Enjoying this page?

006a – שמאי – פרק ראשון – נדה, דף ו ע”א

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף ו,א

כמגע עצמה".

כמגע עצמה - כנגיעת עצמה. כלומר, אדם הנוגע במשכבה בתוך מעת לעת, כאילו נוגע בבשר נדה עצמה, שהוא ובגדים שעליו טמאים.
דכתיב, (ויקרא טו) "וכל הנוגע בה יטמא".
ותניא בתורת כהנים, "יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע קל וחומר.
אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים, היא עצמה לא כל שכן?
אם כן למה נאמר, "כל הנוגע בה יטמא", שאינו חוזר ומטמא אדם וכלי חרס:

מה מגע עצמה, מטמא אדם, לטמא בגדים.

אף משכבה ומושבה, מטמא אדם, לטמא בגדים.

אף משכבה - בתוך מעת לעת:

תניא כוותיה דרבא.

"הרואה דם, מטמאה מעת לעת.

ומה היא מטמאה?

משכבות ומושבות,

אוכלין ומשקין,

וכלי חרס המוקף צמיד פתיל.

וכלי חרס המוקף כו' - כלומר, אפילו הוא מוקף צמיד פתיל. שאי אפשר ליגע בתוכו, מטמאה אותו בהיסט.

שהזב והנדה, מטמאין כלי חרס בהיסט, מה שאין כן בשאר טמאין.
דכתיב, (שם) "וכלי חרס אשר יגע בו הזב, ישבר".
ותניא בתורת כהנים, יכול יטמא הזב כלי חרס מאחוריו במגע?
נאמר כאן "בו", ונאמר להלן, "וכלי חרס אשר תבושל בו, ישבר".
מה להלן מאוירו, אף כאן מאוירו.
אם כן מה ת"ל, "אשר יגע בו", והלא אויר כלי חרס טמא בלא נגיעה, כדקיימא לן בהכל שוחטין, (חולין כד) "תוכו", אע"פ שלא נגע בו?
אלא איזהו מגעו שהוא ככולו, הוי אומר זה היסטו:

ואינה מקולקלת למנינה.

ואינה מקולקלת למנינה - דהא ודאי מהשתא הויא פתח נדותה, וליום שמיני לראייתה יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה.
ורבנן לא גזור מעת לעת אלא לטהרות.
אבל גבי כתמים, לא ידעינן אימת נפיק מינה, ואינה מונה שבעה ימים דקודם טבילה, אלא משעה שראתה.

וכן בכתם לסוף ז' ימים, טובלת וטהורה.

אבל פתח נדותה, לידע אימת מתחילין ימי זיבה, אבדה.

עד שתשב ז' נקיים. כדתניא בערכין (דף ח):

ואינה מטמאה את בועלה, למפרע.

ר' עקיבא אומר, מטמא את בועלה.

ואינה מונה אלא משעה שראתה.

הרואה כתם, מטמאה למפרע.

הרואה כתם מטמאה למפרע - עד שעת כיבוסו של חלוק זה, שכבסה קודם לבישה זו:

ומה היא מטמאה?

אוכלין ומשקין.

משכבות ומושבות.

וכלי חרס המוקף צמיד פתיל.

ומקולקלת למנינה.

מקולקלת למנינה - אבדה פתח נדותה.

שאילו היתה יודעת יום ראייתה, תהא סופרת, אם תראה לאחר שבעה, שומרת יום כנגד יום.

ואם תראה ג', תהא זבה.

אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה, אינה יודעת אימתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה, והרי היא טועה:

ומטמאה את בועלה.

ואינה מונה, אלא משעה שראתה.

וזה וזה, תולין.

לא אוכלין ולא שורפין".

ורבא,

ורבא - דפשיטא ליה בכלי חרס לעיל, וגמר משכבות מכלי חרס, מאי שנא דפשיטא ליה בכלי חרס טפי ממשכב?:

אי שמיע ליה מתניתא,

אי שמיע ליה הא מתניתא - דקתני, "כלי חרס", לימא מתניתא, וליפשוט מינה משכבה להדיא:

לימא מתניתא?

ואי לא שמיע ליה מתניתא,

ואי לא שמיע ליה מתניתא קל וחומר מנא ליה - מכלי חרס.

הא כלי חרס אכתי לא קאמר ליה:

קל וחומר מנא ליה?

לעולם שמיע ליה מתניתא.

ואי ממתניתא הוה אמינא, או אדם או בגדים.

אי ממתניתא - הוי אמינא, "למשכבות" דקתני, לטמא אדם או בגדים:

אבל אדם ובגדים, לא.

אבל אדם ובגדים - שהאדם יטמא בגדיו שלא נגעו במשכבות, אימא לא.

קמ"ל קל וחומר מכלי חרס.

וה"ק, "ומה כלי חרס שניצול באהל המת, אינו ניצול במעת לעת שבנדה, מלטמא בהיסט, כאילו ניסט מנדה עצמה.

משכבות, שאין נצולין באהל המת, אינו דין שאין נצולין במעת לעת שבנדה, מלטמא כמשכב נדה גמורה:

משום הכי קאמר ק"ו.

אמר רב הונא, מעת לעת שבנדה, לקדש אבל לא לתרומה.

אי הכי, ליתני גבי מעלות?

גבי מעלות - בפרק חומר בקדש (חגיגה כ):

כי קתני, היכא דאית ליה דררא דטומאה.

אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה, לא קתני.

מעת לעת - ליכא דררא דטומאה, דהשתא הוא דחזאי, אלא גזירה בעלמא הוא:

מיתיבי, "מה היא מטמאה?

מה היא מטמאה - היינו ברייתא דלעיל:

אוכלין ומשקין".

מאי לאו, בין דקדש בין דתרומה?

לא.

דקדש.

לא דקדש - כגון שמן דמנחות ויין דנסכים:

תא שמע, "רבי יהודה אומר, אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה".

אף בשעת עברתן - מתניתין היא (לקמן ד' יא), אף בשעה שהם מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה, צריכות לבדוק:

והוינן בה, מאי דהוה הוה?

אמר רב חסדא, לא נצרכה אלא לתקן שירים שבפניה?

לתקן שירים שבפניה - שנגעה בהם.

ומהניא לה הך בדיקה, שאם תמצא עכשיו טהורה, לכשתבדוק ערבית כמשפטה, ותמצא טמאה, לא תטמא למפרע, אלא עד שעת בדיקתה.

ולא תהא התרומה בכלל טומאה דמפרע. שהרי בדקה לאחר העברתה.

אלמא טומאת מפרע, לתרומה נמי גזור:

לתקן - דומיא דלהכשיר דאמר לעיל, "שחרית להכשיר טהרות של לילה" כו':

רב הונא מתני, לישרוף שירים שבידיה.

ומשנינן רב הונא מתני - להא דרבי יהודה, שבדיקה זו באה לשרוף שירים שבידיה.

אם תמצא טמאה, תשרפם.

וכגון שבודקת עצמה לאחר עברתה לאלתר:

שבדקה עצמה כשיעור וסת.

כשיעור וסת - מיד סמוך לנגיעה, בדיקה. דאם תמצא טמאה, ודאי בשעת נגיעה נמי טמאה היתה. דאפילו חולין נמי מטמו.

ומצריך לה ר' יהודה בדיקה לתרומה, כשיעור וסת, כי היכי דלא תיכול תרומה טמאה לאחר זמן.

אבל לתקן, לא סבירא ליה לרב הונא.

דכל כמה דלא בדקה, מיתקנא וקיימא. דטומאת מפרע, לא גזור ביה רבנן:

[כשיעור] וסת - מפרש בפ"ב (לקמן יד), משל לשמש ועד, שעומדין בצד המשקוף, ביציאת השמש, נכנס העד. ולשון "וסת", היינו מיד:

ת"ש, "מעשה ועשה רבי כר"א.

מעשה ועשה רבי כר' אליעזר - באשה ילדה, שעברו עליה שלש עונות של שלשים יום שלא ראתה.

ואמר רבי אליעזר במתניתין (לקמן ז), "כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה".

ופליגי רבנן עליה, דאין דיה שעתה, אלא שעברו עליה ג' עונות מחמת זקנה, סמוך לזקנתה:

לאחר שנזכר,

לאחר שנזכר - שלא יפה עשה:

אמר,

כדי הוא ר"א, לסמוך עליו