דף יז,א
ומשתין מים ערום לפני מטתו.
והמשמש מטתו בפני כל חי.
אמר ליה רב יהודה לשמואל, ואפי' לפני עכברים?
א"ל, שיננא, לא.
אלא כגון של בית פלוני, שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם.
ואינהו מאי דרוש?
(בראשית כב) "שבו לכם פה עם החמור". עם הדומה לחמור.
רבה בר רב הונא, מקרקש זגי דכילתא.
מקרקש זגי - פעמונים התלויים בכילה שסביב מטתו, מקשקשן בעת תשמיש, לסור בני ביתו משם:
אביי, באלי דידבי.
באלי דידבי - מגרש הזבובים, שלא לשמש מטתו בפני כל חי:
רבא, באלי פרוחי.
פרוחי - יתושים:
אמר ר"ש בן יוחי, ה' דברים הן, שהעושה אותן מתחייב בנפשו, ודמו בראשו.
דמו בראשו - נענש על עצמו, וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו.
וראיה לדבר.
"ודמו בראשנו", דמרגלים (יהושע ב). חובת דמו, יהא מוטל בראשנו:
ומתחייב בנפשו - כלומר הוא גורם לעצמו:
1. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה.
2. והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה.
שעבר עליהם הלילה - אכולהו קאי אשום ובצל ומשקין:
3. והלן בבית הקברות.
4. והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר.
5. והמקיז דם ומשמש מטתו:
האוכל שום קלוף כו': ואע"ג דמנחי בסילתא
בסילתא - סל:
ומציירי וחתימי, רוח רעה שורה עליהן.
ולא אמרן, אלא דלא שייר בהן עיקרן או קליפתן.
עיקרן - שערות שבראש השום והבצל:
אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן, לית לן בה:
והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה: אמר רב יהודה אמר שמואל, והוא, שלנו בכלי מתכות.
אמר רב פפא, וכלי נתר ככלי מתכות דמו.
וכן אמר רבי יוחנן, והוא, שלנו בכלי מתכות, וכלי נתר ככלי מתכות דמו:
והלן בבית הקברות: כדי שתשרה עליו רוח טומאה.
רוח טומאה - כמדת הלצים, שקורין גרמנטי"ר, האוחזים את העיניים:
זימנין דמסכנין ליה:
והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים: מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן, ומפלת.
ולא אמרן, אלא דשקיל בגנוסטרי.
בגנוסטרי - מספרים:
ולא אמרן, אלא דשקיל דידיה ודכרעיה.
ולא אמרן, אלא דלא גז מידי בתרייהו.
אבל גז מידי בתרייהו, לית לן בה.
ולא היא.
לכולה מילתא חיישינן.
ת"ר, "ג' דברים נאמרו בצפרנים.
שורפן, חסיד.
חסיד - עדיף מצדיק.
כשקוברן, איכא למיחש דהדרי ומגלו:
קוברן, צדיק.
זורקן, רשע:
והמקיז דם ומשמש מטתו: דאמר מר, מקיז דם ומשמש מטתו, הויין לו בנים ויתקין.
ויתקין - חלשים:
הקיזו שניהם ושמשו, הויין לו בנים בעלי ראתן.
בעלי ראתן - חלשים יותר מדאי.
שיש להם שרץ במוחם, כדאמר בכתובות:
אמר רב, ולא אמרן, אלא דלא טעים מידי.
אבל טעים מידי, לית לן בה.
אמר רב חסדא, אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום.
שנאמר, (ויקרא יט) "ואהבת לרעך כמוך".
מאי משמע?
אמר אביי, שמא יראה בה דבר מגונה, ותתגנה עליו.
אמר רב הונא, ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום.
אמר רבא, ואם היה בית אפל, מותר.
ות"ח, מאפיל בכסותו ומשמש.
תלמיד חכם - דידע לאצטנועי נפשיה:
תנן, "או תשמש לאור הנר"?
אימא, "תבדוק לאור הנר".
ת"ש, "אע"פ שאמרו המשמש מטתו לאור הנר, הרי זה מגונה"?
אף על פי שאמרו המשמש מטתו כו' - כדאיתא בברייתא דלעיל בריש שמעתין. ומסקנא, "או תשמש לאור הנר".
אלמא, מגונה הוא דהוי, אבל איסורא ליכא.
מדקתני, "או תשמש".
והשתא ליכא למימר תבדוק.
דא"כ, מאי "אע"פ שאמרו" כו':
אימא, "הבודק מטתו לאור הנר, הרי זה מגונה".
אימא הבודק מטתו לאור הנר כו' - משום דלא מיבדיק שפיר, אפ"ה "או תביא שני עדים לכל תשמיש, או תבדוק לאור הנר":
תא שמע, "ושל בית מונבז המלך, היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח.
1. היו משמשין מטותיהם ביום.
2. ובודקין מטותיהם במילא פרהבא.
מילא פרהבא - קוטו"ן. מתוך שהוא לבן, נראית בו טיפה כחרדל.
לישנא אחרינא.
צמר נקי ורך:
3. ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים".
קתני מיהא, "משמשין מטותיהן ביום"?
אימא, "בודקין מטותיהם ביום".
הכי נמי מסתברא.
דאי ס"ד, "משמשין", מזכירין אותן לשבח?!
ומזכירין חכמים אותן לשבח - בתמיה?
נהי אי הוה מותר בעלמא, הוה תמיה לן. וכ"ש שמזכירין לשבח. ומה הוא שבחן?:
אין ה"נ.
דאגב דאיכא אונס שינה, מגניא באפיה.
אונס שינה - מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך, ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא, או לרצותה, ולבו קץ בה.
והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרי' (דף כ):
"ובודקין מטותיהן במילא פרהבא". מסייע ליה לשמואל.
דאמר שמואל, "אין בודקין את המטה, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך".
פקולין - קוטו"ן:
אמר רב, היינו דכי הואי התם
דכי הואי התם - בארץ ישראל:
בערבי שבתות, הוו אמרי, "מאן בעי פקולי בנהמא"?
בערבי שבתות - זמן עונת פרושים ותלמידי חכמים, מערב שבת לערב שבת:
ולא ידענא מאי קאמרי.
אמר רבא, הני שחקי דכיתנא,
שחקי דכיתנא - בגדים בלויין של פשתן:
מעלי לבדיקה.
איני?
והא תנא דבי מנשה, "אין בודקין את המטה, לא בעד אדום ולא בעד שחור ולא בפשתן, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך"?
ולא בפשתן - שאינו לבן, ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן:
לא קשיא.
הא, בכיתנא. הא, במאני דכיתנא.
ואיבעית אימא, הא והא במאני דכיתנא.
הא, בחדתי. הא, בשחקי.
שחקים - לבנים יותר מן החדשים:
"נוהגין טומאה וטהרה בשלגין".
תנן התם, "שלג אינו לא אוכל ולא משקה.
חישב עליו לאכילה, אינו מטמא טומאת אוכלין.
חישב עליו וכו' - דקרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל:
למשקה, מטמא טומאת משקין.
נטמא מקצתו, לא נטמא כולו.
לא נטמא כו' - דאינו חבור, אלא כל קורט בפני עצמו חשוב, ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה:
נטהר מקצתו, נטהר כולו".
נטהר מקצתו - כגון חישב עליו למשקה, ונטמא טומאת משקין.
סלקא ליה השקה במקוה, כשאר מים.
ולא משום טבילה.
דאין אוכל ומשקה נטהרין במקוה.
דלא כתיב טבילה, אלא באדם וכלי.
אבל יין, ולא שום משקה, אין להם טהרה.
אלא מים, ומשום זריעה.
דכי משיק להו, הוו להו חבור מים שבכלי עם מי המקוה, ובטילו להו גבייהו.
כדתנן, (תרומות פ"ט מ"ז) "שתילי תרומה שנטמאו, ושתלן, טהרו מלטמא".
אלמא מטהרא להו זריעה.
ומים במים, זו היא זריעתן:
הא גופא קשיא.
אמרת "נטמא מקצתו לא נטמא כולו".
והדר תני, "נטהר מקצתו,
נטהר מקצתו - שלא נגעו המים אלא בפי הכלי:
נטהר כולו"
נטהר כולו - ומדקתני "נטהר כולו", מכלל דטמא כולו.
והיכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו?:
למימרא דנטמא כולו?
אמר אביי, כגון שהעבירו
שהעבירו - לשלג:
על אויר תנור.
על אויר תנור - ושרץ בתוכו, דנטמא מאויר כלי חרס:
דהתורה העידה על כלי חרס
דהתורה העידה - "כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא):