בעפר תיחוח.
והא קא עביד גומא?
והא קא עביד גומא - וחייב משום בנין:
כדר' אבא.
דאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור עליה:
פטור עליה - כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה, דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש, אלא מקלקל, וכל המקלקלים פטורים:
שאפר כירה מוכן הוא:
אפר כירה מאן דכר שמיה?
מאן דכר שמיה - דקאמר שאפר כו' דמשמע דיהיב טעמא למילתיה דלעיל:
אמר רבה: הכי קאמר: ואפר כירה מוכן הוא.
אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט,
שהוסק מערב י"ט - מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי:
אבל הוסק ביום טוב - אסור.
אבל הוסק ביו"ט - דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול - אסור:
ואם ראוי לצלות בו ביצה -
ואם ראוי לצלות בו ביצה - שיש עדיין רמץ חם:
מותר.
מותר - דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה, ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה, שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:
תניא נמי הכי. כשאמרו אפר כירה מוכן הוא - לא אמרו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביום טוב - אסור.
ואם ראוי לצלות בו ביצה - מותר.
הכניס עפר לגנתו ולחורבתו - מותר לכסות בו.
הכניס עפר - הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן - מותר לכסות בו. דכל זמן שהוא צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו:
ואמר רב יהודה: מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו.
מכניס אדם מלא קופתו עפר - בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו, ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא:
דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה: והוא שייחד לו קרן זוית.
והוא שיחד לה כו' - ולא שטחה, דמוכחא מילתא דלצרכיו קא בעי לה. ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה:
מיתיבי:
כוי
כוי - ספק חיה ספק בהמה:
אין שוחטין אותו ביו"ט.
אין שוחטין אותו ביו"ט - משום דשמא חיה הוא וצריך כסוי, והוא אינו יכול לכסותו ביו"ט, כדקתני:
ואם שחטו - אין מכסין את דמו.
ואם שחטו אין מכסין את דמו - דשמא בהמה הוא ואין בו מצות כסוי, ואין מטלטלין העפר לכך:
ואי איתא
ואם איתא - דיש עפר שמוכן לכל צרכי אדם, אפי' הוא בהמה לכסייה:
לכסייה כדרב יהודה.
כדרב יהודה - אם הכניס קופת עפר:
ולטעמיך, לכסייה באפר כירה או בדקר נעוץ?
ה"ג ולטעמיך לכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה - דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא:
אלא דלית ליה.
הכא נמי דלית ליה.
אי הכי מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי לא?
אפילו ודאי נמי - דהא כב"ה קי"ל דאסרי, ואפילו דיעבד בלא דקר נעוץ:
לא מבעיא קאמר.
לא מבעיא קאמר - הא דנקט כוי אין שוחטין, כל שכן חיה גמורה הטעונה כסוי והוא אינו יכול, ולרבותא אשמעינן כוי ולא מיבעיא ודאי:
לא מבעיא ודאי דלא לשחוט.
אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לשחוט ולא לכסייה. קמ"ל.