Enjoying this page?

010b - הלוקח עובר חמורו פרק ראשון בכורות דף י, ע"ב

דף י,ב

הכא במאי עסקינן, כגון ששחטו להתלמד בו.

הכא במאי עסקינן כגון ששחטו - לפטר חמור ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפי' לר' שמעון הויא מחשבה ומטמא אלא בשחטו ע"מ להתלמד בו הלכות שחיטה ובהך פליגי דרבנן סברי הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קיז) השוחט בהמה לעובד כוכבים כו' כדפרישית לעיל ור"ש סבר הך שחיטה לאו מעלייתא היא ולא הויא מחשבה ובפלוגתא דנימוס ור"א:

ובפלוגתא דנימוס ור' אליעזר.

דתניא, "אמר ר' יוסי, סח לי נימוס אחיו של ר' יהושע הגרסי, שהשוחט את העורב להתלמד בו, דמו מכשיר.

דמו מכשיר - אם נפל על הזרעים וכל שכן אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו הויא מחשבתו ואי נחרו ולא שחטו תו לא הוה פליג בה רבי אלעזר דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולאו לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה:

ר' אליעזר אומר, דם שחיטה לעולם מכשיר".

רבי אליעזר היינו תנא קמא?

אלא לאו, איסורו חישובו איכא בינייהו.

אלא לאו איסורו חישובו - הוא דאיכא בהדי שחיטה כה"ג איכא בינייהו:

תנא קמא סבר, דמו מכשיר לעלמא, אבל לגופיה בעי מחשבה.

לעלמא - אם נפל על הזרעים אבל לגופיה בעי מחשבה דאיסורו חישובו גרידא לא אמרינן והך שחיטה לא חשיבא לשווייה אוכל:

ואתא רבי אליעזר למימר, דם שחיטה לעולם מכשיר, ואפי' לגופיה נמי לא בעי מחשבה.

ואפי' לגופיה לא בעי מחשבה - דהך שחיטה משוייא לה אוכל ובהאי נמי פליגי רבנן כר' אלעזר ורבי שמעון כנימוס:

ממאי?

דילמא טעמא דר' אליעזר התם, דשאני עורב הואיל ויש בו סימני טהרה.

הואיל ויש בו סימני טהרה - כדאמר באלו טריפות (חולין סא) משום הכי הוי אוכלא אבל לגבי פטר חמור דלית ליה סימני טהרה אי לאו דחשיב משום הך שחיטה לא מטמו ליה רבנן ור' שמעון אע"ג דחשיב עליה פליג משום דאסור בהנאה לאחר עריפה כדרב':

ומנלן דסימני טהרה מילתא היא?

ומנלן דסימני טהרה מילתא - לאחותי לידי טומאה דקתני עלה בברייתא דלעיל נבלת בהמה טהורה כו':

דקתני עלה דההיא, "א"ר שמעון מה טעם, הואיל ויש בו סימני טהרה".

וכי תימא, אי משום סימני טהרה, מאי איריא להתלמד, אפי' להתעסק נמי?

אפי' להתעסק - דמתכוין לחתוך דבר אחר דלאו לשחיטה איכוין:

אין הכי נמי. ומשום נימוס.

אין הכי נמי ומשום נימוס - להודיע כחו דאע"ג דשחטו להתלמד בו דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק אפ"ה איהו גופיה לא מטמא ליה נימוס:

איתיביה, "לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו[1], ואסור בהנאה. דברי רבי יהודה.

איתיביה - אביי לרבא דאמר מודה רבי שמעון לאחר עריפה:

בקופיץ - סכין גדול שכן דרך עריפה:

מאחוריו - ממול ערפו דכתיב וערפתו:

ורבי שמעון מתיר".

אימא, "ומחיים אסור בהנאה. ור"ש מתיר".

והא מדסיפא מחיים, הוי רישא לאו מחיים?

דקתני סיפא, "לא ימיתנו, לא בקנה, ולא במגל, ולא בקרדום, ולא במגירה.

במגירה - שיג"א סכין שיש בה פגימות הרבה:

ולא יכניסנו לחדר, וינעול דלת לפניו, בשביל שימות.

ואסור בגיזה ועבודה. דברי רבי יהודה.

ורבי שמעון מתיר".

רישא וסיפא מחיים.

רישא, בהנאת דמיו. סיפא, בהנאת גופו.

בהנאת דמיו - אם השכירה לאחרים:

בהנאת גופו - כגון גיזה ועבודה:

וצריכא.

דאי תנא הנאת דמיו, בההוא קא שרי רבי שמעון, אבל בהנאת גופו, אימא מודה ליה לרבי יהודה.

