פולין יש מונחין על פי הקדרה.
פולין - גלנ"ץ:
על פי הקדרה - למקום חבור הצואר והגולגולת:
מן הפולין ולפנים, כלפנים.
מן הפולין ולחוץ, כלחוץ.
ופולין עצמן איני יודע.
ופולין עצמן - מוח שכנגד הפולין:
ומסתברא, כלפנים.
רבי ירמיה בדק בעופא, ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה:
ניקב הלב לבית חללו: בעי רבי זירא, לבית חלל קטן או לבית חלל גדול?
חלל גדול - חלל האמצעי:
חלל קטן - הרבה חדרים קטנים יש לו סביב:
א"ל אביי, מאי תיבעי לך?
מי לא תנן, "ר"ש אומר, עד שתנקב לבית הסמפונות".
ואמר רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב, "עד שתנקב לסמפון גדול".
סמפון גדול - אמצעי שבאומה:
הכי השתא?!
התם "לבית הסמפונות" קתני. להיכא דשפכי סמפונות כולהו.
התם לבית הסמפונות קתני - ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו:
והכא, "לבית חללו" קתני. מה לי חלל גדול, מה לי חלל קטן?
קנה הלב. רב אמר במשהו. ושמואל אמר ברובו.
קנה הלב - לקמן מפרש:
במשהו - אם ניקב:
הי ניהו קנה הלב?
אמר רבה בר יצחק אמר רב, חלב שעל גבי דפנות.
כל חלב מקרי חלב - בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דעל כרחך קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה:
על גבי דפנות - היורד על הצלעות מן השדרה:
"דפנות" סלקא דעתך?
על גבי דפנות ס"ד - ומאי חיותא תליא ביה:
אלא, שעל גבי דופני ריאה.
שעל גבי דופני ריאה - קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב:
אמר אמימר משמיה דרב נחמן, תלתא קני הוו.
תלתא קני הוו - לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה:
חד פריש לליבא.
חד פריש לריאה - ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות:
וחד פריש לריאה.
וחד פריש לכבדא.
דריאה, כריאה.
דריאה כי ריאה - בנקב משהו:
דכבדא, ככבדא.
דכבדא כי כבדא - עד שינטל כולו כדתנן (לעיל מב) גבי כבד ולא נשתייר ממנה כלום:
דליבא, פליגי.
דליבא פליגי - רב ושמואל לעיל:
מר בר חייא מתני איפכא.
מתני איפכא - דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב ושמואל וכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה:
דריאה, ככבדא.
דכבדא, כריאה.
דליבא, פליגי.
אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל.
אמרה לשמעתא דרב - דאמר במשהו קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל הוה בנהרדעא:
א"ל, אי הכי אמר אבא, לא ידע בטרפות ולא כלום:
אבא - רב הכי הוה קרי ליה שמואל דרב הוה עדיף מיניה אני שמעתי אבא ואית דגרסי אבא חברי:
נשבר השדרה: ת"ר חוט השדרה שנפסק, ברובו. דברי רבי.
רבי יעקב אומר, אפילו ניקב.
הורה רבי, כרבי יעקב.
הורה רבי - שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו:
אמר רב הונא, אין הלכה כרבי יעקב.
וכמה רובו?
רב אמר, רוב עורו.
רוב עורו - אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד כלום טרפה:
ואמרי לה, רוב מוחו.
ואמרי לה רוב מוחו - דכיון שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע"ג שהעור כולו קיים טרפה:
מאן דאמר רוב מוחו, כ"ש רוב עורו.
כ"ש רוב עורו - שהרי רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח לפרד ולצאת:
למאן דאמר רוב עורו, רוב מוחו מאי?
ת"ש, "דאמר ניולי אמר רב הונא, רובו שאמרו, רוב עורו. מוח, זה לא מעלה ולא מוריד".
ניולי - שם חכם:
רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה דרב, בדק ברוב עורו. וקא בדיק ברוב מוחו.
בדיק ברוב עורו - ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי קיים:
א"ל, אם רוב עורו קיים, מוח זה, אינו מעלה ואינו מוריד.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי, נתמרך פסול. נתמסמס פסול.
נתמרך פסול נתמסמס פסול - גרסינן ואחוט השדרה קאי אע"ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון, המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב:
איזוהי המרכה? ואיזוהי המסמסה?
"המרכה", כל שנשפך כקיתון.
"מסמסה", כל שאינו יכול לעמוד.
ואינו יכול לעמוד - מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל:
בעי רבי ירמיה, אינו יכול לעמוד מפני כבדו, מאי?
מפני כבדו - שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה לא:
תיקו.
תיקו - וכל תיקו דאיסורא לחומרא: נתמסמס פסול - כדקאמרת:
בי רב אמרי, נתמסמס, פסול. נתמזמז, כשר.
נתמזמז כשר - ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי עליה אתא:
נתמזמז - נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו:
מיתיבי, "רשב"א אומר, בהמה שנתמזמז מוחה, טרפה"?
ההיא "נתמסמס" איתמר.
איני.
והא לוי הוה יתיב בי מסותא, חזייא לההוא גברא, דטרייה לרישיה. אמר, נתמזמז מוחיה דדין.
טרייה - מינציי"ר בלע"ז:
נתמזמז מוחיה דדין - דואג היה עליו ואומר אוי לו לזה שנתמזמז מוחו:
לאו, דלא חיי?
אמר אביי, לא.
לומר שאינו מוליד.
שאינו מוליד - תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו:
עד היכן חוט השדרה?
עד היכן חוט השדרה - עד היכן כחו של חוט להיות בהמה טרפה בפסיקתו החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב:
אמר רב יהודה אמר שמואל, עד בין הפרשות.
עד בין הפרשות - עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין, כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך:
רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל לבי חוזאי.
אתא לקמיה דרבי יהודה, אמר ליה ליחוי לי מר בין הפרשות היכא.
א"ל, זיל אייתי לי גדי, ואחוי לך.
אייתי ליה גדי שמינה.
אייתי ליה גדי שמן - שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא ונפרד מבחוץ כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם:
גדי שמן - חי:
א"ל, בליעה טפי, ולא ידיע.
ולא ידיע - החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה:
בליעה טפי - הצלעות נבלעין ואין ניכרין כשהוא חי:
אייתי ליה כחוש.
א"ל, בליטן טפי, ולא ידיע.
בליטן טפי - והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד שנעשה דק ואינו ניכר:
בליטי טפי - ונפשט הבשר והכל דומה לצלעות וכל לשון זה אינו נראה לי ומפי גאון שמעתיו:
א"ל, תא אגמרך גמרא.
הכי אמר שמואל, עד אחת, טרפה. שלישית, כשרה. שניה, איני יודע.
עד אחת - כ"מ שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה שניה איני יודע:
עד אחת - עד בין הפרשה ראשונה דהיינו צלע ראשונה של אליה:
טרפה - אם נפסק החוט:
בעי רב הונא בריה דרב יהושע
_________________________________________
תוספוס
מר בר חייא מתני איפכא - פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא. דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל, דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה.
ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא. מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה, משמע בין דריאה בין דכבדא נדון כריאה.
וכן רבינו חננאל פסק לחומרא. דשלשתן נקובתן במשהו. בין דכבד בין דלב בין דריאה:
מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי - דדלמא ה"ה ברוב מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב.
ורבינו תם מפרש, דמבעי ליה אי בעי נמי רוב מוחו. ועורו דנקט מפני שהוא עיקר. ומכל מקום בלא מוחו נמי אינה טריפה:
נתמזמז מוחיה דדין - תימה לריב"ם, דמייתי ראיה ממוטח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו?: