023b – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כג ע”ב

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כג,ב

ננטרן".

ננטרן - ישמרוני.

אכניסם עמי, וישמרוני מן המזיקין:

אמר רבא, כי הוה אזלינן בתריה דר"נ.

כי הוה נקיט ספרא דאגדתא, יהיב לן.

כי הוה נקיט תפילין, לא יהיב לן.

אמר, "הואיל ושרונהו רבנן, ננטרן".


ת"ר, "לא יאחז אדם תפילין בידו, וס"ת בזרועו, ויתפלל.

לא יאחוז בידו וכו' ויתפלל - שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה.

שהרי לבו תמיד עליהן, שלא יפלו מידו:

ולא ישתין בהן מים.

ולא יישן בהן, לא שינת קבע, ולא שינת עראי".

ולא יישן בהן - שמא יפיח:


אמר שמואל, סכין ומעות וקערה וככר, הרי אלו כיוצא בהן.

הרי אלו כיוצא בהן - לענין תפלה.

שדואג עליהן, שלא תפול הסכין ותזיקנו, והקערה תשפך, והמעות יאבדו, והככר יטנף:


אמר רבא אמר רב ששת, לית הלכתא כי הא מתניתא,

לית הלכתא כי הא מתניתא - דקתני "לא ישתין בתפילין":

דב"ש היא.

דבית שמאי היא - דאמרי לעיל, מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, ולא יכניסם בידו ויכנס:

דאי ב"ה,

דאי בית הלל - הא אמרי לעיל, "אוחזן בידו, ונכנס":

השתא בית הכסא קבוע שרי, בית הכסא עראי מיבעיא?!

בית הכסא עראי - כגון להשתין.

שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא.

והפעם הזאת, נעשה המקום הזה, בית הכסא תחלה:


מיתיבי, "דברים שהתרתי לך כאן,

שהתרתי לך כאן - בבית הכסא קבוע:

אסרתי לך כאן".

אסרתי לך כאן - בבית הכסא עראי:

מאי לאו, תפילין?

מאי לאו תפילין - שאמרו בית הלל, "אוחזן בידו ונכנס", לבית הכסא קבוע, ולהשתין בהם אסרו.

כדמפרש טעמא לקמן:

אי אמרת בשלמא בית הלל, "התרתי לך כאן", קבוע,

"אסרתי לך כאן", בית הכסא, עראי.

אלא אי אמרת ב"ש.

הא לא שרו, ולא מידי?

הא לא שרו - בבית הכסא קבוע:

כי תניא ההיא, לענין טפח וטפחיים.

כי תניא ההיא - לאו לענין תפילין תניא, אלא לענין גלוי טפח וטפחיים.

דלגדולים, אינו מגלה אלא טפח. ולקטנים, מגלה טפחיים.

ועלה קאי, גלוי טפחיים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן:

דתני חדא, "כשהוא נפנה מגלה לאחריו טפח,

לאחריו טפח - ולא יותר, משום צניעות:

ולפניו טפחיים".

ולפניו טפחיים - משום קילוח מי רגלים הנתזין למרחוק:

ותניא אידך, "לאחריו טפח, ולפניו ולא כלום"?

מאי לאו, אידי ואידי באיש.

מאי לאו כו' - והיינו דקאמר לעיל, "דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי, אסרתי לך בקבוע":

ולא קשיא, כאן לגדולים, כאן לקטנים.

ותסברא, אי בקטנים, לאחריו טפח למה לי?

אלא אידי ואידי בגדולים.

ולא קשיא, הא באיש, הא באשה.

אלא אידי ואידי בגדולים - ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים, הוא בא לידי קטנים.

הלכך, באיש מלאחריו טפח, ומלפניו טפחיים.

ובאשה, מלפניה ולא כלום.

והכי קאמר, הא דלעיל, דברים שאסרתי לך באשה, התרתי לך באיש:

אי הכי,

אי הכי - דלענין טפח וטפחיים קתני, "דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן":

הא דקתני עלה, "זהו ק"ו, שאין עליו תשובה".

הא דקתני עלה - בסיפא דידה, "וזה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה".

בדבר הזה, יש לך להשיבני קל וחומר, ואין לי עליו תשובה להחזיר לך.

אי אמרת בשלמא בתפילין קאמר, וכדאמרן, ובית הלל היא.

היינו דקתני, דיש כאן להקשות קל וחומר, "השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא?

ואין לי תשובה להשיבך עליו".

אלא אי אמרת, לענין טפח וטפחיים, מאי קל וחומר יש להקשות כאן?:

מאי, "אין עליו תשובה"?! דרכא דמילתא הכי איתא?

אורחא דמילתא הכי הוא - שהאיש צריך לגלות לפניו ולא האשה:

אלא לאו תפילין.

ותיובתא דרבא אמר רב ששת?

תיובתא דרבא אמר רב ששת - דאמר, בית שמאי היא ולא בית הלל.

דאם כן לא משכחת מידי לאוקמה הך ברייתא, דקתני, "מאי שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן":

תיובתא.

מכל מקום קשיא?

השתא בית הכסא קבוע שרי, בית הכסא עראי לא כל שכן?

הכי קאמר, "בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות, שרי.

דליכא ניצוצות - שיהא צריך לשפשפן בימינו מעל רגליו:

בית הכסא עראי,

בית הכסא עראי - לקטנים:

דאיכא ניצוצות, אסרי".

דאיכא ניצוצות - הניתזין על גבי רגליו.

ואמרינן במסכת יומא (דף ל, א') "מצוה לשפשפן".

שאסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, שמא יראה כ"כרות שפכה", ונמצא מוציא לעז על בניו, שהם ממזרים.

הילכך, אי אפשר לאחוז תפילין בידו:

אי הכי, "אמאי אין עליו תשובה"? תשובה מעלייתא היא?!

הכי קאמר, "הא מילתא

הא מילתא - דתפילין, דבית הכסא עראי וקבוע:

תיתי לה בתורת טעמא, ולא תיתי לה בק"ו.

תיתי לה בתורת טעמא - להתיר בבית הכסא קבוע את האסור בבית הכסא עראי, משום טעמא דניצוצות:

דאי אתיא לה בתורת ק"ו, זהו ק"ו שאין עליו תשובה":

דאי אתיא לה בתורת קל וחומר - לומר, דין הוא להקל בבית הכסא עראי קל, ולהחמיר בבית הכסא חמור.

ולא תזול בתר טעמא, אלא בתר חומרא וקולא, ואנן עבדינן איפכא.

אין לי עליו מה להשיבך.

שאין לי למצוא שיהא בשום מקום, בית הכסא עראי, חמור מן הקבוע, שאוכל להשיבך, אם התרתי בקבוע שהוא קל בדבר פלוני, נתיר בשל עראי שהוא חמור בה.

אבל טעמא איכא, למאי דעבדינן.

דהכא איכא ניצוצות, והכא ליכא.

ודבר זה, לאו קל וחומר, לא קל ולא חמור:


ת"ר, "הרוצה ליכנס לסעודת קבע,

הנכנס לסעודת קבע - וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה:

מהלך עשרה פעמים ד' אמות, או ד' פעמים י' אמות, ויפנה, ואח"כ נכנס".

מהלך עשרה פעמים כו' - ובכל פעם ופעם, בודק עצמו ויושב, אולי יוכל להפנות.

שההילוך מוריד הגדולים לנקב:


אמר ר' יצחק, הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו, ואח"כ נכנס.

חולץ תפיליו - שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו:

ופליגא דר' חייא.

דא"ר חייא, "מניחן על שלחנו. וכן הדור לו".

וכן הדור לו - שיהו מזומנים לו, ויחזור ויניחם בשעת ברכה:

ועד אימת?

אמר רב נחמן בר יצחק, עד זמן ברכה.

תני חדא, "צורר אדם תפיליו עם מעותיו,

עם מעותיו - לא עם המעות ממש, אלא שני קשרים זה אצל זה:

באפרקסותו".

באפרקסותיה - סודר של ראשו:

ותניא אידך, "לא יצור"?

לא קשיא.

הא דאזמניה, הא דלא אזמניה.

הכי גרסינן הא דאזמניה הא דלא אזמניה - לההיא סודר לתפילין.

דכיון דאזמניה, שוב אסור לצור בו מעות, מאחר שהקצו לכך:

דאמר רב חסדא, "האי סודרא דתפילין דאזמניה, למיצר ביה תפילין.

צר ביה תפילין, אסור.

צר ביה - אי אזמניה, אין. אי לא אזמניה, לא קדיש.

ושרי למיצר ביה.

דהכי תניא בהדיא בסנהדרין (מ"ח, ב') "הניח בו תפיליו, יניח בו מעות":

למיצר ביה פשיטי.

אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה, שרי למיצר ביה זוזי.

ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא.

ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא - גבי אורג בגד למת, בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מ"ז, ב'):

אזמניה, אע"ג דלא צר ביה.

צר ביה, אי אזמניה אסיר, אי לא אזמניה, לא.

בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה, מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו?

מהו שיניח תפיליו תחת מראשותיו - בלילה כשהוא ישן:

תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי.

שנוהג בהן מנהג בזיון.

כי קא מיבעיא לי, תחת מראשותיו, מאי?

א"ל, "הכי אמר שמואל.

"מותר, אפילו אשתו עמו"".


מיתיבי, "לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו, מפני שנוהג בהם דרך בזיון.

אבל מניחן תחת מראשותיו.

ואם היתה אשתו עמו, אסור.

היה מקום שגבוה ג' טפחים, או נמוך ג' טפחים, מותר"?

אם היה מקום גבוה שלשה טפחים - למעלה מראשותיו, ועליו נותן התפילין או למטה מראשותיו יוצא מקום מן המטה:

תיובתא דשמואל תיובתא.

אמר רבא, אע"ג דתניא, "תיובתא דשמואל", הלכתא כוותיה.

מ"ט?