Enjoying this page?

012a - הכל שוחטין, פרק ראשון, חולין דף יב ע"א

צורת הדף

פסח וקדשים מאי איכא למימר?

פסח - דאמר רחמנא (שמות יב): "ואכלו את הבשר". ושלמים דאמר רחמנא: (שם כט) "ואכלו אותם אשר כופר בהם". מלמד שהכפרה תלויה אף באכילה, מאי איכא למימר? אלא ודאי אכיל. דסמיך ארובא היכא דלא אפשר. ואפי' הכי פליג בקטן וקטנה, משום דאפשר. - לדידן נמי, היכי ילפינן מיניה? אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר. אי נמי: "אחרי רבים להטות" (שם כג) משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי? ואהא מלתא סמכינן, ולא בדקינן כל י"ח טרפות. ונקובת הריאה, משום דשכיח בה ריעותא - בדקינן. והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק - מתאכלא. דסמכינן אהא, ואדרב הונא, דאמר (לעיל דף ט), "נשחטה בחזקת היתר עומדת". ואין מפרסמין הדבר:

אלא היכא דאפשר, אפשר. היכא דלא אפשר, לא אפשר.

ה"נ, היכא דאפשר, אפשר. היכא דלא אפשר, לא אפשר:

א"ר נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט - אם ראהו מתחלה ועד סוף, מותר לאכול משחיטתו.

ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו.

היכי דמי?

אי דידע דגמיר -

אי דידע דגמיר - שמכיר בו שמלומד בהלכות שחיטה:

למה לי ראה?

ואי דידע דלא גמיר, 

דידע דלא גמיר - שמכיר בו שאין יודע הלכות שחיטה:

פשיטא?

פשיטא - דראה - מותר, דהא לא שהה ולא דרס. ולא ראה - אסור, שמא שהה או דרס:

ואלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, 

דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר - ואשמועינן דלא סמכינן אסתמא עד שיהא מכיר בו שיודע:

לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן?

מומחין הן - שאם לא היה מומחה לא היה שוחט:

רוב מצויין אצל שחיטה - כלומר רוב השוחטין:

מי לא תניא: "הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו צא שחוט והלך ומצא שחוט - חזקתו שחוט".

והלך - בעל הבית:

אלמא, אמרינן: רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

הכא נמי לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן?

לעולם דידע דלא גמיר, וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר.

מהו דתימא, מדהאי שפיר, הך נמי שפיר -

קמ"ל, האי אתרמויי איתרמי ליה, אידך - שמא שהה, שמא דרס.

 

בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן: האומר לשלוחו צא ושחוט, והלך ומצא שחוט - מהו?

אמר לו: חזקתו שחוט.

האומר לשלוחו צא ותרום, והלך ומצא תרום - מאי?

ומצא תרום - ולא ידע מי תרמו:

אמר ליה: אין חזקתו תרום.

מה נפשך, אי חזקה שליח עושה שליחותו, אפילו תרומה נמי?

חזקה שליח עושה שליחותו - כל השלוחין עושין שליחותן' ומחזקינן להו בכך מאחר שנתרצו בשליחותם:

ואי אין חזקה שליח עושה שליחותו, אפילו שחיטה נמי לא?

ואם אין עושה שליחותו אפילו בשחיטה נמי לא - דשמא לא שלוחו שחט אלא אחר שאינו בקי בהלכות שחיטה:

אמר ליה: לכי תיכול עלה כורא דמלחא.

לכי תיכול עלה כורא דמלחא - כשתמדוד לי כור של מלח בשכר שאומר לך. ובדיחותא בעלמא הוא:

לעולם: אין חזקה שליח עושה שליחותו. 

אין חזקה כו' - אלא ספק עושה ספק אינו עושה:

ושחיטה, אי נמי דילמא אינש אחרינא שמע ואזל שחט - רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

אי נמי שמע איניש וכו' - אפילו שמע איש אחר:

תרומה - דילמא אינש אחרינא שמע, ואזל תרם, הוה ליה תורם שלא מדעת. והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה.

תורם שלא מדעת אינה תרומה - דשליחות דתרומה מגם אתם אתרבי (גיטין דף כג): אתם גם אתם - לרבות שלוחכם. ומינה מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן - תנאי היא?

דתניא: "הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטים.

רבי יהודה - אוסר. רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי - מתיר".

אמר רבי: נראין דברים של רבי יהודה - שמצאן באשפה.

ודברי רבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי - שמצאן בבית.

דרך נבלות - להשליך לאשפה:

מדקאמר רבי נראין דברי ר' יהודה באשפה - מכלל דפליג רבי חנינא אפילו באשפה, ומדקאמר דברי ר' חנינא בבית מכלל דפליג ר' יהודה אפילו בבית:

מאי לאו בהא קמיפלגי?

דמ"ס: אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

ומר סבר: לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

אמר רב נחמן בר יצחק: לא.

דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

ובבית - דכ"ע לא פליגי דשרי.

דכולי עלמא לא פליגי דשרי - דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם:

באשפה שבשוק - דכולי עלמא לא פליגי דאסור.

דאסור - דכיון דהשליכם שם ודאי נתנבלה בשחיטתה בשהייה או בדרסה:

כי פליגי באשפה שבבית.

מ"ס: אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית.

ומר סבר: אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית.

אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית - משום דמסרח ואיכא ריח רע:

 

אמר מר. "אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה שמצאן באשפה".

מאי אשפה?

אילימא אשפה שבשוק?

הא אמרת דכולי עלמא לא פליגי דאסור?

והא אמרת דכולי עלמא וכו' - ומאי נראין דברי פלוני או דברי פלוני, והלא שניהם שוין בה:

אלא לאו פשיטא באשפה שבבית.

אלא - פשיטא באשפה דקתני היינו אשפה שבבית דפליגי בה, ואשמועינן דכרבי יהודה סבירא ליה:

אימא סיפא, "ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי שמצאן בבית".

מאי בית?

אילימא בית ממש, האמרת דכולי עלמא לא פליגי דשרי?

הא אמרת לכולי עלמא שרי - ומאי נראין דברי רבי חנינא דמשמע אבל דברי ר' יהודה אין נראין - ר' יהודה נמי שרי בה:

אלא פשיטא באשפה שבבית, 

אלא פשיטא - מאי בית באשפה שבבית, ובה פליגי ואשמועינן רבי דכרבי חנינא סבירא ליה:

קשיא דרבי אדרבי?

קשיא דרבי אדרבי - דברישא נראו לו דברי רבי יהודה דאסר באשפה שבבית ובסיפא נראו לו דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דמתיר באשפה שבבית, אם כן קשיא דרבי אדרבי:

_____________________________________________________

תוספוס

פסח וקדשים מאי איכא למימר - מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש רבי מאיר למיעוטא אלא מדרבנן ולהכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר כלל ואפילו מחמיר בשאר בשר פסח וקדשים אין יכול להחמיר ומדקדק כי היכי דלר"מ יש חילוק מדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה"ה לרבנן:

או שאמר לשלוחו כו' - מעיקרא תנא מצא תרנגולת שחוטה בשוק דאיכא למימר בעליה שחטוה והדר אמר דאפי' אמר לשלוחו ומצאו השליח שהיא שחוטה דהשתא שלא ברשות נשחטה אפ"ה חזקתו שחוטה:

הכי גרסינן לעולם אין חזקה שליח כו' - מפורש בפ' בכל מערבין (עירובין לב:):

הרי שאבדו לו גדייו - ה"ה נגנבו דמשום דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלה ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו':

כי פליגי באשפה שבבית - הוא הדין דפליגי בשוק בלא אשפה כדמוכח באלו מציאות (ב"מ דף כד:) גבי ר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי: