אזלא ודלדלה.
אזלא ונוולא - הולכים ודלים ומתנוולים:
ואין שואל, ואין מבקש.
על מי יש להשען?
על אבינו שבשמים.
בעקבות משיחא,
בעקבות המשיח - בסוף הגלות, לפני ביאת משיח:
חוצפא יסגא.
ויוקר יאמיר.
הגפן תתן פריה,
והיין ביוקר.
והיין ביוקר - שהכל עוסקין במשתאות:
ומלכות תהפך למינות,
ואין תוכחת.
ואין תוכחה - אין לך אדם שיוכל להוכיח. שכולם נכשלים בחטאות. וכשמוכיחין, אומר לו אתה כמוני:
בית וועד יהיה לזנות.
ובית הוועד - של חכמים, יהיו לבית זנות. שכלו החכמים, ואין לומד תורה. ויהא חרב מאין איש. ובעלי זימה מתגודדים שם. מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם:
והגליל יחרב.
והגבלן ישום.
ואנשי הגבול, יסובבו מעיר לעיר, ולא יחוננו.
וחכמות סופרים, תסרח.
ויראי חטא, ימאסו.
והאמת תהא נעדרת.
נערים פני זקנים ילבינו.
זקנים יעמדו מפני קטנים.
בן מנוול אב.
בת קמה באמה.
כלה בחמותה.
אויבי איש, אנשי ביתו.
פני הדור כפני הכלב.
הבן אינו מתבייש מאביו.
ועל מה יש לנו להשען?
על אבינו שבשמים:
גמרא אמר רב, לא שנו, אלא של מלח וגפרית,
של מלח ושל גפרית - ענין עטרה, עושין מאבן של מלח, שהוא צלול כאבן הבדולח, וקורין שליימי"א. וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית, כשם שעושין בכלי זהב וכסף. וקורין נאול"א:
אבל של הדס, ושל וורד,
מותר.
ושמואל אומר, אף של הדס ושל וורד, אסור.
של קנים ושל חילת,
חילית - לישק"א, כמין גומא הגדל במים:
מותר.
ולוי אמר, אף של קנים ושל חילת, אסור.
וכן תני לוי במתניתיה, "אף של קנים ושל חילת אסור":
ועל האירוס: מאי אירוס?
א"ר אלעזר, טבלא דחד פומא.
טבלא דחד פומא - זוג של עינבל אחד, שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות:
רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא.
טנבורא - כך קורין אותו בלשון לעז, "טנבור". והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה, וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל, ושוטחין על פיו עור כשהוא לח, ומותח, והוא מתייבש שם מאליו. וכשמכין עליו במקל דק, הוא מוציא קול צלול. ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר, עד שנשמע כמין שיר:
אתא אבוה, תבריה.
אמר ליה, מיחלף בטבלא דחד פומא.
מיחלף בטבלא דחד פומא - זוג של עינבל שעושים בבית משתאות דומה לו בקול, ואתי למעבד ההוא דגזור עליה:
זיל עביד ליה אפומא דחצבא, או אפומא דקפיזא:
קפיזא - כלי מחזיק ג' לוגין:
בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו': מאי עטרות כלות?
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, עיר של זהב.
עיר של זהב - עטרה של זהב, ועיר של זהב מצויירת עליה:
תניא נמי הכי, "איזהו עטרות כלות?
עיר של זהב.
אבל עושה אותה כיפה של מילת".
כיפה - כמו כובע של צמר לבן, שקורין פילטר"א:
תנא, "אף על חופת חתנים גזרו".
מאי "חופת חתנים"?
זהורית המוזהבות.
זהורית המוזהבות - טלית צבועה שני, ובו קבועין טסי זהב, עד שמעמידין אותה כמין כיפה:
תניא נמי הכי, "אלו הן חופת חתנים, זהורית המוזהבות. אבל עושה פפירית, ותולה בה כל מה שירצה:
אבל עושה הוא פריפיר - כמין כיפה של מעגלי עץ, כמו שאנו עושין, ותולין בה צניפין ורדידי זהב, כמו שאנו עושין:
ושלא ילמד את בנו יוונית:
חכמת יוונית - לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין, ואין שאר העם מכירין בו:
ת"ר, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה,
מלכי בית חשמונאי - שני אחים, שהיו מתקוטטין על המלוכה, הורקנוס ואריסטובלוס:
היה הורקנוס מבחוץ,
היה הורקנוס מבחוץ - צר על ירושלים, והביא עמו חייל רומיים:
ואריסטובלוס מבפנים.
בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה,
משלשלים להם דינרי כסף בקופה - מתרומת הלשכה לתמידים:
ומעלין להן תמידים.
היה שם זקן אחד
היו שם זקן אחד - מבפנים:
שהיה מכיר בחכמת יוונית.
לעז להם בחכמת יוונית.
לעז להם - לאותן שבחוץ:
אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכם.
למחר, שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר.
כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו, נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה.
נעץ צפרניו נזדעזעה - מחמת המלך שבערה על חילול שמו:
אותה שעה אמרו:
ארור אדם שיגדל חזירים.
וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.
ועל אותה שנה שנינו, "מעשה ובא עומר מגגות צריפים ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".
ועל אותה שנה שנינו כו' - שאותה שנה החריבו החיילות את הזרעים שסביבות מדינת ירושלים, והוצרך להביא אותה שנה את העומר מגגות צריפים. ובשאר השנים, מצות העומר, להביא מן הקרוב לירושלים. כדכתיב (ויקרא כג) "כרמל תקריבו", שיהא הזרע לח, והכר מלא ממנו. וכשהוא בא מרחוק, מתייבש ומתמעך, ואין כר השבלת מלא מן הגרעין:
איני?
והאמר רבי, "בא"י לשון סורסי למה?
לשון סורסי - קרוב הוא ללשון ארמי. ואומר אני שזה לשון גמרת ירושלמי. ואומות העולם קורין אותו לינג"א שוריי"א:
אלא, אי לשון הקודש, אי לשון יוונית".
או לשון יווני - שהיו קרובין לארץ יון, ולשון יון יפה מזה. והיה לו לספר בו:
ואמר רב יוסף, "בבבל לשון ארמי למה?
אלא או לשון הקודש או לשון פרסי"?
לשון יוונית לחוד,
וחכמת יוונית לחוד.
וחכמת יוונית מי אסירא?
והאמר רב יהודה אמר שמואל, משום רשב"ג,
"מאי דכתיב,
מאי דכתיב - לא גרס. אלא ר"ש קרא מקרא זה על עצמו, ואמר שעליו לעולל את עיניו בבכי יותר מן הכל:
(איכה ג) "עיני עוללה
עוללה - מנוולת את עניי:
לנפשי,
לנפשי - על נפשי, מפני קורותיי:
מכל בנות עירי"?
אלף ילדים היו בבית אבא.
חמש מאות למדו תורה,
וחמש מאות למדו חכמת יוונית.
ולא נשתייר מהן, אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא".
שאני של בית ר"ג, דקרובין למלכות הוו.
דתניא, "מספר קומי,
מספר קומי - שערו שלפניו, ומניח בלורית מאחוריו:
הרי זה מדרכי האמורי.
מדרכי האמורי - שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים:
אבטולוס בן ראובן, התירו לספר קומי.
שהוא קרוב למלכות.
של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית.
מפני שקרובין למלכות":
בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון וכו': מ"ט?
משום צניעותא:
משמת רבן יוחנן בטלה החכמה: ת"ר, משמת רבי אליעזר,
נגנז ס"ת.
נגנז ספר תורה - שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה, וסדורות בפיו כאילו כתוב בספר. כדאמר בסנהדרין (דף סח) "הרבה תורה למדתי מרבותיי. ולא עוד, אלא שאני שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קישואין ושלש מאות בבהרת עזה:
משמת רבי יהושע,
בטלה עצה ומחשבה.
עצה ומחשבה - שהיה זהיר בדרשות, ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים, ולהבין ברמזיהם. כדאמרי' בפ"ק דחגיגה (דף ה) "כי נח נפשיה, אמרו ליה רבנן מאי תהוי עלן ממינים? אמר להן, אבדה עצה מבני ישראל, נסרחה חכמה של עובדי כוכבים":
משמת ר"ע,
בטלו זרועי תורה.
זרועי תורה - עומק סברא. ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות. ואותיות היתרים. ולשונות המשתנים במקרא:
ונסתתמו מעיינות החכמה.
משמת רבי אלעזר בן עזריה,
רבי אלעזר בן עזריה - עשיר הוא. כדאמרי' (שבת דף נד) "תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא":
בטלו עטרות חכמה.
(משלי יד) "שעטרת חכמים עשרם".
משמת רבי חנינא בן דוסא,
בטלו אנשי מעשה.
משמת אבא יוסי בן קטונתא,
בטלו חסידים.
ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא?
שהיה מקטני חסידים.
משמת בן עזאי,
בטלו השקדנין.
משמת בן זומא,
בטלו הדרשנין.
משמת רשב"ג,
עלה גובאי, ורבו צרות.
משמת רבי,
הוכפלו צרות:
משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא: אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני "ענוה", דאיכא אנא.
דאיכא אנא - שאני ענוותן:
אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני "יראת חטא", דאיכא אנא:
הדרן עלך עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה