Enjoying this page?

-SOTAH - 020b – המקנא – פרק ראשון – סוטה, כ ע”ב

צורת הדף באתר היברובוקס

חוץ מפרשת סוטה - ואפי' בס"ת:

רבי יעקב אומר משמו,

משמו - של ר"מ:

חוץ מפרשת סוטה של מקדש.

שבמקדש - של כל סוטה וסוטה:

מאי בינייהו?

מאי בינייהו - כלומר במאי קמיפלגי באיזה טעמא:

א"ר ירמיה למחוק לה מן התורה,

למחוק לה - מפרשת סוטה שבספר תורה. לת"ק מחקינן, לר' יעקב לא מחקינן:

איכא בינייהו.

והני תנאי כי הני תנאי.

כי הני תנאי - דאיפלגו נמי בכתיבה לשמה:

דתניא, "אין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת.

רבי אחי בר יאשיה אומר, מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת".

אמר רב פפא, דילמא לא היא.

עד כאן לא קאמר ת"ק התם, אלא כיון דאינתיק לשום רחל,

דאינתיק - מכל נשים לשמה של זו:

לא הדרא מינתקא לשום לאה.

אבל תורה דסתמא כתיבה, הכי נמי דמחקינן.

אמר רב נחמן בר יצחק, דילמא לא היא.

אמר רב נחמן וכו' - איהו נמי פריך, דהני תנאי לאו כי הני תנאי? ופריך לאידך גיסא. ואית ליה נמי דרב פפא. וה"ק, איכא למיפרך להאי גיסא, ואיכא למיפרך להאי גיסא:

עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם, אלא במגילה דאיכתוב לשום אלות בעולם, אבל תורה דלהתלמד כתיבה, הכי נמי דלא מחקינן.

ורבי אחי בר יאשיה לית ליה, "כתב לגרש את אשתו, ונמלך

כתב - לה גט לגרש את אשתו, ונמלך מלגרשה:

מצאו בן עירו

בן עירו - ששמו כשמו, והוא מאותה העיר:

ואמר לו, שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך,

שמי כשמך וכו' - ובני עיר אחת אנחנו, וגט זה ראוי לי. תניהו לי, ואגרש בו את אשתי:

פסול לגרש בו"?

פסול לזה לגרש בו - דדרשינן, "לה" לשמה. דכתיב, "וכתב לה ספר כריתות", והכא נמי כתיב, "ועשה לה הכהן":

אמרי, התם, (דברים כד) "וכתב לה" אמר רחמנא, בעינן כתיבה לשמה.

הכא נמי, (במדבר ה) "ועשה לה"?

מאי עשייה?

מחיקה:

אינה מספקת לשתות עד שפניה [כו']: מני?

ר"ש היא

מני - הא דקתני, דכיון ששתתה נבדקת, ר"ש היא. דאמר, "מקריב מנחתה ואח"כ משקה". דאי לא אקרבה ברישא, לא הוה מיבדקה עד שתקרב מנחתה, דכתיב, "מזכרת עון":

דאמר, "מקריב את מנחתה ואח"כ משקה".

דכמה דלא קרבה מנחתה, לא בדקי לה מיא.

דכתיב (במדבר ה) "מנחת זכרון מזכרת עון".

אימא סיפא.

"יש לה זכות היתה תולה לה".

אתאן לרבנן?

דאי ר"ש, האמר, "אין זכות תולה במים המרים".

אמר רב חסדא הא מני ר"ע היא.

ר"ע היא - דאמר לעיל, (ד' יט) "משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה", אלמא מקרבי לה קודם שתשתה:

דאמר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה.

ובזכות, סבר לה כרבנן:

והם אומרים הוציאוה וכו': מ"ט?

דדילמא מתה.

למימרא דמת אסור במחנה לויה?!

במחנה לויה - בהר הבית. דהא עזרת נשים, וגם שער נקנור, (לעיל ז' ע"א), לא נתקדשו בקדושת עזרה, והרי הן כשאר הר הבית:

והתניא, "טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה.

ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו.

שנאמר, (שמות יג) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".

"עמו", במחיצתו".

עמו במחיצתו - ובמדבר נמי היו ג' מחנות. לפנים מן הקלעים, מחנה שכינה. "והלוים יחנו סביב למשכן העדות", (במדבר א) זה מחנה לויה. והדגלים ג' פרסאות, זה מחנה ישראל. ומשה היה לוי, וקאמר "עמו":

אמר אביי, שמא תפרוס נדה.

שמא תפרוס נדה - אגב ביעתותא דמים המרים. והנדה והזב והזבה ובעל קרי, אסורים במחנה לויה. כדילפינן בפסחים בפרק אלו דברים (ד' סז):

למימרא דבעיתותא מרפיא?

אין.

דכתיב, (אסתר ד) "ותתחלחל המלכה מאד".

ואמר רב, שפירסה נדה.

והא אנן תנן, "חרדה מסלקת דמים"?

פחדא, צמית.

פחדא צמית - דאגה שאינה באה פתאום, אלא דואגת שמא יבואו אויבים להורגה, צומת את המקור מלהוציא דם, ואפי' בשעת וסתה. וההיא דנדה, אדאגה איתמר. דקתני, "הגיע שעת וסתה ולא בדקה, טמאה, מפני שאורח בזמנו בא. ר"מ אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה, טהורה, אם בדקה אחרי כן, ומצאתה טהורה. ולא אמר אורח בזמנו בא, שחרדה מסלקת את הדמים:

ביעתותא, מרפיא:

ביעתותא - הבאה פתאום, כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו, ופתאום היא מרגשת בצערה. וכן באסתר שבאת לה שמועת מרדכי, פתאום:

מרפיא - הדמים פותח את המקור:

יש לה זכות היתה וכו': מני מתני',

מני מתני' - דקתני יש זכות תולה ג' שנים:

לא אבא יוסי בן חנן, ולא ר"א בן יצחק איש כפר דרום, ולא רבי ישמעאל?

דתניא, "אם יש לה זכות, תולה לה שלשה חדשים, כדי הכרת העובר.

כדי הכרת העובר - דדריש, "ונקתה" ע"י זכות כדי "ונזרעה זרע", כשיעור שהעובר ניכר במעוברת:

דברי אבא יוסי בן חנן.

ר"א בן יצחק איש כפר דרום אומר, ט' חדשים.

שנאמר, (במדבר ה) "ונקתה ונזרעה זרע". ולהלן הוא אומר, (תהילים כב) "זרע יעבדנו יסופר". זרע הראוי לספר.

הראוי לספר - לחיות, ולבא לידי סיפור שבחו של מקום:

רבי ישמעאל אומר, שנים עשר חדש.

ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר.

ואע"פ שאין ראיה - גמורה לדבר, דזכות תולה י"ב חודש, זכר לדבר. ולקמן מפרש, אמאי אינה ראיה:

דכתיב (דנייאל ד, כד) "להן מלכא, מלכי ישפר עליך

להן מלכא מלכי ישפר עליך וגו' - דניאל אמר לנבוכדנצר, כשפתר לו החלום, שיהא נטרד מן האנשים, ולהיות עם בהמה וחיה. "להן מלכא", אמנם המלך, "מלכי ישפר עליך", עצתי תיטב בעיניך, להאמין לעצתי:

וחטיך, בצדקה פרוק,

וחטיך בצדקה פרוק - חטאך, ע"י צדקה פדה:

ועויתך, במיחן ענין

ועויתך במיחן - ועונותיך, בחנינת העניים: