Enjoying this page?

110_חלק פרק אחד עשר סנהדרין דף קי ע"א


דף קי,א

וסתרתה למזיה.

סתרה למזיה - שערה, וישבה על פתח הבית, כל מי שהיה בא לקרוא, רואה ראשה פרוע, וחוזר:

כל דאתא, חזיה, הדר.

אדהכי והכי, אבלעו להו.

איתתיה דקרח אמרה ליה, "חזי מאי קעביד משה! איהו, הוה מלכא. לאחוה, שוויה כהנא רבא. לבני אחוהי, שוינהו סגני דכהנא.

אי אתיא תרומה, אמר, תיהוי לכהן.

אי אתו מעשר, דשקילתו אתון, אמר, הבו חד מי' לכהן.

מעשר - ראשון דשקליתו אתון, אמר הבו חד מעשרה לכהן:

ועוד, דגייז ליה למזייכו, ומיטלל לכו כי כופתא.

דגייז למזייכו - דכתיב, (במדבר ח) "והעבירו תער על [כל] בשרם", ומשחק בכם כאילו אתם שוטים:

ככופתא - רעי. כמו, "בטולא דכופתא". דאמרן לעיל, (צח, ב) כגלל הזה אתם חשובים בעיניו:

עינא יהב במזייכו".

עינא יהב - עין נתן בשעריכם כדי שלא יהא בכם צורה כמותו:

אמר לה, "הא איהו נמי קא עביד?"

אמר לה - קרח' איהו נמי, משה עצמו גלח כל שערו:

אמרה ליה, "כיון דכולהו רבותא דידיה, אמר איהו נמי, (שופטים טז) "תמות נפשי עם פלשתים"".

כיון דכולא רבותא דידיה הוא - אינו חושש אם גילח עצמו, דקאמר לנפשיה תמות נפשי עם פלשתים אגזוז שערי כמותם ומה לי בכך, שהם מקיימין אפילו מה שאני מצוה לשחוק אגזוז עכשיו כמותם כדי להפיס דעתם:

ועוד, דקאמר לכו עבדיתו תכלתא, אי ס"ד תכלתא חשיבא [מצוה], אפיק גלימי דתכלתא, וכסינהו לכולהו מתיבתך?"

ועוד דקאמר לכו - עשו פתיל תכלת בארבע כנפות הבגד, ואי סלקא דעתך תכלת חשוב, מפני מה לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת:

אפיק גלימא דתכלתא - קח לך בגדים של תכלת וכסינהו לכולהו מתיבתך וכסה בהן בבית המדרש אתה וחברותך:

היינו דכתיב, (משלי יד) "חכמות נשים בנתה ביתה", זו, אשתו של און בן פלת.

"ואולת בידה תהרסנה", זו, אשתו של קרח.

(במדבר טז) "ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים", מיוחדים שבעדה.

"קריאי מועד", שהיו יודעים לעבר שנים, ולקבוע חדשים.

"אנשי שם", שהיה להם שם בכל העולם.

(במדבר טז) "וישמע משה ויפול על פניו". מה שמועה שמע?

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שחשדוהו מאשת איש.

שנאמר, (תהילים קו) "ויקנאו למשה במחנה".

א"ר שמואל בר יצחק, מלמד, שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה.

שנאמר, (שמות לג) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה".

קנא לאשתו - אל (הסתר) [תסתרי] עם משה, קנוי היינו התראה:

ונטה לו מחוץ למחנה - יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד:

(במדבר טז) "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". אמר ר"ל, מכאן, שאין מחזיקין במחלוקת.

מכאן שאין מחזיקין במחלוקת - שמחל על כבודו, והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת:

דאמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. שנאמר, (במדבר יז) "ולא יהיה כקרח וכעדתו".

רב אשי אמר, ראוי ליצטרע. כתיב הכא, "ביד משה לו", וכתיב התם, (שמות ד) "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך".

אמר ר' יוסי, כל החולק על מלכות בית דוד, ראוי להכישו נחש. כתיב הכא, (מלכים א א) "ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת". וכתיב התם, (דברים לב) "עם חמת זוחלי עפר".

אמר רב חסדא, כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. שנאמר, (במדבר כו) "בהצותם על ה'".

חולק על רבו - חולק על ישיבתו:

אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' - מעלה עליהם הכתוב, כאלו היו חולקים כלפי שכינה:

א"ר חמא ברבי חנינא, כל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם שכינה. שנאמר, (במדבר כ) "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל [את] ה'".

מריבה - תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים:

א"ר חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו, כאילו מתרעם על השכינה. שנאמר, (שמות טז) "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'".

מתרעם - אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית:

א"ר אבהו, כל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה. שנאמר, (במדבר כא) "וידבר העם באלהים ובמשה".

מהרהר - מחפה עליו דברים:

(קהלת ה) "עושר שמור לבעליו לרעתו". אמר ר"ל, זה עושרו של קרח.

(דברים יא) "ואת כל היקום אשר ברגליהם". א"ר אלעזר, זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו.

ואמר רבי לוי, משוי ג' מאות פרדות לבנות, היו מפתחות של בית גנזיו של קרח. וכולהו, אקלידי וקילפי דגילדא.

אקלידי - מפתחות:

וקולפי - מנעולים:

דגילדי - כולם, המפתחות והמנעולים של עור היו, ואף על פי כן היו שלש מאות פרדות טעונות.

לישנא אחרינא דגלדא לצורך שקים והמרצופין וכיסין של עור היו:

א"ר חמא ברבי חנינא, ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת, נתגלתה לקרח. ואחת, נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס. ואחת, גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.

וא"ר יוחנן, קרח לא מן הבלועים, ולא מן השרופין.

לא מן הבלועין ולא מן השרופין - אלא במגפה מת:

לא מן הבלועין, דכתיב, (במדבר טז) "ואת כל האדם אשר לקרח", ולא קרח.

ולא מן השרופים, דכתיב, (במדבר כו) "באכול האש את חמשים ומאתים איש", ולא קרח.

ולא קרח - מאתים וחמשים היו לבד קרח, דכתיב, "חמשים ומאתים מחתות, ואתה ואהרן איש מחתתו":

במתניתא תנא, קרח, מן השרופין ומן הבלועין.

מן הבלועים ומן השרופין היה - שנשרפה נשמתו וגוף קיים, ואחר כך נתגלגל עד מקום הבלועין ונבלע, דכתיב בפרשת פנחס, "ותבלע אותם ואת קרח", עמהם.

ור' יוחנן דאמר, לא מן הבלועין ולא מן השרופין?

דריש ליה להאי "ואת קרח", לאחריו, "ואת קרח במות העדה במגפה":

מן הבלועים, דכתיב, (במדבר כו) "ותבלע אותם ואת קרח".

מן השרופין, דכתיב, (במדבר טז) "[ואש יצאה מאת ה'] ותאכל את חמשים ומאתים איש", וקרח בהדייהו.

וקרח בהדייהו - מדכתיב, "ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" וקרח ממקריבי הקטרת היה, דכתיב, "חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו".

אי נמי, ו"את" לרבות קרח עמהם:

אמר רבא, מאי דכתיב, (חבקוק ג) "שמש ירח עמד זבולה לאור חציך יהלכו"?

שמש ירח עמד זבולה - לעיל מיניה כתיב ותבקע ארץ, בשעת בקיעת הארץ שנבלעו בקרקע שמש וירח עלו לאותו רקיע ששמו זבול ואמרו להקב"ה אם אי אתה עושה דין לבן עמרם מקרח ועדתו:

מלמד, שעלו שמש וירח, לזבול. אמרו לפניו, רבש"ע, אם אתה עושה דין לבן עמרם, נצא, ואם לאו, לא נצא. עד שזרק בהם חצים.

לא נצא - ונאיר לעולם:

אמר להן, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם?!

בכבודי לא מחיתם - שהרי בכל יום מלכי מזרח ומערב בשעה שמניחין כתריהן בראשם משתחוים לחמה:

והאידנא לא נפקי, עד דמחו להו.

והאידנא לא נפקי עד דמחו להו - שכך גזר עליהם המקום, כן שמעתי, לישנא אחרינא והאידנא לא נפקי מאחר שראו שהקפיד הקב"ה על שלא מיחה לכבודו עד דמחו להו לא נפקי, שחשו לכבוד המקום על בני אדם שמשתחוים לשמש וירח:

דרש רבא, מאי דכתיב, (במדבר טז) "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה"?

אמר משה לפני הקב"ה, "אם בריאה" גיהנם, מוטב. ואם לאו, "יברא ה'".

למאי?

אילימא למבריה ממש?

והא (קוהלת א) "אין כל חדש תחת השמש"?

אין כל חדש תחת השמש - ואי גיהנם לא אברי עד ההוא שעתא הוה ליה חדש:

אלא לקרובי פיתחא.

לקרובי פתחה - שיקרב פתחה של גיהנם ותפתח הארץ במקום שהן:

(במדבר כו) "ובני קרח לא מתו", תנא, משום רבינו אמרו, מקום נתבצר להם בגיהנם, וישבו עליו, ואמרו שירה.

נתבצר - מלשון (ישעיהו כז) עיר בצורה, התקין להון הקב"ה מקום גבוה, שלא העמיקו כל כך בגיהנם, ולא מתו:

אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא, אמר לי ההוא טייעא, תא ואחוי לך בלועי דקרח.

טייעא - סוחר ישמעאל:

בלועי - מקום שנתבלעו לשם עדת קרח:

אזיל, חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו, שקל גבבא דעמרא אמשיי' מיא, ואותביה בריש רומחיה, ואחלפי' התם, איחרך.

בזעא - ראה נקב שממנו יצא עשן:

גבבא - גיזה:

אמשיה - שרה אותה במים, לשון (ברכות יד, ב) משי ידיה:

(וכל שלשים יום - חוזר לגיהנם ועולה לשם):

א"ל אצית מה שמעת?

אמר ליה - ההוא טייעא:

ושמעית דהוו קאמרי הכי, "משה ותורתו אמת, והן בדאים"