"איבעי לך לאתויי בדוולא".
אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא, משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא.
משכחת לה בין בחכירות ובין בקבלנות - בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור, דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות. וגבי יבש המעיין אם אמר חכור לי שדה [בית] שלחין זו כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו הכי נמי בקבלנות אם קבלה בשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד:
מכאן ואילך כו' - כל אחת אפרשנה במקומה:
אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה [וכו']: ואמאי?
לימא ליה: "שמא בעלמא אמרי לך"?
שמא בעלמא - כך היא נקראת אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך:
מי לא תניא: האומר לחבירו: "בית כור עפר אני מוכר לך", אע"פ שאין בו אלא לתך - הגיעו.
לתך - חצי כור לפי חשבון סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה:
שלא מכר לו אלא שמא.
והוא דמתקרי בית כור.
"כרמא אני מוכר לך", אע"פ שאין בו גפנים - הגיעו.
אע"פ שאין בו גפנים - גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רימונים גרסינן:
שלא מכר לו אלא שמא. והוא דמתקרי כרמא.
"פרדס אני מוכר לך", אע"פ שאין בו רמונים - הגיעו. שלא מכר לו אלא שמא. והוא דמתקרי פרדסא.
אלמא, אמר ליה: "שמא בעלמא אמרי לך", הכא נמי נימא ליה: "שמא בעלמא אמרי לך"?
אמר שמואל: לא קשיא.
הא, דאמר ליה מחכיר לחוכר.
הא, דאמר ליה חוכר למחכיר.
אמר ליה מחכיר לחוכר, שמא בעלמא אמר ליה.
אמר לו מחכיר לחוכר - שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר שמא בעלמא אמרי:
אמר ליה חוכר למחכיר, קפידא.
רבינא אמר: אידי ואידי דא"ל מחכיר לחוכר.
מדקאמר "זה" מכלל דקאי בגוה עסקינן, "בית השלחין" למה ליה למימר?
דקאמר ליה: "בית השלחין", כדקיימא השתא:
משנה
המקבל שדה מחבירו והובירה.
הובירה - שלא חרשה ולא זרעה:
שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו.
שמין אותה - כגון בקבלנות שקבל למחצה ולשליש ולרביע. אבל בחכרנות לא שייכא הא, דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:
שכך כותב לו: "אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא":
אם אוביר - אעשנה בורה:
ולא אעביד - ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:
גמרא
ר"מ היה דורש לשון הדיוט.
דורש לשון הדיוט - שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו:
אדם מביא קרבן עשיר על אשתו - שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה ואם הוא עשיר אין יכול לומר היא אין לה כלום ותיפטר בקרבן עני:
כל הקרבנות שהיא חייבת - שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה ואשם וחטאת שעליה:
ה"ג לה בת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו אחראין דאיתא לי עלך מן קדמת דנא והכי פירושה לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא. וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי:
כתובת אמן - שכותבין להן ביום אירוסין:
לכשתכנסי לחופה - וקדושיהן ע"מ כן ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך:
לא ימשכננו - על ידי שליח בית דין במשכון שהוא יתר על חובו:
שכך הוא כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי - אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה, שמין את המשכון וכותב לו זה בשטר יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה ואם משכנו יותר על חובו נמצא גובה שלא כדין:
טעמא דכתב ליה הכי - כלומר למה ליה למיכתב ליה. והאמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו את העבוט ומת הלוה. שומטו המלוה מעל בניו ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב דכיון דמשכני' קנייה כי דידיה לגוביינא: