משל מי?
משל מי - מאכילו ומשקהו ומכבדו:
רב יהודה אמר: משל בן.
רב נתן בר אושעיא אמר: אמשל אב.
אורו ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמ"ד משל אב.
מיתיבי: נאמר: (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך. ונאמר: (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך - מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס.
ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה
מאי נפקא ליה מיניה - מאי חסרון כיס איכא לגביה:
לביטול מלאכה.
ת"ש בב' אחים, שני שותפין, האב ובנו, הרב ותלמידו - פודין זה לזה מעשר שני.
פודין זה לזה מעשר שני - אם יש לאביו מעשר שני פודה הבן משלו לצורך אביו בלא חומש, ולא אמרי' הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה, והרי הוא כמי שפודהו הוא בעצמו:
גומאכילין זה לזה מעשר עני
ומאכילין זה לזה מעשר עני - אם יש לבן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני וכן כולם אע"פ שחביב עליו כגופו ואם לא היה בידו מעשר זה היה נותן לו מזונות משלו:
ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע חובו משל עניים.
לא צריכא, להעדפה.
להעדפה - עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בינונית, ואם אביו צריך לסעודה יתירה - יאכילנו מעשר עני:
אי הכי היינו דקתני עלה, אמר רבי יהודה: דתבא מאירה למי שמאכיל את אביו מעשר עני - ואי להעדפה מאי נפקא מינה?
אפילו הכי זילא ביה מילתא.
ת"ש: שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם?
אמר להם: הכדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו.
ואי אמרת משל אב מאי נפקא לי' מיניה?
שיטול אביו ארנקי כו' - ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב, אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא ליה מיניה להכלימו:
בראוי ליורשו.
וכי הא דרבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי, באנפי רבה בריה.
אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח.
ודלמא רתח
ודלמא רתח - ואמר לאבוה מידי בריתחיה:
וקעבר: (ויקרא יט, יד) אלפני עור לא תתן מכשול?
וקא עבר - רב הונא:
משום לפני עור - שגורם לבנו לחטוא:
דמחיל ליה ליקריה.
והא קעבר משום: (דברים כ, יט) בל תשחית?
דעבד ליה בפומבייני.
בפומבייני - במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו:
ודילמא משום הכי לא רתח?
דעבד ליה בשעת ריתחיה:
מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה: הנשרפים בנסקלים
הנשרפין בנסקלין - משמע אחד מן הנשרפין נתערב בנסקלין הרבה וקיי"ל (סנהדרין דף עט:) כל חייבי מיתות שבתורה שנתערבו ואין ידוע איזה מהן בקלה ואיזה מהן בחמורה כולן ידונו בקלה שאין אתה רשאי למשוך את הקל לעונש חמור שלא נתחייב בו:
רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה שהשריפה חמורה.
רבי שמעון אומר ידונו בסקילה - שהיא קלה דאית ליה לרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וטעמא מפרש בסנהדרין (דף נ.):
אמר ליה רב יהודה בריה אבא לא תיתנייא הכי
אמר ליה רב יהודה בריה דרב יחזקאל לרב יחזקאל אבא לא תתנייא הכי: הנשרפין בנסקלין והוו נסקלין רובא, דא"כ אמאי תלית טעמא משום דשריפה חמורה, תיפוק לי דליכא למימר כולן בשריפה דא"כ אזלת לך בתר מיעוטא:
מאי איריא: שריפה חמורה, תיפוק לי דרובא נסקלים נינהו.
אלא הכי איתנייא: הנסקלים בנשרפים.
הנסקלין בנשרפין - דאע"ג דנשרפין רובא ידונו בסקילה מפני שהיא קלה:
א"ל: אי הכי אימא סיפא. וחכמים אומרים: וידונו בשריפה זשהסקילה חמורה.
מאי איריא דסקילה חמורה תיפוק לי דרובא נשרפים נינהו?
א"ל: התם רבנן הוא דקאמרו ליה לר"ש: דקאמרת שריפה חמורה, לא סקילה חמורה.
