024b – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כד ע”ב

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כד,ב

וממשמש בבגדו.

וממשמש בבגדו - להעביר הכינה העוקצתו:

אבל לא היה מתעטף.

אבל לא היה מתעטף - אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל, לא היה נוטלה ומתעטף, שלא להפסיק:

וכשהוא מפהק, היה מניח ידו על סנטרו.

על סנטרו - מנטו"ן בלע"ז.

שלא תראה פתיחת פיו:

מיתיבי, "המשמיע קולו בתפלתו, הרי זה מקטני אמנה.

הרי זה מקטני אמנה - כאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפילת לחש, ומגביה הרבה:

המגביה קולו בתפלתו, הרי זה מנביאי השקר.

הרי זה מנביאי השקר - דכתיב, "ויקראו בקול גדול" (מלכים א' י"ח, כח):

מגהק ומפהק, הרי זה מגסי הרוח.

המתעטש בתפלתו, סימן רע לו.

ויש אומרים, ניכר שהוא מכוער.

המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח ויש אומרים ניכר שהוא מכוער, גרסינן:

הרק בתפלתו, כאילו רק בפני המלך".

בשלמא מגהק ומפהק, לא קשיא.

כאן לאונסו, כאן לרצונו.

אלא מתעטש אמתעטש, קשיא?

אלא עטוש אעטוש קשיא - דאין עטוש אלא לאונסו:

מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא.

כאן מלמעלה, כאן מלמטה.

למטה - מפיח בקול:

דאמר רב זירא, "הא מילתא, אבלעא לי בי רב המנונא, ותקילא לי, כי כולי תלמודאי".

ותקילא לי כי כולי תלמודאי - שקולה עלי וחביבה.

לפי שהיה רגיל להתעטש:

"המתעטש בתפלתו, סימן יפה לו.

כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה,

כשם שעושים לו נחת רוח - שהעטוש נחת רוח לאדם:

כך עושין לו נחת רוח מלמעלה.

כך עושים לו נחת רוח מלמעלה - מן השמים, למלאות שאלתו:

אלא רק ארק, קשיא?

רק ארק נמי לא קשיא.

אפשר כדרב יהודה.

אפשר כדרבי יהודה - להבליע באפרקסותו.

סודר שבראשו, ושני ראשין תלויין בפניו:

דאמר רב יהודה, "היה עומד בתפלה, ונזדמן לו רוק, מבליעו בטליתו.

ואם טלית נאה הוא, מבליעו באפרקסותו".


רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה.

פתקיה - זרקו:

א"ל, "לא סבר לה מר להא דרב יהודה, 'מבליעו באפרקסותו'?!"

א"ל, "אנא אנינא דעתאי":


המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה: אמר רב הונא, לא שנו, אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש, מותר.

והני מילי, ביחיד, אבל בצבור, אתי למיטרד צבורא:


רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה

- דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה, "כל העולה מבבל לא"י, עובר בעשה.

מישתמיט מיניה - לא היה נראה אליו.

לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לארץ ישראל, ורב יהודה אוסר לו.

לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש:

שנאמר (ירמיהו כז, כב) בבלה יובאו, ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, נאם ה''". -

אמר, "איזיל ואשמע מיניה מילתא,

ואשמע מיניה מילתא - מבחוץ:

מבית וועדא,

מבית וועדא - מבית המדרש:

והדר אפיק".

אזל, אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה.

"היה עומד בתפלה, ונתעטש,

ונתעטש - מלמטה:

ממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל".

עד שיכלה הרוח - מגופו, שנודף מאותו רוח:

איכא דאמרי, "היה עומד בתפלה ובקש להתעטש.

מרחיק לאחריו ד' אמות, ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח.

וחוזר ומתפלל

וחוזר לתפלה - למקום שפסק:

ואומר

ואומר - בתוך התפלה.

דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח, לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:

'רבש"ע, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה'.

ומתחיל ממקום שפסק".

אמר ליה, "אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי":


ת"ר, "היה ישן בטליתו, ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה, חוצץ בטליתו על צוארו, וקורא ק"ש.

וי"א, על לבו".

ותנא קמא, הרי לבו רואה את הערוה?

קסבר, לבו רואה את הערוה, מותר.


אמר רב הונא א"ר יוחנן, היה מהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו, וקורא ק"ש.

א"ל רב חסדא, "האלהים! אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה, לא צייתנא ליה".

איכא דאמרי.

אמר רבה בר בר חנה אמר ריב"ל, היה מהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו, וקורא ק"ש.

א"ל ר' חסדא, "האלהים! אם אמרה לי ריב"ל בפומיה, לא צייתנא ליה".

ומי אמר ר' הונא הכי?

והאמר רב הונא, "ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה".

לא קשיא.

כאן בעומד, כאן במהלך.

ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ, ומבית הכסא"?

וכי תימא, הכא נמי, כאן בעומד, כאן במהלך.

איני?

והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי ק"ש.

כי מטא במבואות המטונפות, אשתיק.

א"ל לר' יוחנן, "להיכן אהדר?"

א"ל, "אם שהית כדי לגמור את כולה, חזור לראש."

[רש"י ברכות כג, א]

הכי קאמר ליה.

לדידי, לא סבירא לי.

לדידי לא סבירא לי - לא הייתי מזקיקו להפסיק:

לדידך, דסבירא לך.

אם שהית כדי לגמור את כולה, חזור לראש.

תניא כותיה דרב הונא.

תניא כותיה דרב חסדא.

תניא כותיה דרב הונא.

"המהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו, ויקרא ק"ש".

תניא כותיה דרב חסדא.

"היה מהלך במבואות המטונפות, לא יקרא ק"ש.

ולא עוד, אלא שאם היה קורא ובא, פוסק".

לא פסק מאי?

אמר ר' מיאשה בר בריה דריב"ל, עליו הכתוב אומר, (יחזקאל כ, כה) "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם]".

ר' אסי אמר (ישעיהו ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי השוא".

בחבלי השוא - בחבלים שאינם חזקים, אלא נוחין להנתק, הן מושכין העון על עצמם:

אף זה - על ידי דבור בעלמא הוא נענש:

רב אדא בר אהבה אמר מהכא, (במדבר טו, לא) "כי דבר ה' בזה".

ואם פסק, מה שכרו?

אמר ר' אבהו, עליו הכתוב אומר, (דברים לב, מז) "ובדבר הזה תאריכו ימים":

ובדבר הזה - בשביל דבור זה שנזהרתם עליו, תאריכון ימים:


אמר רב הונא, היתה טליתו חגורה לו על מתניו, מותר לקרות ק"ש.

היתה טליתו חגורה על מתניו - לכסותו ממתניו ולמטה, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום, קורא קריאת שמע:

תניא נמי הכי, "היתה טליתו של בגד, ושל עור, ושל שק, חגורה על מתניו, מותר לקרות ק"ש.