ליתן, טעם כעיקר.
שאם שרה ענבים במים, ויש בהן טעם יין, חייב.
מכאן אתה דן לכל התורה כולה.
ומה נזיר, שאין איסורו איסור עולם.
ואין איסורו איסור הנאה.
ויש היתר לאיסורו.
עשה בו טעם כעיקר.
כלאים שאיסורו איסור עולם.
ואיסורו איסור הנאה.
ואין היתר לאיסורו.
אינו דין שיעשה טעם כעיקר?!
והוא הדין לערלה, בשתים".
הא מני רבנן היא, ורבי יוחנן דאמר כרבי עקיבא.
הי ר"ע?
אילימא ר"ע דמתני'?
דתנן, "רבי עקיבא אומר, נזיר ששרה פתו ביין, ויש בו לצרף כדי כזית, חייב".
וממאי דמפת ומיין, דילמא מיין לחודיה?
וכי תימא מיין לחודיה, מאי למימרא?
הא קמ"ל, דאע"ג דתערובת?
אלא ר"ע דברייתא.
דתניא, "ר"ע אומר, נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית מפת ומיין, חייב".
ור"ע טעם כעיקר מנא ליה?
יליף מבשר בחלב.
לאו טעמא בעלמא הוא, ואסור?!
הכא נמי, לא שנא.
ורבנן?
מבשר בחלב לא גמרינן, דחידוש הוא.
ומאי חידוש?
אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי, ובהדי הדדי אסור.
כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה שרי, ובהדדי אסור?
אלא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי, בשיל ליה בשולי, אסור.
ור"ע נמי בשר בחלב ודאי חידוש הוא?
אלא יליף מגיעולי נכרים.
גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא? ואסור.
הכא נמי, ל"ש.
ורבנן?
גיעולי נכרים נמי חידוש הוא.
דהא כל נותן טעם לפגם מותר, דגמרינן מנבילה.
והכא אסור!
ורבי עקיבא?
כדרב חייא בריה דרב הונא.
דאמר, "לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא".
הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא.
ורבנן קדירה בת יומא, נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי, מדרבנן נשמע לרבי עקיבא.
מי לא אמרי רבנן, "משרת" ליתן טעם כעיקר, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה.
לרבי עקיבא נמי, "משרת" להיתר מצטרף לאיסור, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה?
א"ל,