Enjoying this page?

002a – הורו בית דין – פרק ראשון – הוריות, דף ב, ע”א

צורת הדף באתר היברובוקס

משנה

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה.

הורו בית דין כו' - כגון שהורו שחלב או דם מותר:

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם.

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם - מפרש בגמרא:

בין שעשו ועשה עמהן.

בין שעשו - ב"ד, ועשה היחיד עמהם.

כגון שאכל דם או חלב עמהן:

בין שעשו ועשה אחריהן.

בין שעשו ועשה אחריהן - בזה אחר זה:

בין שלא עשו

בין שלא עשו - ב"ד:

ועשה.

ועשה - היחיד על פיהן:

פטור.

פטור - מלהביא כשבה ושעירה.

הואיל ותלה בב"ד, ועשה על פיהם:

מפני שתלה בב"ד.

 

הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו.

הורו ב"ד וידע אחד מהם - מב"ד שטעו:

או תלמיד והוא ראוי להוראה.

והלך ועשה על פיהן.

או תלמיד ראוי להוראה והלך - אותו אחד, או אותו תלמיד, ועשה על פיהם.

שטעה ב"מצוה לשמוע דברי חכמים", כדמפרש בגמרא:

בין שעשו ועשה עמהן.

בין שעשו ועשה אחריהן.

בין שלא עשו ועשה.

הרי זה חייב.

הרי זה חייב - מפני שלא תלה ממש בב"ד, שהרי יודע שטעו.

ואמרינן בגמ', "העושה מפי עצמו, חייב. בהוראת ב"ד, פטור":

מפני שלא תלה בב"ד.

 

זה הכלל.

התולה בעצמו, חייב.

והתולה בב"ד, פטור:

 

גמרא

 

אמר שמואל, לעולם אין ב"ד חייבין,

לעולם אין ב"ד חייבין - כי עשו הקהל או רובו על פיהם.

כלומר בין למ"ד ב"ד מביאין פר, בין למ"ד צבור מביאין פר ולא ב"ד, לעולם לא הוי גמר הוראה, דלחייב קרבן.

ולגבי יחיד, דלהוי תולה בב"ד:

עד שיאמרו להם "מותרין אתם".

עד שאמרו - ב"ד לצבור, מותרין אתם:

 

רב דימי מנהרדעא אמר, עד שיאמרו להם, "מותרין אתם לעשות".

רב דימי אמר - לעולם לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן, עד שיאמרו מותרין אתם לעשות:

 

מ"ט?

לפי שלא נגמרה הוראה.

 

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא.

אף אנן נמי תנינא - בפרק אלו הן הנחנקין:

"חזר לעירו, שנה, ולימד כדרך שלימד - פטור.

הורה לעשות - חייב".

חזר - זקן ממרא "לעירו וכו' הורה לעשות".

דמשמע דקאמר "מותרין אתם לעשות", דנגמרה הוראתו, חייב:

 

א"ר אבא, אף אנן נמי תנינא.

"הורו לה ב"ד להנשא,

הורו לה ב"ד להנשא - על פי עד אחד.

דאי בשני עדים, לא צריך ב"ד:

והלכה וקלקלה,

והלכה וקלקלה - בזנות, ואחר כך בא בעלה:

חייבת בקרבן.

חייבת בקרבן - לפי שלא היתה תולה בב"ד.

מדקתני, "הורו לה ב"ד להנשא", ולא קתני "התירוה ב"ד", ש"מ דלא נגמרה הוראתם עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות":

שלא התירו לה אלא להנשא".

 

אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא.

"הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה".

הורו ב"ד לעבור - דמשמע הורו ב"ד לעשות.

דאינה גמורה הוראתם עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות":

תו לא מידי.

 

איכא דאמרי.

אמר שמואל, אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם "מותרים אתם לעשות".

רב דימי מנהרדעא אמר, אפילו "מותרים אתם", נגמרה הוראה.

אמר אביי, והא לא תנן הכי?

והא לא תנן הכי - כולהו, מקשו לרב דימי:

"חזר לעירו ושנה, או לימד כדרך שלימד, פטור.

הורה לעשות, חייב"?

 

אמר רבי אבא, והא לא תנן הכי?

"הורו לה ב"ד להנשא, והלכה וקלקלה, חייבת בקרבן.

שלא התירו לה אלא להנשא"?

 

אמר רבינא, והא לא תנן הכי?

"הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה"?

תו לא מידי:

 

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם: וניתני, "ועשה על פיהם".

"שוגג" למה לי?

אמר רבא, "שוגג" לאתויי, הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, פטור.

אמר רבא - תרתי קתני.

דמשמע הכי. "והלך היחיד ועשה":

או "שוגג"

או "על פיהם".

"שוגג", כגון שהורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, דפטור.

אע"ג דלא הוי על פיהם ממש, ושלא במתכוין קאכיל ליה?

אפילו הכי, הואיל ואילו מתידע ליה דחלב הוא לא הוה הדר ביה, שהרי הורו ב"ד שחלב מותר, הלכך תולה בב"ד קרינן ביה, ופטור:

"על פיהם", על פיהם ממש.

על פיהם ממש - כגון שהורו ב"ד שחלב מותר, והלך ועשה על פיהם, לאשמועי' דשוגג על פיהם פטור:

 

ואיכא דאמרי.

ואית דאמרי - חדא קתני.

להכי איצטריך למיתני, "שוגג על פיהם", דמשמע דבשוגג ממש על פיהם הוא דפטור, דהיינו על פיהן ממש.

דידע דחלב הוא.

ופטור משום דתלה בב"ד ממש:

אמר רבא, שוגג על פיהם הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב.

אבל שוגג שלא על פיהן - כגון שהורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב.

שלא תלה עצמו בב"ד:

 

מילתא דפשיטא ליה לרבא, קמיבעיא ליה לרמי בר חמא.

דבעי רמי בר חמא, "הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו בשומן ואכלו, מהו?"

 

אמר רבא, תא שמע.

"הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם" כו'.

"שוגג על פיהם" למה לי?

לאו, לאתויי הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, פטור?

דלמא שוגג על פיהם הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב.

 

איכא דאמרי.

אמר רבא, ת"ש.

"הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם".

מאי לאו, שוגג על פיהם הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב?

דלמא, או שוגג או על פיהם.

 

בפלוגתא.

"הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו.

רב אמר פטור.

רב אמר פטור - דתולה בב"ד הוי.

ויחיד שעשה בהוראת ב"ד, פטור:

ור' יוחנן אמר חייב".

ור' יוחנן אמר חייב - הואיל ולא הוי על פיהם ממש, כתולה בעצמו הוא, וחייב:

 

מיתיבי, (ויקרא ד, כז) "'מעם הארץ בעשותה'

מעם הארץ בעשותה - ולא כל עם הארץ:

פרט למומר.

פרט למומר - דאינו מביא קרבן על שגגתו.

דאין מקבלין מידו:

רבי שמעון בן יוסי אומר משום ר"ש, הרי הוא אומר (ויקרא ד, כז-כח) "אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע".

ר"ש בן יוסי אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשר לא תעשינה וכו' - ומומר, לא שב מידיעתו הוא.

לפיכך אינו מביא קרבן על שגגתו.

ואמר לקמן בפ"ב, (י"א, א) "מומר שאכל חלב, והביא קרבן על הדם, איכא בינייהו".

והכא נמי, כי הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן, לא שב מידיעתו הוא.

ולפיכך אינו חייב.

דהא הורו ב"ד, שחלב מותר.

וקשיא לר' יוחנן דאמר חייב, דתולה בעצמו הוא:

השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו".

ואם איתא, הא לא שב מידיעתו הוא?

אמר ר"פ, קסבר ר' יוחנן, כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו, והוא נמי הדר ביה, שב מידיעתו קרינן ביה, וחייב.

אמר רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דאילו הוה ידיע לב"ד דטעו הוו הדרי בהו והוא נמי הוי הדר ביה הלכך שב מידיעתו קרינן ביה - וחייב קרבן.

שהרי לא תלה כ"כ בב"ד. שלא עשה על פיהם ממש.

ואמטו להכי קאמר רבי יוחנן דחייב קרבן.

אבל היכא דעשה על פיהם ממש, אע"ג דאילו הוי ידיע לב"ד הוו הדרי בהו, והוא נמי הוה הדר ביה, והוי שב מידיעתו.

אפ"ה פטור.

מפני שתלה ממש בדעת ב"ד:

אמר רבא,

אמר רבא - אע"ג דאמר רב, כי נתחלף לו חלב בשומן, דהוי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופטור.

מודה רב, שאין אותו יחיד משלים לרוב צבור.

כגון שאמרו ב"ד שחלב מותר, והלכו חצי צבור ועשו על פיהם ואכלו חלב ממש, והלך זה ואכל, ונתחלף לו חלב בשומן:

מודה רב, שאינו משלים לרוב צבור.

שאינו משלים לרוב צבור - ואין מביאין פר. דבעינן שיהיו כולן ממש שוגגין בשגגה אחת ע"פ ב"ד:

מ"ט?

אמר קרא, "בשגגה".

עד שיהו כולן בשגגה אחת:

 

בין שעשו ועשה עמהן כו': למה ליה למיתנא כל הני?

למה לי למתני כולהו - במתני', "ועשה עמהם, ועשה אחריהם, שלא עשו ועשה":

בשלמא רישא, לא זו אף זו קתני.

בשלמא רישא לא זו אף זו קתני - דהכי משמע:

לא מיבעיא זו דעשה עמהם, דהוי ודאי תולה בב"ד, דפטור.

אלא אף זו נמי, דעשה אחריהם, הוי תולה בב"ד ופטור.

ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור.

אלא אף זו דלא עשו ב"ד ועשה, אפי' הכי תולה בב"ד הוי ופטור:

אלא סיפא דלחיובא, איפכא מיבעי ליה?

אלא סיפא איפכא מיבעיא ליה למיתנא - דהכי איבעיא ליה למיתנא.

"הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין שלא עשו ועשה, ובין שעשה אחריהם, ובין שעשה עמהם, דלא תלה בב"ד".

דהוי משמע,

לא זו בלבד דלא עשו ועשה, דלא הוי תולה בב"ד דחייב.

אלא אף זו דעשה אחריהן, לא תלה בב"ד, וחייב.

ולא זו בלבד דעשה אחריהן, חייב.

אלא אף זו דעשה עמהן.

דס"ד אמינא, הואיל ועשה עמהם תולה בבית דין קרינא ביה, ולהוי פטור, אפילו הכי אמרינן, הואיל וידע שטעו, לא תלה בבית דין, וחייב: