ממשמע שנאמר, "לא יקום עד באיש", איני יודע שהוא אחד, מה ת"ל "אחד"?
ממשמע שנאמר עד - ולא נאמר "עדים", איני יודע דאחד קאמר?! אלא מדאיצטריך למיכתב, "אחד", שמע מינה, ד"עד" שנים משמע.
דאינו אלא לשון עדות. וסתם עדות שנים:
זה בנה אב, כל מקום שנאמר "עד"' הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
ואמר רחמנא, תרי לית בה, אלא חד.
(במדבר ה, יג) "והיא לא נתפשה", אסורה.
ואמר רחמנא תרי לית בה - לעיל קאי, לפרושי מסקנא דמילתיה, היכי מידריש, "ועד אין בה":
אלא, טעמא דכתיב "לא יקום עד אחד באיש",
הא לאו הכי, הוה אמינא "עד", דסוטה חד הוא.
ואי אפילו חד ליכא, אלא במאי מיתסרא?
אלא טעמא כו' - קושיא היא.
כלומר, טעמא דכתיב, "לא יקום עד אחד", דההוא מוכח לך, דהאי "ועד אין בה" בתרי קאמר.
הא לאו הכי, הוה אמינא, "עד" דכתיב הכא, בסוטה, חד הוא.
וקאמרינן, אפילו אחד "אין בה":
איצטריך.
סד"א, "עד אין בה", אין נאמן בה.
איצטריך - "לא יקום עד אחד", לגלויי עליה דהאי, ולאשמעינן, דחד מהימן.
דאי לאו הכי, הוה אמינא, כל סתם עד, אחד הוא.
ובסוטה לא הוה אמינא דמיתסרא, ואפי' בעד א', וכל שכן בלא עד.
והכי הוה דרשינן ליה, "ועד אין בה" דקא אמר רחמנא, הכי קאמר, ועד אחד אין נאמן בה, אלא שנים:
אין נאמן בה?!
ופרכינן אין נאמן בה - בתמיה:
ואלא מאי בעי, עד דאיכא תרי,
אלא מאי בעי - קרא, עד דאיכא תרי, בתמיה!
אמאי אתא קרא להאי, לשתוק קרא מיניה כו':
לישתוק קרא מיניה, דאתיא "דבר", "דבר" מממון. ואנא ידענא, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה?
דבר דבר מממון - כתיב בנואפת, "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א) וכתיב בדיני ממונות, "ע"פ שני עדים יקום דבר" (שם יט, טו):
איצטריך.
סד"א, סוטה שאני, דרגלים לדבר.
שהרי קינא לה ונסתרה.
ליתהימן בה עד אחד.
איצטריך - "לא יקום" לגלויי עליה דהאי, "עד" דבשנים הכתוב מדבר.
דאי לא גלי עליה, הוה אמינא, "עד" חד משמע, ואין נאמן בה, קאתא קרא לאשמועינן.
ודקשיא לך למה לי קרא?
סלקא דעתך אמינא, סוטה, שאחר קינוי וסתירה בא עד אחד והעיד שנטמאה באותה סתירה שאני, וראוי להאמינו כאן, שהרי רגלים לדבר:
ומי מצית אמרת דאין נאמן בה, ושריא?
ומי מצית אמרת - דאי לא גלי רחמנא דכל עד שנים הם, דאנא אמינא, דהאי "עד אין בה", אין נאמן בה קאמר.
א"כ בא הכתוב להקל עליה:
והא מדכתיב, "והיא לא נתפשה", מכלל דאסורה?
והא מדכתיב והיא לא נתפשה מכלל - דפשיטא לך דנטמאה, והיכי קאמר ו"היא לא נתפשה", א"ועד אין בה".
נהי דרישא דקרא איכא למימר, ע"י שנים עדים, "ושכב איש אותה" בעדים, ועד אחד אין נאמן בה.
[עי' ברש"י לעיל ב, א בד"ה ועד אין בה]
אלא, "והיא לא נתפשה" היכי קאי אאין נאמן בה, הא אמרת דלא מחזקי לה בנבעלת?:
איצטריך.
סד"א, אין נאמן בה, עד דאיכא תרי.
ובתרי נמי, היא דלא נתפשה.
קמ"ל:
[עי' לקמן ו,א, ביאור "ועד אין בה" לפי פשוטו]
רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים וכו': מ"ט דרבי יהושע?
אמר קרא, (במדבר ה, יג) "בה".
בה - בטומאה קאי.
דהא מינה סליק, "והיא נטמאה ועד אין בה".
ודרשינן אין בה תרי אלא חד:
"בה", ולא בקינוי.
בה - עד אחד נאמן, ולא בקינוי:
"בה", ולא בסתירה.
ורבי אליעזר אומר, "בה", ולא בקינוי.
ואימא "בה", ולא בסתירה?
סתירה איתקש לטומאה.
דכתיב, (במדבר ה, יג) "ונסתרה והיא נטמאה".
קינוי נמי איתקש לטומאה?
דכתיב, (במדבר ה, יד) "וקנא את אשתו והיא נטמאה"?
הא מיעט רחמנא "בה"?
ומה ראית?
מסתברא, סתירה עדיפא,
סתירה עדיפא - לאחמורי בה:
שכן אוסרתה
שכן אוסרתה - על הבעל ועל הבועל מספק:
כטומאה.
כטומאה - ודאית.
כדדרשינן לקמן, "מגיד לך הכתוב, שעל הספק אסורה". בפרק כשם שהמים בודקין (דף כח, א):
אדרבה, קינוי עדיף, שכן עיקר גרם לה?
שכן עיקר גרם לה - שע"י הקינוי, סתירתה אוסרתה:
אי לאו סתירה, קינוי מי איכא?!
ואי לאו קינוי, סתירה מאי אהני?!
אפ"ה סתירה עדיפא, דאתחלתא דטומאה היא.
מתני' דלא כי האי תנא.
מתני' - דקתני לר"א דקינוי בשנים וסתירה על פי עצמו:
דלא כי האי תנא - דקתני לר"א סתירה בשנים וקינוי על פי עצמו:
דתניא, "רבי יוסי ברבי יהודה אומר, משום ר' אליעזר, המקנא לאשתו, מקנא ע"פ עד אחד, או ע"פ עצמו.
ומשקה לה, על פי שנים.
השיבו חכמים, לדברי רבי יוסי ברבי יהודה, אין לדבר סוף!"
לדברי ר"י בר' יהודה אין לדברי ר' אליעזר סוף - ולקמן מפרש לה:
מ"ט דר' יוסי ברבי יהודה?
אמר קרא, "בה".
"בה" ולא בסתירה.
ואימא, "בה", ולא בקינוי?
קינוי איתקש לטומאה.
דכתיב, (במדבר ה, יד) "וקנא את אשתו והיא נטמאה".
סתירה נמי איתקש לטומאה, דכתיב,(במדבר ה, יג)"ונסתרה והיא נטמאה"?
ההוא לכמה שיעור סתירה, כדי טומאה הוא דאתא.
"השיבו חכמים לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף".
מאי ניהו?
מאי ניהו - אין לדבר סוף דקאמר:
דזמנין דלא קני, ואמר קנאי.
ואמר קנאי - כשכועס עליה, אומר "קנאתי לה מפלוני", ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל שהוא.
דכיון דלא קינא לה, לא נזהרה בו:
הא למשנתינו יש לדבר סוף?!
הא למשנתינו יש סוף - לדברי רבי אליעזר בתמיה:
זמנין דלא איסתתר, ואמר איסתתר?
והא זמנין דלא איסתתר - ואומר ראיתיה שנסתרה:
אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן, "אף לדברי רבי יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף".
"אף לדברי רבי יוסי בר' יהודה, ולא מיבעיא למשנתינו?!"
ולא מיבעיא למשנתינו - בתמיה:
אדרבה, למשנתינו איכא עיקר,
איכא עיקר - שכבר התחיל בעדים שלא ע"י כעס:
התם ליכא עיקר?
הכא ליכא עיקר - ולכשיכעוס, נקל לומר "קנאתי".
והוא ימצא לה סתירות הרבה:
אלא אי איתמר הכי איתמר.
"א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן, לדברי ר' יוסי בר' יהודה, אף למשנתינו אין לדבר סוף".
א"ר חנינא מסורא, לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה, "לא תיסתרי בהדי פלוני".
לא לימא איניש - אפילו בינו לבינה:
דילמא קי"ל כרבי יוסי בר' יהודה, דאמר קינוי על פי עצמו, ומיסתתרא.
ומסתתרא - ונסתרת ונאסרת עליו:
וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם.
אמר ריש לקיש, מה לשון "קינוי"?
דבר המטיל קנאה, בינה לבין אחרים.
קנאה - כעס.
כמו, "הם קנאוני בלא אל" (דברים לב,כא).
"כי קנאה חמת גבר" (משלי ו):
אלמא קסבר, קינוי על פי עצמו.
וכולי עלמא לא ידעי דקני לה, ואמרי, "מאי דקמא דקא בדלה?"
מאי דקמא - מה יש לפנינו?
מה אירע עכשיו, שזו בודלת מן האנשים?:
ואתו למיעבד קנאה בהדה.
ורב יימר בר ר' שלמיא משמיה דאביי אמר, דבר המטיל קנאה בינו לבינה.
אלמא קסבר, קינוי על פי שנים עדים.
וכולי עלמא ידעי דקני לה,
וכולי עלמא ידעי דקני לה - שהעדים מגלין הדבר, ואינן שונאין אותה:
ואיהו הוא דאתי למיעבד קנאה בהדה.
ואיהו דאתי למיעבד קנאה בהדה - שזו מקניטתו על שחושדה: