מותר".
מותר - משום דטעמא שאין מתכוין הוא:
ומי אמר רב הכי?
והא אמר רב חייא בר אשי משמיה דרב, מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקיה ביומא טבא.
מסוכריא דנזייתא - ברזא של חבית שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב יפה:
אסור להדוקיה - בתוך החבית בכח משום סחיטה ואע"ג דאינו מתכוין לשום סחיטה אסור אפי' לר"ש דאמר במסכת שבת (דף מא:) דבר שאין מתכוין מותר:
בההיא, אפי' ר' שמעון מודה.
דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה, ולא ימות.
ולא ימות - וכיון דמהדק לה לא אפשר לה בלא סחיטה אבל לפנות את השער אפשר בלא תלישה:
והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב, הלכה כר' יהודה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל, הלכה כר"ש?
הלכה כר' יהודה - אלמא ס"ל לרב דבר שאין מתכוין אסור:
ורב חייא בר אבין, מתני בלא גברי, רב אמר הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון?
בלא גברי - בלא רב חייא ורב חנן:
אלא, לעולם סבר רב דבר שאין מתכוין אסור, ותולש לאו היינו גוזז.
ותולש לאו היינו גוזז - להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור:
וביום טוב היינו טעמא דשרי, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד.
כלאחר יד - דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז:
ותולש לאו היינו גוזז?!
והתניא, "התולש את הכנף, והקוטמו, והמורטו, חייב שלש חטאות".
התולש את הכנף - שתולש נוצה גדולה מן כנף העוף:
והקוטמו - לאחר שתלשו קטם ראשו:
והמורטו - שמחליקה מן הצדדין ומורט מן הקנה השער:
ואמר ר"ל, "תולש" חייב, משום גוזז.
"קוטם" חייב, משום, מחתך.
"ממרט" חייב, משום ממחק.
גוזז ומחתך וממחק - מארבעים אבות מלאכות במסכת שבת (דף עג.) ממחק מחליק:
שאני כנף, דהיינו אורחיה.
דהיינו אורחיה - שדרך נוצת עוף לתלוש ולא לגזזה:
ומדרב סבר כר' יוסי בן המשולם, ר' יוסי בן המשולם סבר לה כרב.
מדרב ס"ל כדרבי יוסי - לגבי בכור דתולש לאו היינו גוזז:
ר' יוסי נמי סבר לה כרב - דדבר שאין מתכוין אסור:
וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור?!
והתניא, "שתי שערות, עיקרן מאדים, וראשן משחיר.
ה"ג עיקרן מאדים וראשן משחיר - וכן בתוספ' דמס' פרה (פ"א):
ר' יוסי בן המשולם אומר, גוזז במספרים, ואינו חושש"?
גוזז - את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי. שתי שערות שכולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה:
שאני פרה, דלאו בת גיזה היא.
דלאו בת גיזה - שאין לפרות צמר הלכך לא אסירא בגיזה:
והתניא, (דברים טו, יט) ""לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", ואין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה?
ת"ל, "לא תעבוד ולא תגוז"?
לא תעבוד ולא תגוז - וי"ו מוסף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה:
אלא שאני פרה דקדשי בדק הבית היא.
דקדשי בדק הבית היא - (ויש לה) דהא אינה קריבה למזבח הלכך מותרת בגיזה:
והאמר רבי אלעזר, קדשי בדק הבית, אסורין בגיזה ועבודה?
מדרבנן.
והאיכא איסורא דרבנן?
אלא שאני פרה, דלא שכיחא.
דלא שכיחא - ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן:
וליחלה, ולפקה לחולין, וליגזה, והדר ליקדשה?
דמיה יקרין.
דמיה יקרים - ואין דמיה כל כך מזומנים לחללה עליהן:
וליעבד לה כדשמואל?
דאמר שמואל: "הקדש שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה, מחולל".
אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחלה מי אמר?!
איבעית אימא: רב סבר לה כר' יוסי בן המשולם, ור' יוסי בן המשולם לא סבר לה כרב:
ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו:
אמר רב אשי אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ביד, אבל בכלי אסור.
והקתני: "עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן"?
תני, לקופיץ:
לקופיץ - לצורך הקופיץ:
וכן תולש את השער לראות מום:
איבעיא להו, לכתחלה או דיעבד?
לכתחלה קאמר - והאי וכן אתולש קאי דכי היכי דמותר לתלוש לצורך השחיטה דהא פשיטא לך דרישא לכתחלה קאמר הכי נמי לראות מקום המום או דיעבד קאמר והאי וכן אלא יזיזנו קאי והכי קאמר וכן מי שתלש את השער לראות את מקום המום נמי לא יזיזנו ממקומו:
אמר רבי ירמיה, תא שמע.
"צמר המסובך באוזן.
המסובך באוזן - ובאוזן היה מום:
ר' יוסי בן המשולם אומר, תולשו ומראה את מומו".
ש"מ, לכתחלה.
ש"מ.
אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא.
"וכן התולש את השער לראות מקום מום".
מאי, "וכן"?
אילימא שלא יזיזו את מקומו.
השתא, ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו, לא יזיזנו לראות, מקום מום מיבעיא?!
דשחיטתו מוכחת עליו - דלאו לגיזה איכוון:
אלא לאו אתולש.
אלא לאו אתולש - ולכתחלה קאמר:
שמע מינה לכתחלה.
ש"מ:
משנה
שער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך שחטו.
עקביא בן מהללאל, מתיר
מתיר - את הצמר בהנאה לכהן: