ואין סותר את הקודמין - והאי דתנן בפ' הריני נזיר מגלח (לעיל יט:) מי שנזר נזירות מרובה והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ כו' ב"ה אומרים נזיר כבתחלה וסותר את הקודמין  התם הוי טעמא לפי שעשה נזירותו בח"ל ואין עיקר נזירות אלא בא"י אבל כאן שעשה ואחר כך יצא אינו צריך לסתור את הקודמים:

וספרו של מצורע - דהיינו אחר חלוטו הוא דהאי קרא וכבס בגדיו וגו' (ויקרא יד) בסוף ימי חלוטו כתיב דהיינו כשנתרפא מצרעתו כדכתיב ברישא דעניינא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וגו' ואז הוא מגלח כדכתיב וגילח את כל שערו ומתחילין ימי ספירו ולאחר ימי ספירו מגלח פעם שנית כדכתיב בההוא קרא גופיה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' וימי ספירו של מצורע אותן ימים שכתוב בהן וכבס המטהר וגלח את כל שערו ורחץ במים ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וימי גמרו של מצורע היינו ימי חלוטו דכתיב בהו (שם יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין ואחר יתחיל למנות ימי נזירותו אלא למקום שפסק יתחיל והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער ל' יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע ואף אותן ימים של ספרו ושל גמרו אין עולין לו למנין:

באמת אמרו - הלכה היא למשה מסיני ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע ימים הראשונים שכתוב בהן (שם) והסגיר הכהן שבעת ימים וכתי' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית  עולין לו ממנין ימי נזירותו ולקמן מפרש מהיכא גמיר:

גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא - נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס בה באוירא קליש ליה טומאה:

או דילמא משום גושא - דטומאה חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא:

ואי אמרת משום אוירא - היכא דאיכא אוירא בלא גושא מי הויא לה טומאה חמורה כולי האי דתיבעי הזאה שלישי ושביעי:

וכי קתני - ומזה בשלישי ושביעי אשארא אסככות ופרעות ולאו אארץ העמים:

הכי נמי מסתברא - דלא אכולהו קאי מדקתני כלים הנוגעים במת:

והני כלים בני הזאה נינהו - כלומר ואם נוגע נזיר בכלים הנוגעים במת צריך הזאה בתמיה:

אלא לאו שמע מינה - לאו אכולהו קאי אלא אשארא קאי אהנך [דבני] הזאה נינהו: