וכתיב: (שמואל ב כא, י) "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר".

ותקח רצפה בת איה וגו' - אלמא מגולין היו לפי שתלויין על העצים ואי משום לא תלין נבלתו וגו' הא שנינן לה ביבמות (דף עט.) מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים  בפרהסיא שיהו הכל רואין אותן ושואלין מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידם בגרים גרורים:

וכתיב: (במדבר כה, ד) "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם".

אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקב"ה למשה: "חלק להם בתי דינין".

חלק להם בתי דינים - והכי קאמר קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה וידונו את עוברי העבירה והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור ועובד עבודת  כוכבים בסקילה וכל הנסקלין נתלין כדאמרינן (בארבע מיתות (דף סה.):

מ"ט?

אילימא משום ^אשאין דנין שנים ביום אחד?

שאין - ב"ד אחד דן שנים ביום אחד:

והאמר רב חסדא: ^בלא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת - דנין?

אלא בשתי מיתות - הוא דאין דנין לפי שאין זו דומה לזו וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן ואתי לאקלקולי שמא לא יחפשו ככל הצורך.:

אבל במיתה אחת - ועבירה אחת דנין:

אלא כדי שישוב חרון אף מישראל:

אלא - כדמוכח קרא (במדבר כה) וישוב חרון אף וגו' כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו:

 

^גדיני ממונות גומרין בו ביום כו':

מנהני מילי?

א"ר חנינא: דאמר קרא: (ישעיהו א, כא) "מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים".

צדק ילין בה - רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאין עושים כן הרי הן כמרצחין:

ורבא אמר מהכא: (ישעיהו א, יז) "אשרו חמוץ" - ^דאשרו דיין שמחמץ את דינו.

שמחמץ את דינו - שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו:

ואידך?

"אשרו חמוץ" ולא "חומץ".

ואידך - מיבעיא ליה להך דרשה דאמר בב"ק (דף מו: ע"ש) מנין שנזקקין לתובע תחלה כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם וזה טוענו משכון היה לי בידך ונתקלקל או  אבד נזקקין תחלה ב"ד לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקין לדין המשכון:

אשרו חמוץ - החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:

ואידך?

האי: "מלאתי משפט" מאי עביד ליה?

כדר' אלעזר אמר ר' יצחק.

דא"ר אלעזר אמר רבי יצחק: ^הכל תענית שמלינין בו את הצדקה, כאילו שופך דמים. שנאמר: "מלאתי משפט צדק וגו'". 

כל תענית וכו' - רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך:

^ווה"מ בריפתא ותמרי, אבל בזוזי חיטי ושערי לית לן בה:

וה"מ - במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול:

אבל זוזי וחיטי ושערי - לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר:

 

^זלפיכך אין דנין כו':

מ"ט?

משום דלא אפשר.

היכי ליעבד?

לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא?

דילמא חזו טעם לחובה ובעו למיעבד הלנת דין.

דלמא חזו טעמא - היום לחובה ובעו. למיעבד הלנת דין ונמצא גמרו בשבת ואי אפשר כדמפרש דאין מיתת ב"ד דוחה שבת:

לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא?

לידייני' במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא - וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה אבל כשנגמר כל היום מצפה למיתה והוי עינוי הדין:

^חאין רציחה דוחה את שבת.

וליקטליה לאורתא?

נגד השמש בעינן.

וליגמרי' לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא?

נמצא אתה מענה את דינו.

נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא?

מינשו טעמייהו.

מינשי להו טעמייהו - שנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון:

אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין - נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי אינשי.

ליבא דאינשי אינשי - ליבא דאינשי לא כתבי ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה:

הלכך לא אפשר.

א"ל ר"ל לר' יוחנן ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו?

ותהא קבורת מת מצוה כו' - ר"ל לאו אמתני' בעיא מר' יוחנן אלא בעלמא וסדרוה מסדרי הגמ' כאן משום דסופה לשאול ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת:

ומה עבודה ^טשדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מולאחותו.

כדתני': (במדבר ו, ז) "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו" מה ת"ל?

ולאחותו מה ת"ל - גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו וכולהו יתירי נינהו דהא (מכל נפשות) משתמע ודרשינן להו בספרי אביו מה תלמוד  לומר הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה הא מאביו נפקא אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים אבל מטמא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תניהו ענין לנזיר וכ"ג לאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו יטמא אבל מיטמא למת מצוה:

הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו