למימרא: דתקנתא דכרכין הוי?
למימרא דתקנתא דכרכין היא - כדי שיספקו, משמע כדי שיהו פנויין ליום השמחה:
והתנן: "חל להיות בשני, כפרים ועיירות גדולות - קורין בו ביום". ואם איתא, ליקדמו ליום הכניסה?
הוו להו עשרה[1], ועשרה לא תקינו רבנן.
ת"ש: "חל להיות בחמישי - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום". ואם איתא - ליקדמו ליום הכניסה, דאחד עשר הוא?
מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן.
תא שמע: "א"ר יהודה - אימתי, במקום שנכנסים בשני ובחמישי, אבל מקום שאין נכנסים בשני ובחמישי - אין קורין אותה אלא בזמנה".
ואי סלקא דעתך תקנתא דכרכין היא: "משום דאין נכנסים בשני ובחמישי" מפסדי להו לכרכין?!
לא תימא: "כדי שיספקו מים ומזון", אלא אימא: "מפני שמספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכין":
אלא אימא מפני שמספקין - שכר הוא להם בשביל שהן מספקין, הלכך היכא דאין נכנסין לא קולא הוא לגבייהו, ואין כאן שכר:
כיצד חל להיות בשני בשבת - כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום וכו':
מאי שנא רישא דנקט סידורא דירחא, ומאי שנא סיפא דנקט סידורא דיומי?
סידרא דירחא - דקתני: "בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו" כסדר מנין החודש, וכשבא לפרשה נקט סדר ימי השבת, ושמעינן ימי החודש לאחריה: "חל להיות ערב שבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה" - הרי י"ג. "חל להיות בשבת" - הרי י"ב. "חל להיות אחר השבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה" - הרי י"א[2]. ומשני: "איידי דמיתהפכי ליה - נקט סידורא דיומי". כלומר' ע"י שאם היה אוחז ימי השבת לפי סדר ימי החדש - יהו נהפכין לו וטועה בגירסתו, השונה את המשנה. לפי שהיה צריך להזכירן לאחוריו: אחר השבת - דהיינו י"א, בשבת - י"ב, ערב שבת - י"ג - מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות - להכי נקט סידורא דיומא, וסדר החודש הבא לו לאחוריים, אינו מזכירו בפיו, דהרי מאליו הוא נשמע, ואין כאן עוד טעות:
איידי דמיתהפכי ליה - נקט סידורא דיומי:
חל להיות בע"ש וכו':
מתני' מני אי רבי אי רבי יוסי.
מני מתני' - דקתני: "חל להיות ע"ש - עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום" - אי רבי אי רבי יוסי:
מאי רבי?
דתניא: "חל להיות בע"ש - כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה, ומוקפין חומה קורין בו ביום.
ר' אומר: אומר אני, לא ידחו עיירות ממקומן, אלא אלו ואלו קורין בו ביום".
מאי טעמא דת"ק?
דכתיב: "בכל שנה ושנה" - מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין, אף כאן עיירות קודמות למוקפין.
בכל שנה ושנה - "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" - כל השנים יהו שוות:
ואימא: "בכל שנה ושנה" - מה כל שנה ושנה אין נדחין עיירות ממקומן, אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן?
שאני הכא, דלא אפשר.
דלא אפשר - דאם כן, לא יקדמו עיירות למוקפין, שאינן יכולין לקרות בשבת:
ורבי מ"ט?
"בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחין ממקומן, אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן.
מה כל שנה ושנה עיירות בי"ד - לכך אין נדחות ממקומן ודלא כתנא קמא דרבי:
ואימא: "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין, אף כאן נמי עיירות קודמות למוקפין?
שאני הכא, דלא אפשר.
מאי ר' יוסי?
דתניא: "חל להיות בערב שבת - מוקפין וכפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום.
רבי יוסי אומר: אין מוקפין קודמין לעיירות, אלא אלו ואלו קורין בו ביום".
מ"ט דתנא קמא?
דכתיב: "בכל שנה ושנה". מה כל שנה ושנה, עיירות בארבעה עשר, וזמנו של זה לא זמנו של זה.
זמנו של זה לא הוא זמנו של זה - הלכך לא עבד כתנא דמתני' כו':
אף כאן, עיירות בארבעה עשר, וזמנו של זה לא זמנו של זה.
ואימא: "בכל שנה ושנה",
Recroding ends
מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות, אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות?
שאני הכא, דלא אפשר.
דלא אפשר - דאי לא מקדמת להו למוקפין צריך אתה לעקור עיירות מפני מוקפין או יקראו ביום אחד:
מ"ט דר' יוסי?
"בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות, אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות.
ואימא: "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה זמנו של זה לא זמנו של זה, אף כאן זמנו של זה לא זמנו של זה?
שאני הכא, דלא אפשר.
וסבר רבי: עיירות לא דחינן ליום הכניסה?!
והתניא: "חל להיות בשבת: כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בע"ש, ומוקפות חומה למחר.
ר' אומר: אומר אני הואיל ונדחו עיירות ממקומן - ידחו ליום הכניסה"?
הכי השתא?! התם - זמנם שבת היא, והואיל דנדחו ידחו, והכא - זמנם ערב שבת.
הכא ערב שבת זמנם - ואין לך צורך לדחותן:
כמאן אזלא הא דאמר רבי חלבו א"ר הונא: פורים שחל להיות בשבת - הכל נדחין ליום הכניסה.
הכל נדחין - סלקא דעתך? והא איכא מוקפין דעבדי למחר?
אלא כל הנדחה - ידחה ליום הכניסה.
כמאן? - כרבי.
דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן - מאי טעמא?
אמר רבה: הכל חייבין בקריאת מגילה
הכל חייבין - ומתוך שהוא מחוייב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה:
ואין הכל בקיאין במקרא מגילה.
גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים.
ויעבירנה ארבע אמות - ואפילו לן בשדה ומגילה בידו - יש לגזור על הדבר[3]:
והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דלולב[4].
רב יוסף אמר: מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה.
נשואות למקרא מגילה - לקבל מתנות האביונים ואי אפשר בשבת:
תניא נמי הכי: אע"פ שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום".
גובין בו ביום - שמקדימין בו לקרות גובין הגבאים מתנות האביונים ומחלקין לעניים:
"אע"פ שאמרו"? אדרבה, "משום דאמרו" הוא?
אדרבה - משום דאמרו להקדים את הקריאה, הוא דאמרו להקדים את המתנות, כדמפרש תנא טעמא ואזיל, מפני שעיניהן של עניים כו':
אלא הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה.
אבל