והא שברים נינהו?
תרגמה שמואל: בעומדין על בסיסן.
על בסיסן - על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו:
אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה - רבי יוחנן אמר: אסורה. רשב"ל אמר: מותרת.
רבי יוחנן אמר אסורה - דהא לא בטלה.
רשב"ל אמר מותרת - מסתמא בטולי מבטיל לה. מימר אמר איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלה ליה?!
איתיביה ר' יוחנן לרשב"ל: (שמואל א ה, ד) "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות וגו'" וכתיב: (שמואל א ה, ה) "על כן לא ידרכו כהני דגון וגו'".
לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון - אלמא חשיבי להו שברים:
אמר לו: משם ראיה?!
משם ראיה - בתמיה:
התם, שמניחין את הדגון ועובדין את המפתן.
התם - לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן:
דאמרי הכי: שבקיה איסריה לדגון, ואתא איתיב ליה על המפתן.
שבקיה איסריה לדגון - גבורת ושררת הצלם עזבתו והלכה וישבה על מפתן איסריה שר שלו כמו איסריה דעניותא (בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (דף קה)):
איתיביה: המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרין. הא שברי עבודת כוכבים אסורין?
לא תימא שברי עבודת כוכבים אסורין, אלא אימא הא צלמים עצמן אסורין.
וסתמא כר' מאיר.
וסתמא כר"מ - ואע"ג דאסר בצלמים מודה בשבריהן:
ורבי יוחנן מדר"מ נשמע להו לרבנן? לאו אמר ר' מאיר: צלמים אסורין, שברי צלמים - מותרין. לרבנן עבודת כוכבים נמי, היא אסורה ושבריה מותרין?
מקשי' ולרבי יוחנן דקאמר הכא מודה ר"מ דשברי צלמים מותרין מדר"מ נשמע לרבנן דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים דהא צלמים לרבי מאיר כעבודת כוכבים לרבנן נינהו ומדר"מ נשמע לרבנן דכי היכי דקאמר שברי צלמים מותרין ה"נ ודאי ס"ל לרבנן צלמים שיש בידן מקל או צפור דשבריהן מותרין וה"מ למימר מדרבנן נשמע לרבנן דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור ומ"מ שבריהן מותרין והאי דלא קאמר הכי משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין:
לאו אמר ר"מ וכו' - לשון קושיא:
הכי השתא? התם, אימר עבדום אימר לא עבדום, ואת"ל עבדום - אימר בטלום.
עבודת כוכבים ודאי עבדוה, מי יימר דבטלה - הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
הוי ספק וודאי - ספק להיתר וודאי אסור:
אין ספק מוציא מידי ודאי - שהוחזק תחלה לאיסור:
ואין ספק מוציא מידי ודאי?! והתניא: חבר שמת, והניח מגורה מלאה פירות, אפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנין.
והא הכא דודאי טבילי, ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי?
והא הכא דודאי טבילי - כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן ודאי בחזקת טבל היו מיד:
התם, ודאי וודאי הוא - דודאי עשרינהו.
התם ודאי וודאי הוא - כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל ה"נ פשיטא לך שעישרן החבר מיד שמוחזק בכך:
כדרבי חנינא חוזאה. דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר, שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו.
ואבע"א (מעיקרא לא טבילי) ספק וספק הוא.
ואב"א ספק וספק הוא - כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו דאע"ג דנגמרה מלאכתן השתא ונתמרחו בכרי איכא למימר לא באו לכלל טבל מעולם:
[אפשר דעבד] כדר' אושעיא.
דאמר: "מערים אדם על תבואתו
דעבד להו כרבי אושעיא - דהכניסה במוץ שלה ולא ראה פני הבית ואע"ג דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע אין כאן ספק מוציא מידי ודאי דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן ומדרבנן הוא דמיתסר והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן:
ומכניסה במוץ שלה,
ומכניסה - לחצירו במוץ שלה ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה דמירוח הוא גמר מלאכה והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה לא קבעה ליה לכך וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית לא מקבעי דפני הבית הוא דקבעי ולא תוך הבית כדיליף התם מואכלו בשעריך ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי:
כדי שתהא בהמתו אוכלת
כדי שתהא בהמתו אוכלת - להכי נקט בהמתו דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי וליכא אפילו איסורא דרבנן כדתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי אלמא מאכל בהמה עראי קרי ליה דאילו גבי אדם אף על גב דלא נמרחו אסור לאכול קבע אלא עראי ולגבי לא ראה פני הבית נמי בהמתו שריא אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי אבל אי ראה פני הבית אפילו מאכל בהמה חייב במעשר דהא דתנן (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור בדמאי תנינן לה:
ופטורה מן המעשר".
ואין ספק מוציא מידי ודאי?!
והתניא. אמר ר' יהודה: מעשה בשפחתו