בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: ניתז על בגד טמא מהו?

ניתז על בגד טמא - ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דלמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוה והוי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד  באין כאחד כדמפרש ואזיל לה רב הונא בריה דרב יהושע:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מדקמיבעיא ליה הכי, ש"מ: היתה לה שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס.

מדקא מיבעי ליה הכי - מכלל דפשיטא ליה נטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע"ג דהיתה לו שעת הכושר ש"מ קסבר כו' ומיהו היכא דפסול דם וטבילת בגד באין כאחד מיבעי ליה  הכי מי אמרינן ה"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס:

ה"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא.

בזה אחר זה - שנפסל ואח"כ ניתז:

או דלמא לא שנא.

א"ל פלוגתא דר"א ורבנן אליבא דרבה וכדקא מתריץ אביי

וכדקא מתרץ אביי - למילתיה דרבה דפריש פלוגתייהו דר' אלעזר ורבנן:

דתניא: ר' אלעזר אומר מי חטאת שנטמאו, מטהרין.

מטהרין - את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא:

שהרי נדה מזין עליה.

שהרי נדה - שנטמאה במת מזין עליה לפני טבילת נדתה וטובלת לשתי הטומאות בטבילה אחת שלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה וטהרה כשתטבול  ויש מיכן ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאתן כדמפרש רבה ואזיל: 

ואמר רבה:

ואמר רבה - ר' אלעזר שמביא ראיה מהזאת נדה שאינו דומה לזו דאילו נדה הזאה וטומאת המים באין כאחד ואין זו ראיה לנטמאו קודם הזייה:

ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה, דאמר: העברת כלי על גבי מקום טמא כמונח דמי.

אלא שאמרה בשיטת רבי עקיבא רבו - דאמר כל הטומאות מטמאין מי חטאת העוברין על אוירו הלכך נטמאו המים משעברו על אויר הנדה והזאה לא הואי עד שנגעו המים  בבשרה:

דתנן: היה עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור והושיט ידו לחלון ונטל את הלגין והעבירו ע"פ תנור:

חוץ לתנור - שהיה התנור סמוך לכותל וחלון בכותל ובו לגין והאדם עומד חוץ לתנור כלומר להלן מן התנור שהתנור מפסיק בינו לבין הכותל: 

העברת כלי - של מי חטאת:

והעבירו ע"פ התנור - על אויר פיו שכל תנוריהם פיהם למעלה:

ונטל את הלגין - של מי חטאת ובמסכת פרה תנינן לה ומעלה היא למי חטאת: ואיתיביה אביי גרסינן:

ר"ע: מטמא. וחכמים: מטהרין.

ובהא פליגי דר' עקיבא סבר כמונח דמי ורבנן סברי לאו כמונח דמי.

ואיתיביה אביי: "מודה רבי עקיבא בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא, על גבי משכב ומושב טמא - שהיא טהורה.

מודה ר' עקיבא - אע"פ שנחלק בלגין של מי חטאת מודה הוא בהזאה שהעבירה כו' שהיה מזה על האדם ותנור טמא מפסיקו ועברה ההזאה על פי התנור: 

שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה

[למעלה כלמטה - באוהל כבנגיעה]:

אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין. לאיתויי אבן המנוגעת?

ה"ג ושאר כל המאהילים לאיתויי אבן המנוגעת - אלמא בהזאת נדה ליכא למימר לרבי עקיבא משבאה למעלה באויר על הנדה נטמאת:

אלא אמר אביי: דכ"ע לאו כמונח דמי.

אלא אמר אביי דכ"ע אפילו במי חטאת לאו כמונח דמי - אלא לענין לגין הוא דגזר רבי עקיבא גזירה שמא יניחנה בתוך האויר דרך העברתו אבל בהזאה שאינו מעביר אלא זורקה  מודה הוא דטהור דכיון דנפק מידו נפק לגמרי ואין בידו להכניסה לתנור:

והכא בהא קמיפלגי: דרבי עקיבא סבר גזרינן שמא ינוח. ורבנן סברי: לא גזרינן.

ומודה רבי עקיבא בהזאה, כיון דנפק נפק.

ורבי אלעזר ורבנן במאי קמיפלגי?

ורבי אלעזר - דמייתי ראייה למילתיה מהזאת נדה ורבנן דאמרי אינה ראייה:

אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי.

בדנין טומאה קדומה - כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד קמיפלגי:

מ"ס דנין ומ"ס אין דנין.

רבי אלעזר סבר דנין ורבנן סברי אין דנין - ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן לעיל נמי פלוגתא דרבי אלעזר ורבנן הוא דלרבי אלעזר אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת  נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי והאי דקאמרינן אליבא דרבה וכדמפרק אביי ולא אמרינן אליבא דאביי (ואע"ג) דהא דרבה ליתיה משום דאביי תלמידו הוה ולא נחלק עליו אלא דן לפניו ותירגם הדבר לפניו והודה לו:

רבא אמר דכ"ע אין דנין.

דכולי עלמא אין דנין - ורבי אלעזר טומאה קדומה מטומאה קדומה יליף דרבי אלעזר סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות וכי נפלה הזאה קמייתא עלה אכתי לאו הזאה היא  לטהרה ואע"ג שנטמאת ההזאה הראשונה כשנגעה בה חוזרת ומצטרפת עם השניה להשלים השיעור אלמא מי חטאת שנטמאו לפני הזאה מטהרין:

והכא בהא קמיפלגי דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ורבנן סברי הזאה אין צריכה שיעור:

ורבנן סברי אין הזאה צריך שיעור - ומהזאה קמייתא אסתלקא לה הזאה וליכא למילף מינה טומאה קדומה דהך דגבי נדה טומאה שבאותה שעה היא:

חטאת פסולה כו':

ת"ר: "מדמה" - מדם כשירה ולא מדם פסולה.

מדמה - מיעוטא היא דמה של זו ולא דמה של אחרת: רבי עקיבא ורבי שמעון פליגי בהאי פסולה דמיעט קרא ולפרושי קאתו:

ר"ע אומר היתה לה שעת הכושר ונפסלה - דמה טעון כיבוס, לא היתה לה שעת הכושר ונפסלה - אין דמה טעון כיבוס.

ור"ש אומר: אחד זה ואחד זה אין דמה טעון כיבוס.

מאי טעמא דרבי שמעון?

כתיב: "אותה" וכתיב: "מדמה", חד להיכא דהיתה לו שעת הכושר.

כתיב אותה - בתריה דקרא דכיבוס ומריקה ושטיפה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה (ויקרא ו):

ורבי עקיבא: "אותה" פרט לתרומה.

אותה פרט לתרומה - ואמריקה ושטיפה קאי כדאמרינן לקמן בפירקין (דף צו:):

ור"ש לטעמיה דאמר: קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה, וכ"ש תרומה:

ורבי שמעון לטעמיה - לקמן במתניתין (דף צה:):

 

מתני'

ניתז מן הצואר על הבגד - אינו טעון כיבוס.

מתני' ניתז מן הצואר על הבגד כו' - כדמפרש טעמא בגמרא:

מן הקרן ומן היסוד - אינו טעון כיבוס.

מן הקרן - של מזבח ומן היסוד של שירים ובפרק בית שמאי (לעיל לט.) תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן מתן דמה אין שירים טעונין כיבוס  וטעמא מפרש בגמרא: הכי גרסינן במתניתין נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס ואין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי כו' ובגמרא פריך הא תו למה לי:

נשפך על הרצפה ואספו - אין טעון כיבוס.

נשפך על הרצפה - מצואר בהמה:

אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה:

גמ' ת"ר: יכול ניתז מן הצואר על הבגד יהא טעון כיבוס - ת"ל: "אשר יזה" לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה.

בראוי להזאה - שנתקבל בכלי:

תניא אידך. יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס - ת"ל: "אשר יזה", פרט  לזה שכבר הוזה:

נשפך על הרצפה כו':