דף טו,ב
לא שנו,
לא שנו - הא דתנן, "בחזקת טהרה", דמשמע אפילו הגיע עת וסתה:
אלא שאין לה וסת לימים,
אלא באין לה וסת לימים - לחודייהו, בלא קפיצה, אלא לקפיצה ולימים:
אלא יש לה וסת, לימים ולקפיצות.
כיון דבמעשה תליא מילתא, אימא לא קפיץ, ולא חזאי.
אבל יש לה וסת לימים, אסורה לשמש.
קסבר, וסתות דאורייתא.
רבה בר בר חנה אמר, אפילו יש לה וסת לימים, מותרת.
קסבר, וסתות דרבנן.
אמר רב שמואל משמיה דרבי יוחנן, אשה שיש לה וסת,
בעלה מחשב ימי וסתה, ובא עליה.
מחשב ימי וסתה - אם שהה בדרך שבעה ימים אחר וסתה, דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר.
אפילו הגיע וסתה, אמרינן טבלה, ואין צריך לשואלה:
אמר ליה רב שמואל בר ייבא לרבי אבא, "אמר רבי יוחנן, אפילו ילדה דבזיזא למטבל?!"
דבזיזא - בושה היא לטבול עד שיפייסנה:
אמר ליה, אטו ודאי ראתה, מי אמר רבי יוחנן?!
ודאי ראתה מי א"ר יוחנן - שלא יהא צריך לשואלה, ואפילו היא זקנה:
אימר דאמר רבי יוחנן, ספק ראתה ספק לא ראתה.
ואם תמצא לומר ראתה, אימא טבלה.
אימר טבלה - וכיון דטעמא דר' יוחנן משום ספיקא הוא, לא שנא ילדה לא שנא זקנה:
אבל ודאי ראתה, מי יימר דטבלה.
הוה ליה ספק
הוי ספק - להיתר:
וודאי,
ודאי - לאיסור:
ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ואין ספק מוציא - את הדבר מידי ודאי שלו:
ולא?!
והתניא, "חבר שמת, והניח מגורה מלאה פירות, אפילו הן בני יומן, הרי הן בחזקת מתוקנין".
והא הכא, ודאי טבל, ספק מעושר ספק אינו מעושר, וקאתי ספק, ומוציא מידי ודאי?
והא הכא דודאי טבל - דהא חזינן שנגמרה מלאכתן וממורחין הן:
התם ודאי וודאי הוא.
כדרב חנינא חוזאה.
דאמר רב חנינא חוזאה, "חזקה על חבר, שאינו מוציא מתחת ידו, דבר שאינו מתוקן".
ואיבעית אימא, ספק וספק הוא. וכדרבי אושעיא.
איבעית אימא ספק וספק הוא - דכי היכי דמספקא לן אי מעשרי אי לא, ה"נ מספקא לן דלמא לא טביל, ולא איחייב במעשר.
דאימא כרבי אושעיא, עיילה ומכניסה במוץ שלה.
דאין טבל מתחייב במעשר, אלא בראיית פני הבית, כשרואה את הפתח.
וכיון דבשעת ראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתו למעשר, תו לא מיחייבא.
אע"פ שהוא דשה וממרחה לאחר שהכניסה.
מידי דהוה, אמכניס פירות דרך גגו וקרפיפו לבית, אפילו היא ממורחת.
דקיימא לן דפטורה מן המעשר, הואיל ולא ראתה את הפתח:
דא"ר אושעיא, "מערים אדם על תבואתו, ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת.
כדי שתהא בהמתו אוכלת - אפי' לאחר מירוח.
ולהכי נקט "בהמתו".
דאילו אמאכל אדם לא מצי למימר הכי.
דאי נמי לא מחייב מדאורייתא, רבנן גזור על אכילת קבע, אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אבל מאכל בהמה, קבע שלה עראי חשיב לה.
דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) "מאכיל לבהמה לעופות ולחיות עד שימרח".
הילכך כל כמה דלא חל עליה שם טבל דאורייתא, מאכיל לבהמתו.
והכא, כיון דאיכא למימר דעביד להו כרבי אושעיא, מותרין לאדם.
דלגבי איסורא דרבנן, מהניא חזקת חבר:
ופטורה מן המעשר".
ואכתי, אין ספק מוציא מידי ודאי?!
והתניא, "מעשה בשפחתו של מסיק אחד, ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן, והציץ בו, לידע אם זכר אם נקבה.
אם זכר הוא כו' - כהן חכם היה, ומורה הוראות.
ומתכוין להורות לה, ימי טומאה וטהרה.
אי נמי שגורה אצלו בבית, ונוגעת בתרומתו, ורוצה להזהר ממנה כל ימי טומאתה.
וי"א, לידע אימתי יהא זמן הבאת קרבנה, אם יארע במשמרתו אם לאו.
ולא סבירא לי.
דבשביל תור עולה אחת לכולה משמרה, לא עייל האי כהן נפשיה להכי.
ועוד, שהרי היא יכולה לאחר קרבנה כל זמן שתרצה.
וגם לשון ראשון אינו נראה.
דאי חכם הוא, כלום הוא בא להאהיל ולעבור על לאו דטומאת מת?
אלא כהן עם הארץ היה, או קטן, ושגרתו אשה להציץ ולראות:
ובא מעשה לפני חכמים, וטהרוהו.
וטהרוהו - מאהל המת:
מפני שחולדה וברדלס מצויים שם".
והא הכא דודאי הטילה נפל, ספק גררוהו ספק לא גררוהו.
וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי?
לא תימא, "הטילה נפל לבור".
אלא אימא,