בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן, מוכרן בבית דין.
בכדי חסרונן - כשאין נחסרין אלא כדרך חסרון של פירות, הקצוב בבבא מציעא בהמפקיד (מ, א).
לחטין ולאורז, תשעה חצאי קבין, לכור:
וכל שכן הכא, דהא פסידי לגמרי!:
דקא פסיד לגמרי - שנאסרים בהנאה:
ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות כו': תני תנא קמיה דרב יהודה, "על גב האיצטבא".
על גב האיצטבא - על הכסא ממש:
א"ל, וכי להצניען הוא צריך?
וכי להצניעם הוא צריך - והלא למראה העין הם ניתנות שם:
תני, "על גג האיצטבא".
גג האיצטבא - גג היה בנוי למעלה מפני הגשמים:
אמר רחבא אמר ר' יהודה, הר הבית, סטיו כפול היה.
סטיו כפול היה - האיצטבא סביב סביב מקפת.
ובתוך אותו הקף, עוד אחר:
תניא נמי הכי, "הר הבית סטיו כפול היה.
רבי יהודה אומר, איסטוונית היתה נקראת.
סטיו לפנים מסטיו:
פסולות וכו': אמאי פסולות?
אמר רבי חנינא, מתוך שהיו מרובות,
מתוך שהן מרובות - לחמי תודה בשלשה עשר בניסן.
שכל מי שיש לו להביא תודה ברגל, מביאה בשלשה עשר:
נפסלות בלינה.
נפסלות בלינה - לבוקרו של ארבעה עשר.
לחמי תודה, ארבעים חלות.
ועשרה מהן, חמץ.
שנאמר (ויקרא ז, ) "על חלות לחם חמץ":
דתניא, "אין מביאין תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה".
פשיטא?
אמר רב אדא בר אהבה, הכא בי"ד עסקינן.
וקסבר, "אין מביאין קדשים לבית הפסול".
אין מביאין קדשים לבית הפסול - אין מביאין קרבן ביום, שיתמעט זמן אכילתו, שקבעה לו תורה, ונמצא בא לידי נותר.
ותודה נאכלת ליום ולילה.
ואם יביאום בארבעה עשר, אינן נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות:
וכולי עלמא, בשלשה עשר מייתי להו.
וכולי עלמא בשלשה עשר מייתי להו - כל מי שעליו תודה, מביאה בשלשה עשר.
לפי שלא יקריבנה למחר.
וכל שכן בפסח:
ומתוך שהן מרובות, נפסלות בלינה.
נפסלות בלינה - שאין להם אוכלין כל כך.
ומשום דפסולות ועומדות, היו ניתנין שם.
דאם היו כשירות לא היו נותנין אותן שם, כדי לפוסלן בידים.
שמונחות שם עד זמן הביעור, ונשרפות:
משום ר' ינאי אמרו, כשירות היו.
ואלא אמאי קרי להו "פסולות"?
שלא נשחט עליהן הזבח.
כשירות היו - כלומר, אפילו לא היה להן פסול גדול כלינה, שהן כבר לשריפה.
אפילו הכי, מאחר שאין להם תקנה ליאכל, ואפילו הן עדיין טעונות עיבור צורה, יהבינן להו התם.
והיכי דמי?
כגון שלא נשחט עליהן הזבח, ויש להן קדושת דמים, משהוקדשו, ואין להן היתר עד שישחט עליהן הזבח, ויזרק הדם.
דלחמי תודה, אין קדושין קדושת הגוף, אלא בשחיטת הזבח.
כדתניא במנחות, "'על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו', 'על זבח', מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחת התודה"
והאי, "קדוש", קדושת הגוף קאמר.
דהא משעה שאמר הרי (עלי) לתודתי, חל עליהם שם הקדש.
אבל אין קדושות ליפסל בלינה ובטבול יום.
ואם נטמאו, נפדין ויוצאין לחולין, עד שישחט הזבח עליהן.
וכשם שהזבח מקדשן, כך בזריקת הדם ניתרין הם לאכילה, כבשר התודה עצמו.
דהואיל ותלויין בה, הרי היא כמוה.
וזריקת הדם, מתרת קדשים.
דכתיב, "ודם זבחיך ישפך", והדר "והבשר תאכל":
ונשחוט?
שאבד הזבח.
ונייתי זבח אחר, ונשחוט?
דאמר, "זו תודה וזו לחמה".
וכדרבה.
דאמר רבה, "אבד הלחם, מביא לחם אחר.
אבדה תודה, אין מביא תודה אחרת".
אין מביא תודה אחרת - על אותו לחם.
ופודין אותו ויוצא לחולין.
דלחם גלל תודה.
וכיון דהוקבע לזו, פסול לאחרת.
אבל בדמים, יקח תודה, או לחם תודה אחרת:
מ"ט?
לחם גלל תודה.
ואין תודה גלל לחם.
ואין תודה גלל לחם - שהיא עיקר:
וניפרקינהו ונפקינהו לחולין?
ונפרקינהו - דכל זמן שלא קידשו לגופן, יש להם פדיון.
והואיל ויש להם תקנה בכך, למה אנו מפסידין קדשים?
אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח, דשוב אין להם תקנה:
אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח, ונשפך הדם.
וכגון שנשפך הדם - ומיהו, עדיין אינן טעונות שריפה, וצריכות לעבר צורתן.
דתנן בכיצד צולין (פסחים פב, א) "כל שפסולו בגופו, ישרף מיד.
בדם ובבעלים, תעובר צורתו, ויצא לבית השריפה".
ואפילו הכי מזלזלינן בהו, ויהבינן להו התם:
וכמאן?
כמאן - קאמרת דבשחיטה לחודה קדוש גופו, שלא לפדות עוד:
כרבי.
דאמר רבי, "שני דברים המתירין, מעלין זה בלא זה".
שחיטה וזריקה - הן מתירין את הזבח, ואת התלוי בו:
מעלין - מעלין אותו מעלה אחת, ליקדש בגופו.
ואף על פי שאינו ניתר, עד שתבוא השניה:
דתניא, "כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה.
שתי הלחם של עצרת תלויין בשני כבשי שלמים - דכתיב, (ויקרא כג, ) "ושני כבשים בני שנה, לזבח השלמים, והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה'".
וגמרינן להו מלחמי תודה, שאין קדושים אלא בזביחתה.
במנחות בפרק התכלת:
כיצד?
שחטן לשמן, וזרק דמן לשמן, קידש הלחם.
שחטן שלא לשמן, וזרק דמן שלא לשמן, לא קידש הלחם.
שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן,
לחם קדוש,
קדוש - ליפסל ביוצא, ושלא יפדה עוד:
ואינו קדוש.
ואינו קדוש - ואינו ניתר באכילה.
ואף על פי שהכבשים עצמן מותרין, דקיימא לן, "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, כשירין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה".
ותניא בפרק שני דביצה (כ, ב), "כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, הדם יזרק, והבשר יאכל"?
אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא.
אבל לחם, כיון דכבשים אין שמן עליהן, דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם שלמי נדבה עליהן, מי יתירנו?
כאבוה, בבבא קמא בפרק מרובה (עו, ב):
דברי רבי.
ר' אלעזר בר"ש אומר, לעולם אינו קדוש הלחם, עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן".
אפי' תימא ר' אלעזר ברבי שמעון.
הכא במאי עסקינן, כגון שנתקבל הדם בכוס, ונשפך.
ור"א בר"ש סבר ליה כאבוה.
דאמר, "כל העומד לזרוק,
העומד ליזרוק - שאינו מחוסר אלא זריקה:
כזרוק דמי".
כזרוק דמי - לחול עליו כל שם פסול קדשי קדשים.
אבל לאישתרויי, לא מישתרי עד דזריק:
תנא, "משום רבי אלעזר אמרו, כשירות היו.
כל זמן שמונחות, כל העם אוכלין.
ניטלה אחת, מהן תולין. לא אוכלין ולא שורפין.
ניטלו שתיהן, התחילו כולן שורפין".
תניא, "אבא שאול אומר,