- לוקה אחת.

לוקה אחת - דלא הוציאה מידי טבל בקריאת שם זה וקאכיל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר וקעבר אלאו דטבל אבל איסור תרומה דקאכיל ליכא דהא כהן הוא ונהי אי הוה  אמר תרומת מעשר באמצעיתה הוי מצי אכיל כולה ולא לקי מידי דהוה תרומת מעשר לכהן והוא כהן ואמעשר ראשון ואמעשר שני לא לקי דהא אף לזרים שרי: הכי גרסינן טעמא דמעשר שני בירושלים ומעשר עני בגבולין הא מעשר שני בגבולין לוקה שלש:

וזר שאכלה - לוקה שתים.

שאילו בתחלה אכלה - אינו לוקה אלא אחת".

טעמא דאיתיה בירושלים, הא בגבולין - לוקה שלש. דאע"ג דלאו רואה פני חומה?

דעיילי ואפקי.

דעייליה - לירושלים וקרא עליה שם והדר אפקיה חוץ דחזא מעשר שני פני החומה הלכך לוקה שלש:

אי הכי, מאי למימרא?

אי הני מאי למימרא - דבשלמא אי אמרת מעשר שני בגבולין לוקה שלש אע"ג דלא חזא פני החומה אשמועינן טובא דחייבין עליו אע"פ שלא ראה פני חומה ואיצטריך למיתניה  משום דיוקא דידה הא בגבולין אלא אי אמרת בדעייליה ואפקיה מאי למימרא לא היא איצטריכא ולאו דיוקא דידה דהא פשיטא דאפילו כהן לוקה על הטבל, וזר על התרומה ועל מעשר שני חוץ לחומה:

הכא במאי עסקינן: כגון דעיילינהו בטיבלייהו.

דעיילה בטיבלה - לההיא תאנה בירושלים דקלטוהו מחיצות למעשר שני העתיד ליתרם ממנה:

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין - ודמי כמאן דעייל מעשר שני בעיניה דהוה ליה ראה פני החומה והלכך כי אפקה לוקה עליו וכגון דאפקה נמי בטיבלה:

וסבר ר' יוסי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי?

והתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, ועברו בירושלים - שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום.

שנגמרה מלאכתן - למעשר כדמפרש בזרעים (מעשרות פ"א מ"ה) מאימתי גמר מלאכתן למעשר בחיטין משימרח הכרי בדילועין משיפקסו כו':

שיפדה מעשר שני - עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן לא אמרינן כמי שהורמו דמיין וראה פני החומה ואין לו פדייה:

ועל מה נחלקו: על פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים: שבית שמאי אומרים: יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים.

יחזיר מעשר שני ויאכל בירושלים - דקסברי בית שמאי כמי שהורמו דמיין:

וב"ה אומרים יפדה - ויאכל בכל מקום.

יפדה ויאכל בכל מקום - מדמתני רבי יוסי אליבא דבית הלל יפדה ש"מ דהכי סבירא ליה דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ומדקאמר יפדה ש"מ דמתנות שלא הורמו לאו  כמי שהורמו דמיין ולא ראה פני החומה ויש לו פדייה ואי ס"ד כו':

ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין - הא קלטוהו מחיצות?

אמר רבה מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן. וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן.

רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא:

רבינא אמר - הא דדייקינן לעיל הא בגבולין לוקה שלש וקא בעית מאי למימרא איצטריך כגון דנקיט ליה בקניא וקא משמע לן דכמאן דראה פני החומה דמי ולוקה משום לא תוכל אי  הדר ארחקיה ואכליה ותפשוט מינה בעיא דרב פפא דבעא לעיל:

 

מתני'

הקורח קרחה בראשו.

הקורח קרחה בראשו - על המת כדמפרש בגמרא:

והמקיף פאת ראשו.

והמקיף פאת ראשו - משום דבעי למימר הי נינהו פאתי ראשו נקיט ליה:

והמשחית פאת זקנו.

והשורט שריטה אחת על המת - חייב.

שרט - עושה חבורה בעצמו משום צער מתו:

השורט שריטה אחת על המת חייב - הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקיט ליה נמי הכא וכמדומה דלא גרסינן ליה:

שרט שריטה אחת על חמשה מתים.

שריטה אחת על ה' מתים או ה' שריטות על מת אחד - בגמרא מרבי ליה דחייב על כל אחת ואחת:

או חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת.

על הראש שתים - אחת מכאן ואחת מכאן.

חייב על הראש - על הקפת הראש חייב שתי מלקיות דשתי פאות יש לו לראש שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם  זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים ונמצא שיש לו שתי פאות צידעא מכאן וצידעא מכאן וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף דזיל הכא פאה איכא וזיל הכא פאה איכא כדאמר לקמן גבי קרחה וגבי שריטה דמייתינן דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא דמסתמא כי היכי דאמרינן ושרט לחייב על כל שרט ושרט ה"נ אמרינן פאת לחייב על כל פאה ופאה דהא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי. כ"ש וגימגום כדאמרינן לקמן דסכינהו לחמש אצבעתיה נשא דאע"ג דליכא אלא חדא התראה מחייבינן ליה חמש:

על הזקן - שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה.

שתים מכאן - חמש פאות יש לו לזקן אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן וכל מה שלמעלה  עד הצידעא בכלל פאת הראש היא ושתי השיבולות כל אחד מהן לסוף הלחי ונקרא פאה ואחת מלמטה שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר שלועזין מנט"ן:

רבי אליעזר אומר: אם ניטלו כולן כאחת - אינו חייב אלא אחת.

ואינו חייב עד שיטלנו בתער.

ואינו חייב עד שיטלנו בתער - תנא קמא קאמר לה ורבי אליעזר פליג עליה: 

רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט או ברהיטני - חייב:

גמ' 

תנו רבנן: (ויקרא כא, ה) לא יקרחו. יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת - תלמוד לומר: קרחה - לחייב על כל קרחה וקרחה.

גמ' הכי גרסינן לא יקרחו קרחה יכול אפילו קרח כו' תלמוד לומר קרחה. דקרא יתירא הוא:

"בראשם" מה תלמוד לומר?

בראשם מה תלמוד לומר - לאו דוקא קאמר ליה דהא ודאי איצטריך משום דהוה אמינא קרחה כל דהו אלא מידרש קא דריש ליה בראשם משמע כל הראש שלפי שאמר כו':

לפי שנאמר: (דברים יד, א) לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת

ולא תתגודדו - בישראל כתיב ולא יקרחו בכהנים:

יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד.

בין העינים - בראש סמוך לפדחת:

מנין לרבות כל הראש - תלמוד לומר: בראשם - לרבות כל הראש.

ואין לי אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ישראל מנין?

ואין לי - דחייב על כל הראש אלא כהנים דההוא בכהנים כתיב:

נאמר כאן: קרחה, ונאמר להלן: קרחה

מה להלן, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים.

אף כאן, חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים.

ומה להלן על מת אף כאן על מת.

 

הני ד' וה' קריחות ה"ד?

אילימא: בזה אחר זה, ובחמש התראות?

פשיטא?