מצורע לזב גמור - בעל שתי ראיות, דהא בהאי קרא דהיקשא דמצורע תרתי כתיבי, "והזב את זובו", הרי שתים, וכתיב ביה "לזכר" לרבות מצורע כדין זב גמור, מה זב גמור זובו מטמא במשא, אף מצורע זובו מטמא במשא, ואפילו ראשונה.
דבשלמא אי מפיק ליה האי "לזכר", לזב קטן, ויליף מצורע זכר, ממצורעת נקבה, איכא למבעי, ראייה ראשונה מהו? מי הוי מתעגל ויוצא, ומתרבי עם שאר מעיינות, או לאו.
דבנקבה ליכא זוב לובן למילפיה מהיקשא דזב גמור, אי לאו מעיין הוי.
אבל השתא דמצורע זכר איתקש לזב גמור, לא צריך תו למבעי:
מה זב גמור, מטמא במשא, אף ראייה ראשונה של מצורע, מטמא במשא.
ואית דמפרשי בעיא דרב יוסף הכי
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא?
בזב גרידא לא תבעי לך, דודאי מטמא, כדאמר לקמן, "לימד על הזוב שהוא טמא", ומוקמינן בדם הנדה, דקרא למשא אתא.
כי תבעי לך במצורע, דאיכא למימר בזב גרידא הוא דמטמא, משום דגורמת לו טומאה, אבל במצורע כבר טמא הוא, ואינה גורמת לו טומאה, לא מטמיא הטיפה, אי לא אמרינן מעיין הוא כרוקו או מימי רגליו.
מאי?
מעיין הוא או לא?
"לימד על הזוב", ומוקמינן לה בראייה ראשונה, והכי משמע, "כי יהיה זב מבשרו", אותו הזב טמא לאחרים לבעלה.
ומדאיצטריך לרבויי לראייה ראשונה, ש"מ לאו מעיין הוא.
ושיבוש הוא, מפני כמה תשובות.
חדא, דקא פשיט ליה מקום זיבה לאו מעיין הוא, והא למשא רבייה קרא, כדאמר בדם הנדה, "מה לי מעיין ומה לי לאו מעיין"?
ועוד, מי איכא לאוקמי להאי קרא בראייה ראשונה?
והא מהכא נפקא לן בכל דוכתי, מנה הכתוב שתים וקראו טמא?
ועוד, מי איכא למימר בראייה ראשונה, "בזב גרידא, לאחרים גורם טומאת משא"?
הא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרואה קרי, כדאמר בכמה מקומות, "שתים לטומאת זיבה, ושלש לקרבן"?
ועוד, ראייה ראשונה הא אקשיה לעיל לקרי, וקרי לא מטמא במשא?
ומשום שכתוב בספרים, "מדאיצטריך קרא בראייה ראשונה" מפרשי ליה הכי.
ולאו מילתא היא.
דהאי "בראייה ראשונה", פירוש היה בספרים, ולקמיה קאי.
והכי קאמר, מדאיצטריך קרא לרבויי לשניה, ש"מ, ראשונה מקום זיבה לאו מעיין הוא.
וה"ג בשלהי שמעתתא, "מה זב גמור מטמא זובו במשא אף מצורע" כו'.
אלמא זב גמור הוא דמטמא טיפת זובו במשא, אבל זב בעל ראייה אחת לא:
א"ר הונא, ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס.
מטמא באונס - אותה טומאה קלה האמורה בה, מגע וטומאת ערב בקרי, ולהצטרף לשניה, לטמא כזב גמור.
והא דכתיב "מבשרו" ולא מחמת אונסו?
על כרחך אראייה שניה, דכתיב בתרה, קאי, ולא אראשונה.
דהא איתקש לשכבת זרע, ושכבת זרע כל עצמו מחמת אונס חימום בא:
שנאמר, (ויקרא טו) "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע".
מה שכבת זרע מטמא באונס, אף ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס.
תא שמע, "ראה ראייה ראשונה, בודקין אותו".
בודקין אותו - בשבעה דרכים במאכל במשתה בקפיצה ובמשאוי כו':
מאי לאו, לטומאה?
מאי לאו לטומאה - דאי באונס הוא הוי טהור לגמרי:
לא, לקרבן.
לא לקרבן - דאי קמייתא באונס, לא מצטרפא לשלש לחייבו קרבן:
ת"ש, "בשניה בודקין אותו".
למאי?
אילימא לקרבן אבל לטומאה לא?
אילימא לקרבן אבל לטומאה - האמורה בו, דהיינו טומאה חמורה, לא בעי בדיקה:
אקרי כאן "'מבשרו', ולא מחמת אונסו".
קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו - והאי "מבשרו" בקרא דשתי ראיות כתיב:
אלא לאו, לטומאה.
ומדסיפא לטומאה, רישא נמי לטומאה.
מידי איריא?
הא, כדאיתא. והא, כדאיתא.
תא שמע, "רבי אליעזר אומר, "אף בשלישי בודקין אותו מפני הקרבן".
מכלל, דתנא קמא, מפני הטומאה קאמר.
לא.
דכולי עלמא לקרבן.
והכא, באתים קא מיפלגי.
אתים - (ויקרא טו) "והזב את זובו לזכר ולנקבה":
רבנן, לא דרשי אתים.
ורבי אליעזר דריש, אתים.
רבנן לא דרשי אתים, "הזב", חדא. "זובו", תרתי.
זב חדא זובו תרתי לזכר - כלומר, עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס.
מכאן ואילך, דהיינו שלישית, לנקבה כתיב, כלומר, יש לו דין נקבה, שמטמאה באונס.
כדילפינן בפירקין, (לקמן דף לו) מ"כי יזוב זוב".
ואיהי נמי מייתא ליה לידי קרבן:
"לזכר", בשלישי, אקשיה רחמנא לנקבה.
ורבי אליעזר, דריש אתים.
"הזב", חדא. "את", תרתי. "זובו", תלת.
ברביעי, אקשיה רחמנא לנקבה.
ברביעית - אז אקשיה רחמנא לנקבה, דאפילו באונס, ולא לענין טומאה.
דהא מכי חזיא תרתי איטמי ליה.
ולקרבן נמי לא, דמשלשה איחייב ליה.
אלא לסתירה, כגון דפסק והתחיל לספור שבעה נקיים, וראה ראייה רביעית אפילו באונס, סותר:
תא שמע, "רבי יצחק אומר, והלא זב בכלל בעל קרי היה,
והלא זב בכלל בעל קרי היה - כדמפרש לקמיה ואזיל, דאיתקוש לשכבת זרע:
ולמה יצא?
ולמה יצא - בפרשת זבין, להכתב לעצמו:
להקל עליו, ולהחמיר עליו.
להקל עליו - שלא יטמא באונס, דהא קרי מטמא באונס:
להקל עליו, שאין מטמא באונס.
ולהחמיר עליו,