אי איסטטית היא זו אפי' כת ראשונה נמי לא?
אמר ר' אבהו: שקדמו והרגו.
שקדמו והרגו - את הכת הראשונה קודם שתבוא כת שניה:
מאי דהוה הוה?
מאי דהוה הוה - ולמה לי למיתני אלא כת ראשונה:
אלא אמר רבא: הכי קאמר: אם אינה אלא כת אחת - נהרגת, אי איכא טפי - אין נהרגין.
הא בלבד קאמר?
בלבד - משמע שיש עוד אחרת:
קשיא.
ההיא איתתא דאתאי סהדי, ואישתקור.
אישתקור - הכחישו זה את זה בדרישות בית דין כשבדקום:
אייתי סהדי, ואישתקור.
אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אישתקור.
אמר ריש לקיש: הוחזקה זו.
הוחזקה זו - להביא עדי שקר ולא נקבל עוד עדות אחרת:
א"ל ר' אלעזר: אם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו?
אם היא הוחזקה - לחזר אחריהם כל ישראל מי הוחזקו לשמוע לה שתחזיק את האחרים כשקרים:
זימנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן.
זמנין - פעם אחרת:
אתא כי האי מעשה לקמייהו.
אמר ריש לקיש: הוחזקה זו.
א"ל רבי יוחנן: אם הוחזקה זו, כל ישראל מי הוחזקו?!
הדר חזיה לרבי אלעזר בישות.
הדר חזייה לר' אלעזר בישות - החזיר ריש לקיש את פניו ונסתכל ברבי אלעזר בפנים זועפות שהבין ריש לקיש ששמע ר' אלעזר דבר זה מפי רבי יוחנן וכשאמרה לו לא אמרה בשמו:
אמר ליה: שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה?!
לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה
דאמר כר' יהודה - במתניתין איסטטית היא זו והוחזקה להזים:
ורבי יוחנן דאמר כרבנן?
אמר לך ריש לקיש: אנא דאמרי לך אפי' לרבנן. עד כאן לא קא אמרי רבנן התם, דליכא דקא מהדר.
דליכא דקא מהדר - שאין אדם מחזר אחריהם לשכרם ולהרגילם תמיד לבוא לבית דין ולהזים את כל הבאים:
אבל הכא, איכא הא דקא מהדרא.
דקא מהדרא - לבקש ולשכור עדי שקר:
ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפי' לרבי יהודה. עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם, דאמרינן: אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי?
אבל הכא, הני ידעי בסהדותא, והני לא ידעי בסהדותא:
הני ידעי בסהדותא - אלו האחרונים ידעי בעדותה של זו:
מתני' אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין.
עד שיגמר הדין - אלא אם כן נגמר תחלה הדין של הנדון ליהרג ואחר כך הוזמו:
שהרי הצדוקין אומרים: עד שיהרג - שנאמר: (שמות כא, כג) "נפש תחת נפש".
נפש בנפש - בעדים זוממין כתיב לא תחוס עינך נפש בנפש:
אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" והרי אחיו קיים?
לעשות לאחיו - משמע שהרי אחיו עדיין קיים:
ואם כן למה נאמר: "נפש תחת נפש", יכול משעה שקבלו עדותן - יהרגו.
יכול משקבלו עדותן - ובאה להם הזמה מיד קודם גמר דינו של נדון יהרגו:
תלמוד לומר: "נפש תחת נפש", הא אינן נהרגין עד. שיגמר הדין:
גמ' תנא. בריבי אומר: לא הרגו - נהרגין. הרגו - אין נהרגין.
גמ' בריבי אומר - כך היה שמו:
הרגו - שלא הוזמו עד שנהרג הנדון על פיהם:
אמר אביו: בני, לאו קל וחומר הוא?!
אמר לו: לימדתנו רבינו, שאין עונשין מן הדין.
דתניא: (ויקרא כ, יד) "איש אשר יקח [את] אחותו בת אביו או בת אמו". אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אמו ובת אביו מנין? ת"ל: "ערות אחותו גילה".
עד שלא יאמר, יש לי בדין. אם ענש על בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן?! הא למדת: שאין עונשין מן הדין.
עונש שמענו, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: (ויקרא יח, ט) "ערות אחותך בת אביך או בת אמך".
אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין? תלמוד לומר: (ויקרא יח, יא) "ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא".
עד שלא יאמר, יש לי מן הדין? מה אם הוזהר על בת אמו שלא בת אביו, ובת אביו שלא בת אמו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן?! הא למדת, שאין מזהירין מן הדין.
חייבי מלקיות מנין?
חייבי מלקיות מנלן - אמתניתין קאי דאמר אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין ויליף לה מנפש בנפש דמשתעי בחייבי מיתות חייבי מלקות מנלן העידוהו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחלה על פיהם:
תלמוד לומר: "רשע, רשע"?
חייבי גליות מנין?
חייבי גליות מנלן - העידוהו שחייב לגלות והוזמו ותנן במתניתין סופג את הארבעים מנלן עד שיגמר הדין דהני הואיל ולאו מדין כאשר זמם קא מתרבו לא אתי מלקות דידהו מגזירה שוה דרשע רשע דמההוא לא ילפינן אלא עדים זוממין שהרשיעו הנידון ללקות (או למיתה) דהאי רשע רשע בנידונין כתיב:
אתיא: "רוצח, רוצח".
תניא. אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה
אראה בנחמה - "לא אראה בנחמה", וגמרא הפכו לברכה. פירוש אחר: "אראה בנחמה", נשבע ימותו בניו ואראה בנחמתן:
אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים. שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון.
אם לא הרגתי עד זומם - שלא הוזם אלא אחד מהם והרגתיו:
אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי. שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. ואין לוקין עד שיזומו שניהם.
שהרי אמרו חכמים כו' - מתניתין היא מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:
מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח.
אלא בפני שמעון - שאם יטעה יורהו:
וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע.
וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג.
כסבורין - הכל בלילה או ביום ואינן רואין אותו:
אמר: "קולי שלי הוא. תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע".
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דלמא בדינא קם בהדיה. אי נמי פיוסי פייסיה:
מתני'(דברים יז, ו) "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת", אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה?
אלא להקיש (שלשה לשנים). מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג'.
ומנין אפי' מאה? ת"ל: "עדים".
ר' שמעון אומר: מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין
מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם - כדפרישית לעיל:
אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין.
ומנין אפי' מאה? ת"ל: "עדים".
רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.
ר' עקיבא אומר לא בא השלישי כו' - לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא אלא להחמיר עליו שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה לימדך הכתוב שאף הוא מן מקיימי דבר:
ואם כן, ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
על אחת כמה וכמה כו' - שמצינו מדה הטובה מרובה ממדת פורענות במדה טובה הוא אומר (שמות לד) נוצר חסד לאלפים במדת פורענות הוא אומר (שם) על שלשים ועל רבעים:
ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה.
מנין אפי' מאה? ת"ל: "עדים".