ואי תנא בהנאת גופו, בההיא קאסר רבי יהודה, אבל בהנאת דמיו, אימא מודה לרבי שמעון.

צריכא.

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מודה רבי שמעון לאחר עריפה, שהוא אסור.

ואמר רב נחמן, מנא אמינא לה?

דתניא, (שמות יג) ""וערפתו", נאמר כאן עריפה, ונאמר להלן עריפה, מה להלן אסור, אף כאן אסור".

מני?

אילימא רבי יהודה, מחיים מיסר אסור?

אלא לאו רבי שמעון היא.

א"ל רב ששת, ספרא חבריך, תרגומה.

לעולם רבי יהודה, ואיצטריך.

סלקא דעתך אמינא, עריפה במקום פדייה עומדת, מה פדייה מתרת, אף עריפה מתרת.

מה פדייה מותרת - דלאחר פדיונו דברי הכל שרי בהנאה:

קמ"ל.

אמר רב נחמן, מנא אמינא לה?

מדתני לוי, "הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יופסד ממונו".

הוא הפסיד ממונו של כהן - שלא פדאו בשה ויתננו לכהן:

לפיכך יופסד ממונו - יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים כדמפרש בפירקא ויאסר בהנאה:

מני?

אילימא רבי יהודה, הא מיפסד וקאי.

הא מיפסד וקאי - דמחיים נמי אסור ומאי מפסדא ליה עריפה:

אלא לאו, רבי שמעון היא.

אלא לאו רבי שמעון - ולאחר עריפה מודה:

איבעית אימא, רבי יהודה. ואיבעית אימא, רבי שמעון.

איבעית אימא רבי יהודה, אפסידא דביני ביני.

דביני וביני - דמחיים נמי אסור בהנאה מצי פריק ליה בשה בר דנקא והשתא מפסיד הכל:

ואיבעית אימא רבי שמעון, לפחת מיתה.

איבעית אימא ר' שמעון - ואפילו הכי בהנאה לא מיתסר ומאי אפסיד ממונו לפחת מיתה מה שמיתה פיחתתו דמחיים הוה שוה מנה ולאחר מיתה אינה שוה אלא דינר להאכילו לכלבו:

וכן אמר ריש לקיש, מודה רבי שמעון לאחר עריפה, שהוא אסור.

ורבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אמר, עדיין היא מחלוקת.

איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא.

להא דרב נחמן - דאמר לעיל מודה ר' שמעון לאחר עריפה:

"המקדש בפטר חמור, אינה מקודשת".

לימא מתני' דלא כרבי שמעון.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לאחר עריפה, ודברי הכל.

איכא דאמרי, הא מני, לא רבי יהודה ולא רבי שמעון.

אי רבי שמעון, תיקדש בכוליה?

תיקדש בכוליה - דהא כוליה שרי בהנאה:

אי רבי יהודה, תיקדש בהך דביני ביני?

אמר רבה בר אבוה אמר רב, לעולם רבי יהודה, וכגון שאינו שוה אלא שקל. וסבר לה כרבי יוסי בר יהודה.

שאינו שוה אלא שקל - סלע דהשתא ליכא ביני ביני דההוא שה דיהבינן לכהן תותיה בעי למיהוי שוה שקל:

דתניא, (שמות יג) "תפדה, תפדה". [תפדה] מיד. תפדה כל שהוא.

תפדה תפדה - תרי זמני כתיב ופטר חמור תפדה בשה (שמות יג):

רבי יוסי בר יהודה אומר, אין פדייה פחותה משקל".

אמר מר, "תפדה, תפדה". [תפדה] מיד, תפדה כל שהוא.

מיד - אפי' בתוך שלשים:

פשיטא?

איצטריך.

סד"א, הואיל ואיתקש לבכור אדם, מה בכור אדם אחר שלשים, וחמש. האי נמי, אחר שלשים, וחמש.

איתקש לבכור אדם - דכתיב (במדבר יח) את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה:

מה בכור אדם - פדיונו לאחר שלשים יום ופדויו מבן חדש תפדה וחמשה סלעים בעי למיתב:

אף כאן לאחר שלשים יום וחמשה - סלעים בעי למיתב:

קמ"ל, "תפדה", מיד. "תפדה", כל שהוא.

"רבי יוסי בר יהודה אומר, אין פדייה פחותה משקל".

ממה נפשך?

אי מקיש לבכור אדם, חמש ליבעי?

ואי לא מקיש, שקל מנא ליה?

לעולם לא מקיש.

אמר רבא אמר קרא, (ויקרא כז) "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש".

כל ערכין שאתה מעריך, לא יהו פחותין משקל.

ורבנן?

ההוא

  1. 1 [רש"י שמות לד, כ]