התם רבנן הוא דקאמרי ליה לרבי שמעון כו' - האי דקאמרי שהסקילה חמורה לאו טעמא יהבי למילתייהו אלא הכי אמרי ידונו בשריפה בתר רובא ודקאמרת ידונו בסקילה להקל עליהם אין אתה מיקל אלא מחמיר שהסקילה חמורה:
א"ל שמואל לרב יהודה: שיננא חלא תימא ליה לאבוך הכי.
לא תימא לאבוך הכי - להודיעו פתאום שהוא טועה דקאמרת לי' לא תתנייא הכי:
דתניא: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה - אל יאמר לו: אבא עברת על דברי תורה. אלא אומר לו: אבא כך כתוב בתורה.
"כך כתוב בתורה", צעורי קא מצער ליה?
אלא אומר לו: טאבא מקרא כתוב בתורה כך.
מקרא כתוב בתורה כך - ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה:
אלעזר בן מתיא אומר: אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות
אבא אומר השקיני מים - ויש מצוה אחרת לפני לעשות כגון לקבור את המת או לויה:
מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה.
איסי בן יהודה אומר: אם אפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים - תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו.
אמר רב מתנה יהלכה כאיסי בן יהודה.
א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא: כהאב שמחל על כבודו - כבודו מחול. הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול.
ורב יוסף אמר: לאפי' הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול.
שנאמר: (שמות יג, כא) ויי' הולך לפניהם יומם.
אמר רבא: הכי השתא - התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא, ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה
תוספות
רב יהודה אומר משל בן. מדקדק ר"י למ"ד משל בן אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו כיצד יעשה אם יעסוק בכבוד אביו הלא אבידת חבירו קודמת כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף לב.) יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל וכו' והיינו אל תחזיר שאומר לו עסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא אצטריך קרא משמע א"כ דאבידת חבירו קודמת לכיבוד אב ואם ואם יעסוק באבידת חבירו הרי אבידתו קודמת דכתיב (דברים טו) אפס כי לא יהיה בך אביון (ב"מ ל: לג.) שלך קודם לכל אדם ואם יעסוק באבידתו הרי כבוד אביו קודם למאן דאמר משל בן ונראה לר"י שיניח כבוד אביו ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו דהא דאמר כיבוד אב קודם היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו לפי שזהו גוף הכיבוד אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו ואע"ג דאמרינן בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו למ"ד משל בן התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאי לאו הכי אם בחנם משליך רשע הוא דעובר בבל תשחית ואפילו היכא דשוגג הוא ומשליכו בחמתו מ"מ נהנה בהשלכת ארנקי ומש"ה אין להכלימו:
אורו ליה רבנן לרבי ירמיה כמ"ד משל אב. משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע (סוף סימן נז) ופסק היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון אביו וכן פסק ר"י ור"ח דאם אין לאב ממון והבן יש לו דצריך הבן לפרנסו משלו דלא יהא אלא אחר כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף מט:) דרב אכפייה לההוא גברא ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ועוד דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו ועוד ראיה מהא דאמר בירושלמי דרבי יונתן ורבי יאשיה הוו קאזלי באורחא אתא ההוא גברא וקא נשק לכרעיה דרבי יונתן אמר מאי האי אמר ליה דאמרי ליה זיל צעוק בבי כנישתא כלומר הוריתי לו שיעשה כל כך שיפרנסנו בנו א"ל אמאי לא אכפי' מר אמר ליה כגון זו כופין בתמיה אמר ליה את צריכת לכך פירוש וכי לא ידעת דכופין פשיטא דכופין ועוד ראיה מירושלמי שהבאתי למעלה כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין יש לו הון ובין אין לו הון:
דמחיל ליה ליקריה. וצריך לומר שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול [בשר] חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמר לקמן בפ' בתרא (דף פא:) שצריך מחילה וכפרה:
ותיפוק לי משום דרובא נסקלין נינהו. לפום ריהטא ה"ק ואפילו היתה סקילה חמורה היו נסקלים ואין זה נכון לפרש שלפי מה שמגיה הנסקלים בנשרפים אף על גב שנשרפים רובן הן בסקילה לפי שהיא קלה אלא הכי פירושו למה לי שריפה חמורה אפילו הם שוות תיפוק לי משום דרובא נסקלים נינהו: