דאי אית ביה עון
דאי אית ביה עון - שבא עליה לאחר שנסתרה:
בדקי ליה מיא,
כי אית ביה עון בדידיה, מי בדקי לה מיא לדידה?!
והא תניא, (במדבר ה) "ונקה האיש מעון, והאשה ההיא תשא את עונה".
בזמן שהאיש מנוקה מעון, המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את אשתו.
בזמן שהאיש מנוקה מעון - שלא בא עליה משנאסרה עליו, האשה ההיא תשא עונה, שיבדקוה המים:
ואלא לבועל, ליתני?
אלא לבועל ליתני - כך בודקין את הבועל בהדיא, כדתני סיפא בהדיא, "כך אסורה לבועל", ולא תנא כך אסורה לו:
כדקתני סיפא. "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל"?
לעולם לבועל.
ורישא, איידי דתנא "אותה", תני "אותו".
סיפא, איידי דתנא "בעל", תנא "בועל":
שנאמר ובאו ובאו: איבעיא להו, "באו", "ובאו" קאמר.
באו ובאו קאמר - מרבויא דוי"ו, או ובאו ובאו הכפולים בפרשה, דריש:
או, "ובאו", "ובאו" קאמר?
ת"ש, "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר נטמאה ונטמאה".
שנאמר נטמאה ונטמאה - ש"מ רבי עקיבא וו"י דריש:
ועדיין תיבעי, "נטמאה", "נטמאה", קאמר.
ועדיין - בהא גופא מיבעיא לי, נטמאה ונטמאה דריש מרבויא וו"י, או חד נטמאה וחד ונטמאה קדריש:
או, "נטמאה", "ונטמאה" קאמר?
ת"ש, מדקתני סיפא, "רבי אומר, שני פעמים האמורין בפרשה, "ונטמאה", "ונטמאה", אחד לבעל, ואחד לבועל".
מכלל, דרבי עקיבא, ווי קדריש.
הלכך,
לרבי עקיבא שיתא קראי כתיבי.
שיתא קראי - שלשה "ובאו כתובים" שם. "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן", להודיע לנו דבטן והדר ירך, שלא להוציא לעז. כדאמרי' בפ"ק (לעיל ט). וחד, "והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים" וגו', לצואה. שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים למרים. וחד, לעשייה. "והשקה את המים והיתה אם נטמאה" וגו' לעשייה. כאן הודיע הכתוב את ישראל, דמבטיח להן, שיבדקוה המים. ובכולם כתיב וו"י יתירי, הרי שית:
חד, לצואה דידה.
דידה - דאשה ידיעה וצוואה ועשייה כדפרישית:
וחד, לצואה דידיה.
דידיה - דבועל:
חד, לעשייה דידה.
דידה - דאשה ידיעה וצוואה ועשייה כדפרישית:
וחד, לעשייה דידיה.
חד, לידיעה דידה.
וחד, לידיעה דידיה.
ורבי,
ורבי - דלא דריש וו"י תלתא קראי הוא דכתיבי וכולהו לדידה ידיעה ועשייה וצוואה:
תלתא קראי כתיבי.
חד, לצואה.
וחד, לעשייה.
וחד, לידיעה.
ורבי, "כשם שהמים בודקין אותה, כך בודקין אותו", מנא ליה?
נפקא ליה, מדתני', (במדבר ה) "לצבות בטן ולנפיל ירך", בטנו ויריכו של בועל.
אתה אומר בטנו ויריכו של בועל, או אינו אלא בטנה ויריכה של נבעלת?
כשהוא אומר "וצבתה בטנה ונפלה יריכה", הרי בטנה ויריכה של נבעלת אמור.
ומה אני מקיים "לצבות בטן ולנפיל ירך"?
בטנו ויריכו של בועל.
ואידך?
ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך.
שלא להוציא לעז על המים המרים.
שלא להוציא לעז - משום דהוא אמר לה בקללה ברישא את יריכך נופלת וגו' וסוף המים לבדוק כדרך כניסתן דכתיב וצבתה בטנה והדר ונפלה יריכה לכך הוצרך להודיע תחילה שהמים כדרך כניסתן יבדקוה:
ואידך?
א"כ, לכתוב קרא "בטנה ויריכה", מאי, "בטן וירך"?
ש"מ לבועל.
ואימא כולי להכי הוא דאתא?
ואימא כוליה להכי הוא דאתא - לבועל להודיע דבטן לקה ברישא מנלן:
אם כן, לכתוב "בטנו ויריכו", מאי "בטן וירך"?
מאי בטן וירך - סתם הכא והכא דריש ליה:
ש"מ תרתי:
א"ר יהושע כך היה דורש זכריה כו': ת"ר, שלש פעמים האמורין בפרשה, "אם נטמאה", "נטמאה", "ונטמאה", למה?
שלשה פעמים - וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה תחת אישה ונטמאה:
אחד לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה.
ואחד לתרומה - שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה:
דברי רבי עקיבא.
אמר רבי ישמעאל, קל וחומר,
קל וחומר - אינו צריך להביא מן המקרא לפוסלה מן הכהונה מלינשא לכהן דמקל וחומר אתי:
ומה גרושה שמותרת לתרומה, אסורה לכהונה,
מה גרושה - בת כהן שנתגרשה מישראל וזרע אין לה שמותרת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל (ויקרא כב) פסולה לכהונה:
זו שאסורה בתרומה,
זו שפסולה מתרומה - מרבויא דנטמאה כדקאמרת אינו דין שפסולה לכהונה ולקמן פריך והא לא איירי רבי עקיבא בפסול כהונה כלל דלא אצרכה קרא ומאי קאמר ליה רבי ישמעאל:
אינו דין שאסורה לכהונה!
דאי אית ביה עון - שבא עליה לאחר שנסתרה:
מה ת"ל, "והיא נטמאה", "והיא לא נטמאה"?
מה ת"ל והיא נטמאה כו' - גרסינן. ולא גרס א"כ - דמילתא באנפי נפשה היא. ולא נטמאה יתירא קמיבעיא ליה - דהא דרשינן. ולאו רבי ישמעאל לחודיה קאמר לה אלא סתמא היא, וקראי דעניינא קדריש ואזיל:
מה תלמוד לומר וקנא את אשתו והיא נטמאה - דמשמע דודאי נטמאה ומה תלמוד לומר או עבר עליו וגו' והיא לא נטמאה אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא דלא נטמאה למה משקה:
אם נטמאה למה שותה?
אם לא נטמאה, למה משקה?
מגיד לך הכתוב, שהספק אסורה.
מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה - והכי קאמר קרא, אשה זו שמא נטמאה ושמא לא נטמאה, וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא, ואי לא משקה לה, אסורה:
מכאן אתה דן לשרץ.
ומכאן אתה - למד ק"ו לשרץ. ספק נגע בטהרות ספק לא נגע, דמחזקינן לה בטומאה מספק:
ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד, ואונס כרצון, עשה בה ספק כודאי,
סוטה לא עשה בה כו' - דכתיב, "והיא לא נתפשה" אסורה, הא נתפשה מותרת. והוא הדין לשוגג, אשתו ואשת איש עמו בבית, ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו, ואף היא שגגה, כסבורה שהוא בעלה:
שרץ שעשה בו שוגג כמזיד, ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק,