022b – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כב ע”ב

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כב,ב

בקילעא דרב אושעיא.

בקילעא - כניסת הבית.

חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"ו בלעז:

אתו ושאלו לרב אסי.

אמר להו, "לא שנו, אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה לאונסו, פטור מכלום.

א"ר יוסף, אצטמיד חצביה דרב נחמן.

אצטמיד - נתחזקו שבריו ונצמדו, כלומר צורך לנו עוד בו:


מכדי?

כולהו אמוראי ותנאי, בדעזרא קמיפלגי.

ונחזי, עזרא היכי תקן?

אמר אביי, עזרא תקן:

לבריא המרגיל, מ' סאה.

ובריא לאונסו, ט' קבין.

ואתו אמוראי ופליגי בחולה.

וקא מיפלגי אמוראי - רב דימי ורבין:

מר סבר, חולה המרגיל, כבריא המרגיל.

וחולה לאונסו, כבריא לאונסו.

ומר סבר, חולה המרגיל, כבריא לאונסו.

וחולה לאונסו, פטור מכלום.


אמר רבא, נהי דתקן עזרא טבילה, נתינה מי תקן?

והאמר מר, (ב"ק פב, א) "עזרא תקן טבילה לבעלי קריין"?

דאמר מר - גבי עשר תקנות, בבבא קמא בפרק מרובה:

אלא אמר רבא, עזרא תקן טבילה, לבריא המרגיל, מ' סאה.

ואתו רבנן, והתקינו לבריא לאונסו, ט' קבין.

ואתו אמוראי, וקא מיפלגי, בחולה.

מר סבר, חולה המרגיל כבריא המרגיל.

וחולה לאונסו, כבריא לאונסו.

ומר סבר, לבריא המרגיל מ' סאה,

וחולה המרגיל, כבריא לאונסו, ט' קבין.

אבל לחולה לאונסו, פטור מכלום.


אמר רבא, הלכתא, בריא המרגיל, וחולה המרגיל, ארבעים סאה.

אמר רבא הלכתא וכו' - אפלוגתא דאמוראי, הוא דפסק רבא.

דפליגי אליבא דרבנן.

מיהו, השתא, אנן כרבי יהודה בן בתירא נהגינן.

כדאמר רב נחמן לעיל, ורב נחמן בר יצחק בתרא הוה:

ובריא לאונסו, תשעה קבין.

אבל לחולה לאונסו, פטור מכלום:

ת"ר, "בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים, טהור.

בד"א, לעצמו, אבל לאחרים, ארבעים סאה.

לעצמו - לעסוק בתורה לעצמו, אבל ללמד לאחרים ארבעים סאה:

ר' יהודה אומר, מ' סאה מכל מקום.

ורבי יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום - ארבעים סאה שאמרו, בכל ענין שהן.

ולקמן מפרש לה:

ר' יוחנן וריב"ל.

ור"א ור' יוסי בר' חנינא.

חד מהאי זוגא, וחד מהאי זוגא, ארישא.

חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא - פליגי ארישא, בפירושא דמילתא דתנא קמא:

חד אמר, הא דאמרת, "במה דברים אמורים לעצמו, אבל לאחרים מ' סאה".

לא שנו אלא לחולה המרגיל.

אבל לחולה לאונסו, ט' קבין.

וחד אמר, כל לאחרים, אפילו חולה לאונסו, עד דאיכא מ' סאה.

וחד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא, אסיפא.

אסיפא - דרבי יהודה:

חד אמר, הא דאמר רבי יהודה, "מ' סאה מכל מקום",

לא שנו אלא בקרקע, אבל בכלים לא.

ל"ש אלא בקרקע - לא תימא "מכל מקום" דרבי יהודה, לאכשורי בכלי אתא.

דאין כשר אלא ארבעים סאה בקרקע.

ולקמן בעי אם כן מאי מכל מקום:

וחד אמר, אפי' בכלים נמי.

בשלמא למ"ד, "אפי' בכלים" היינו דקתני, "ר' יהודה אומר, מ' סאה מכל מקום".

אלא למ"ד, בקרקע אין, בכלים לא, "מכל מקום" לאתויי מאי?

לאתויי, מים שאובין.


רב פפא, ורב הונא בריה דרב יהושע, ורבא בר שמואל, כריכו ריפתא בהדי הדדי.

א"ל רב פפא, "הבו לי לדידי לברוך, דנפול עילואי ט' קבין".

אמר להו רבא [בר] שמואל, "תנינא, 'במה דברים אמורים לעצמו, אבל לאחרים מ' סאה'.

אבל לאחרים ארבעים סאה - והכא נמי, דלאפוקי אחרים ידי חובתן, כלאחרים דמי:

אלא הבו לי לדידי לברוך, דנפול עילואי ארבעים סאה".

דנפול עילואי - לאו דוקא, אלא טבלתי בארבעים סאה:

אמר להו רב הונא, 'הבו לי לדידי לברוך, דליכא עילואי לא האי ולא האי'.

לא האי ולא האי - לא הוצרכתי לא לזו ולא לזו, שלא ראיתי קרי:

רב חמא טביל במעלי יומא דפסחא, להוציא רבים ידי חובתן.

טבל ובירך - רגיל היה לעשות כן, דהוה ליה ללמד אחרים.

ובשאר ימות השנה לא היה טובל, אלא נותן עליו תשעה קבין:

ולית הלכתא כוותיה:

ולית הלכתא כוותיה - דכי היכי דלעצמו בנתינה, לאחרים נמי בנתינה.

אי נמי, דקיימא לן כרבי יהודה בן בתירא:


משנה היה עומד בתפלה, ונזכר שהוא בעל קרי.

[ברכות כא, א]

לא יפסיק, אלא יקצר.

לא יפסיק - תפלתו לגמרי, אלא יקצר כל ברכה וברכה.

ואומר כל הברכות בקוצר:

ירד לטבול.

אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות, עד שלא תהא הנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא.

ואם לאו, יתכסה במים, ויקרא.

ולא יתכסה,

לא במים הרעים,

במים הרעים - מים סרוחים:

ולא במי המשרה,

עד שיטיל לתוכן מים.

עד שיתן לתוכן מים - ובגמרא (ברכות כה, ב ) מפרש, כמה מיא רמי ואזיל.

ומפרש לה, בחסורי מחסרא והכי קתני, "לא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים.

וכמה ירחיק מהם ממי רגלים?":

וכמה ירחיק מהן, ומן הצואה?

ד' אמות:


גמרא

ת"ר, "היה עומד בתפלה, ונזכר שהוא בעל קרי.

לא יפסיק, אלא יקצר.

היה קורא בתורה, ונזכר שהוא בעל קרי.

אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם וקורא.

מגמגם - במרוצה:

ר"מ אומר, אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר מג' פסוקים".

יותר משלשה פסוקים - כגון בבית הכנסת, דאי אפשר לפחות.

כדתנן (מגילה פ"ג דף כג ב) "הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים":

תניא אידך, "היה עומד בתפלה, וראה צואה כנגדו, מהלך לפניו, עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות".

והתניא, לצדדין?

והתניא לצדדין - אינו צריך להלך עד שתהא לאחוריו:

ל"ק.

הא דאפשר,

דאפשר - לילך לפניו, ילך לפניו, עד שתהא לאחוריו:

הא דלא אפשר.

לא אפשר - כגון יש נהר לפניו, מסתלק לצדדים:

היה מתפלל ומצא צואה במקומו.

אמר רבה, אע"פ שחטא, תפלתו תפלה.

מתקיף ליה רבא, והא (משלי כא, כז) "זבח רשעים תועבה"?

אלא אמר רבא, הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל, תפלתו תועבה:

ת"ר, "היה עומד בתפלה, ומים שותתין על ברכיו.

פוסק, עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל.

להיכן חוזר?

רב חסדא ורב המנונא.

חד אמר, חוזר לראש.

וחד אמר, למקום שפסק.

לימא בהא קמיפלגי?