וכל דדמי ליה:
וכל דדמי ליה - כל שבועה לשעבר:
היה אחד מהן משחק בקוביא:
משחק בקוביא - גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא:
הא תו למה לי?
תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן:
היו שניהן חשודין:
א"ל רבא לרב נחמן: היכי תנן?
היכי תנן - ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו?:
א"ל: לא ידענא.
הלכתא מאי?
א"ל: לא ידענא.
איתמר אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: "ר' יוסי אומר יחלוקו". וכן תני רב זביד בר אושעיא: "ר' יוסי אומר יחלוקו".
איכא דאמרי: תני רב זביד א"ר אושעיא: "ר' יוסי אומר יחלוקו".
אמר רב יוסף בר מניומי: עבד רב נחמן עובדא יחלוקו:
חזרה שבועה למקומה:
להיכן חזרה?
א"ר אמי: רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני.
לסיני - לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון לחבירו אבל ב"ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון:
רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה.
למחויב לה - על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם:
אמר רב פפא: רבותינו שבבבל - רב ושמואל. רבותינו שבארץ ישראל - ר' אבא.
רבותינו שבבבל - רב ושמואל.
דתנן: וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה.
וכן היתומים כו' - מתני' היא בפירקין:
והוינן בה: ממאן?
אילימא מלוה?
אי נימא מן הלוה - אם הוציאו שטר עליו לא יפרעו אלא בשבועת יורשין המפורש במשנתנו שבועה שלא פקדנו אבא כו':
- אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה?!
אלא הכי קאמר: וכן היתומין מן היתומין - לא יפרעו אלא בשבועה.
ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה,
לא שנו - דבשבועה מיהת יפרעו יתמי מלוה שהוציאו שטר על יתמי לוה:
אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה,
כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה - משעה שמת לוה אין לו למלוה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה דקי"ל אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה:
ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
ואין אדם מוריש - לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה אלמא הואיל והוא מחויב שבועה שלא התקבלתי חוב זה ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא ואין זו השבועה המוטלת על אביהם וגם יתמי לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהן קאמר רב ושמואל שלא יפרעו אלמא המחויב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון:
רבותינו שבארץ ישראל - רבי אבא.
דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, אתא לקמיה דרב אמי. יתיב ר' אבא קמיה. אייתי חד סהדא דמחטף חטפא מיניה. א"ל: אין חטפי ודידי חטפי.
א"ר אמי: היכי לידיינו דייני להאי דינא?
נימא ליה: "זיל שלים"?
לישלם - דהא מודה דחטף ולא כל הימנו של כל חוטף לומר שלי חטפתי:
ליכא תרי סהדי?
ליכא תרי סהדי - ומיגו דאי בעי למימר לא חטפי מהימן נמי למימר דידי חטפי:
נפטריה?
לפטריה - משום האי מיגו:
- איכא חד סהדא?
איכא חד סהדא - ואי אמר לא חטפתי הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד:
נימא ליה זיל אישתבע?
לישתבע - את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול דהא מודה דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף וגבי הך שבועה הוא פסול כגזלן אצל כל שבועות והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו:
כיון דאמר מיחטף חטפי הוה ליה כגזלן.
א"ל ר' אבא: הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע. וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם.
אמר רבא: כוותיה דרבי אבא מסתברא.
דתני רבי אמי: (שמות כב, י) "שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין".
בין שניהם - אם בעלי הדין קיימין:
היכי דמי?
אילימא דאמר ליה: "מנה לאבא ביד אביך". ואמר ליה: "חמשין אית ליה וחמשין לית ליה". מה לי הוא ומה לי אבוהא?
מה לי הוא ומה לי אבוה - מאחר שהוא טוען טענת ברי למה אינו יכול לישבע:
אלא לאו דאמר ליה: "מנה לאבא ביד אביך". אמר ליה: "חמשין ידענא וחמשין לא ידענא".